שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, האשים השבוע את התקשורת ב"ניפוח" ממדי היוקר והעוני, וטען כי הצמיחה מגיעה לכל השכבות בחברה הישראלית. "הצמיחה הגיעה לכולם ולא רק לעשירים. זה לא רק מרצדס ויגואר, אלא גם מכוניות עממיות שהמכירות שלהן זינקו".  מילא מכוניות. אבל האם שר האוצר שוחח באחרונה עם עובדים, עם שכירים ובני משפחותיהם? הייתכן שד"ר שטייניץ אינו מודע לגידול המהיר במספר העובדים העניים במדינת ישראל?

עבור רוב העובדים, המצב אינו טוב. גם העשור האחרון לא היה טוב: חלקם בהכנסה הלאומית של העובדים, שעמד ב-2000 על 66%, ירד לכדי 60% ב-2009. כך, על פי נתונים שפירסם מרכז אדוה, גם כאשר מדובר באחוזים בודדים הסכומים משמעותיים: ב-2009, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 654 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה 6.54 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2009 על 66%, כפי שהיה בשנת 2000, ולא על 60%, כפי שהיה בפועל, היו העובדים מקבלים ב-2009, כקבוצה, 39.2 מיליארד שקל נוספים. אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של העובדים והעובדות שהיה ב-2009 כ-3 מיליון (כולל מהגרי עבודה), נמצא כי ב-2009 עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת שנתית של 13,000 שקל או כ-1,083 שקל לחודש.

על האי שוויון הגדל בחלוקת ההכנסה הלאומית אפשר לעמוד גם באמצעות השוואה בין שיעור הגידול בהכנסה הלאומית ובין שיעור הגידול בחלקיהם של המעסיקים והעובדים: בין 2000 ל-2009 גדלה ההכנסה הלאומית ב-30%, אך בעוד שחלקם של העובדים גדל ב-17% בלבד, חלקם של המעסיקים גדל ב-59%. לפני דור אחד בלבד, ב-1985, תחולת העוני בישראל הייתה קטנה בחצי משהיא כיום – כ-11% מהמשפחות (במקום כ-20% כיום). אז, כחמישית מן העניים היו שכירים; כיום – כמעט 40%.

עד כאן המספרים. אבל עמיתיו לשעבר באוניברסיטת חיפה של הד"ר שטייניץ לא מסתפקים במספרים. מחקר שפורסם באחרונה שאותו ערכו מרצים באוניברסיטת חיפה – הד"ר רוני סטריאר, פרופ' צבי איזיקוביץ' והד"ר אלי בוכבינדר – הוא המחקר האקדמי הראשון המתמקד בחוויות האישיות של עובדים בישראל שנמצאים, למרות היותם עובדים, מתחת לקו העוני. לשם כך ערכו החוקרים 80 ראיונות עומק עם עובדים עניים, תוך התמקדות באוכלוסיות שונות: חרדים, ערבים, עולים. כמו כן, נערכו 30 ראיונות עומק נוספים עם נציגים של המוסדות השונים העוסקים בסוגיות של עוני ועבודה כמו מנהלי לשכות תעסוקה, נציגי איגודים מקצועיים, ומנהלי מוקדי תעסוקה במגזר הפרטי.

לדברי החוקרים, ממצאי המחקר מלמדים על כך שעובדים אלה מודרים בצורה חריפה מהחברה הישראלית, וכי התחושה שלהם היא שהחברה הישראלית הותירה אותם מאחור. "מנגנון העבודה בחברה המודרנית אמור לשלב מבחינה חברתית, אולם במקרה של העובדים העניים זה לא קורה. במקום העבודה הם מופרדים מהעובדים האחרים, הם אינם מאורגנים כמו העובדים האחרים ולכן גם לא משתתפים בפעילות החברתית של העובדים האחרים. השכר הנמוך שלהם אינו מאפשר להם להשתתף בפעילויות החברתיות שעבור רבים מאתנו הם יום-יומיות. כששאלנו אותם מתי בפעם האחרונה הם היו בקולנוע, בסופשבוע עם המשפחה, או אפילו מתי לקחו לאחרונה חופש הבנו מהר שמדובר בשאלות מיותרות מבחינתם", אמרו החוקרים.

עוד נמצא, כי הדרך המרכזית של עובדים אלה להתמודד עם העוני הוא דילול הוצאות מרבי, שבא לידי ביטוי בהימנעות מקניית מוצרי מזון "יקרים" כמו בשר ופירות, הימנעות מקניית מוצרי ביגוד והנעלה, ויתור על רפואת שיניים וכדומה. ממצא נוסף הוא שעובדים אלה חווים את מקום העבודה באופן דואלי: הם רואים במקום העבודה כמקום מיטיב, אולם גם כמקום מנצל ופוגעני.

מהפן המוסדי, הממצא העיקרי שנמצא הוא שקיים נתק בין מוסדות הרווחה לעובדים האלה למרות שעל פי מצבם הכלכלי הם זכאים לסיוע. "מרבית מוסדות הרווחה יודעים לאתר ולסייע לאנשים שאינם עובדים. גם תוכניות שמפעיל משרד התמ"ת להכשרת עובדים, הסבות וקורסים מיועדות למי שאין לו עבודה ואף אחד מהאנשים שאנחנו ראיינו לא הכיר בכלל את התוכניות האלה. התוצאה היא שבמקרים רבים, מצבם של העובדים העניים גרוע יותר ממצבם של הלא עובדים, שמקבלים סיוע מהמוסדות השונים", ציינו החוקרים. עוד נמצא, כי אין פיקוח הולם על אכיפת חוקי העבודה וכי העובדים העניים לא מודעים כלל לזכויות שיש להם בתור עובדים.

מרבית העובדים שהשתתפו במחקר היו פסימיים בנוגע לסיכוייהם להתקדם בסולם העבודה ולרובם אין תקוות לעתיד טוב יותר, כאשר הם מעדיפים להתמקד בדרך לשרוד את ההווה ולא להביט כלל לעבר העתיד. למרות כל זאת, ערך העבודה עדיין לא פחת בעיניהם והם עדיין רואים בו ערך חשוב. לדברי החוקרים, "במידה והמדינה לא תשנה את היחס כלפיהם, גם מוטיבציה זו תעלם". עד כאן דברי החוקרים באקדמיה – לאו דווקא התקשורת. האם גם החוקרים "מנפחים" את נתוני העוני?

Share on Facebook