הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 במרץ, 2011 2 תגובות

שמי מור, אני עו"ס, עובדת כחוקרת ילדים בשירות המבחן לנוער, מה שנקרא "עובדת מדינה". בשגרת עבודתי אני חוקרת ילדים שהיו מעורבים בפגיעות מיניות או בעבירות אלימות במשפחה, בתקווה לאפשר להם לספר על מה שקרה להם, לאחיהם, להוריהם או לחבריהם, במציאות שלעיתים קרובות עולה על כל דמיון. המציאות הזו היא מנת חלקי היומיומית מבחירתי החופשית, ויותר מכך היא פרי של לימודים אקדמאיים והכשרות מקצועיות שעברתי.

לפעמים אני אומרת לעצמי: אם רק הייתי כותבת יומן ומתעדת את שגרת העבודה, יום-יום וזוועותיו. זוועות הילדים, הזוועות של כולנו והזוועות שאף אחד לא ממש רוצה לשמוע. בצדק. זה נורא לשמוע שילדה נאנסת בברוטליות באופן מתמשך על ידי אחיה ומפחדת לחשוף את הפגיעה כי הוא איים עליה, כי זה יפרק את המשפחה, כי היא תסתכן בכך שהיא חושפת את המקום הכי רגיש שלה אל מול חוסר הוודאות והכאוס שהם מנת חלקה היומיומית, ובסופו של דבר אין היא יודעת איך תיחלץ ממצוקתה המתמשכת. זו המידפקת על דלת חדרה בחושך, זו אשר לא נותנת מנוח, בלילה, כשהאחים ישנים, בצהריים כשאמא בסידורים. בכל זמן היא הופכת לחפץ, מבלי שהיא מסוגלת להתגונן, הפנים שלה מסובבות, נדחפות למיטה או לתוך הבגדים שתלויים על הקיר, הפה נסתם חזק והיא שומעת קול שאומר "תשתקי, תשתקי" וכך נשמתה הרכה, השמחה, הטובה, נרמסת על ידי מעשים מטונפים. אז היא שותקת.

המאבק הזה שלנו הגיע אחרי שתיקה ארוכה. ארוכה מדי. שתיקה המשעתקת את מעגל הפגיעה של החזק בחלש או אם תרצו – המדינה בעובדיה. שתיקה שעיקרה בסבל שלנו, העו"סים, שמנסים לקיים את עצמנו בכבוד ולבחור באופן חופשי כל יום מחדש בעיסוקנו, מתוך אמונה שכך צריכה להיראות החברה שלנו. כשהייתי סטודנטית למדתי שעל פי פירמידת הצרכים של מאסלו האדם לא יכול למלא צרכים של מימוש עצמי, כבוד, הערכה והשתייכות לפני שהוא ממלא את הצרכים הבסיסיים, כגון צרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי שלו. היום, כשאני עובדת בשטח, אני מרגישה איך אנחנו לאט לאט יורדים בפירמידה, עם משכורת שדורשת השלמת הכנסה קבועה, נסיעות רבות במסגרת העבודה שעליהן לא מקבלים החזר כספי מלא; כוננויות שאינן משולמות במלואן; תקנים שאינם מוסדרים; עבודה בחוסר תנאים כגון מקום לשבת בו במשרד מול מחשב; וללא אפשרות להתקדם בדרגים ולשפר את תנאי השכר בהתאם לוותק. זה כבר שנים שאנחנו ככה. בדומה לפגיעות המיניות שמגיעות לנקודת שבירה עד שילד מסוגל להגיד די, בדרך שלו – כך גם אנחנו מנסים לומר די, בדרך שלנו. הבחירה החופשית שלנו בסכנה,  כי החופש שלנו לבחור במקצוע המורכב שלנו נמצא בסכנת קיום.

MaavakOs

חזרה לשגרת יומי: אני מסיימת לחקור את הילדה אחרי שלוש שעות, האח נעצר, אנחנו בדרך עם הילדה לבדיקה רפואית, נוסעים באוטו שלי לבית החולים, האמא, הילדה ואני. לאמא אין כסף לשלם על הנסיעה, גם מהרווחה מסרו לי שאין כסף למונית. אני אוספת אותן עם האוטו שלי. בסוף החודש סביר שלא אקבל על כך החזר כספי אבל אני נוסעת. למה? כי הילדה מולי, שמה את מבטחה בעולם המבוגרים, שכרגע אני חלק מייצוגו. אני נוסעת באוטו שלי מתוך מסירות כזאת שגדלתי עליה, בקיבוץ, בתואר הראשון, כי ככה אני מאמינה שהדברים צריכים להיות בחברה מתוקנת. כי אחרי כל הסבל שהילדה הזאת עברה, אין סיכוי שזה מה שיעצור אותי מלמצות את כל המהלכים החקירתיים שיגנו עליה בהמשך, ביום שאחרי החשיפה. לפי הגדרת התפקיד שלי והתשלום עליו, הייתי אמורה לסיים לעבוד בשעה 16:00, אבל זה לא קרה, כי המרחקים בצפון גדולים. עד שאחזור מהבדיקה ואעביר את כל הסיכומים למשטרה ולפקידי הסעד, כבר יהיה מאוחר. את השעות הנוספות האלה לא ישלמו לי. מחר יום חדש, ילד חדש. מחר אני שוב בכוננות מהשעה 16:00 ועד ליום המחרת, בתקווה שיהיה שקט ולא יקפיצו אותי. גם על זה לא משלמים לי באופן מלא.

זאת שגרת העבודה שלי, מסתובבת במחוזות הצפון, האוטו שלי נוסע, קופצת בין אירוע אלים אחד לשני, מנסה לעשות את המיטב, אבל גם האוטו שלי בסוף ישבוק.

אנחנו מנסים להגן על הילדים שנפגעים יום יום, בדרכים שהחוק מקנה לנו. אבל מי ישמור עלינו בהמשך? האם הצעקה שלנו תישמע? האם הבקשה שלנו להגנה מפני קריסה תיענה על ידי המדינה?

עובדים סוציאליים עובדים עם כל האוכלוסיות שנמצאות במצוקה, מנסים לעזור ככל הניתן כדי לאפשר לאדם "להרים את הראש" מעבר לצרותיו. אני מקווה שהמדינה תאפשר לי ולחבריי למקצוע להרים את הראש ולהמשיך לעשות את העבודה שאותה אנו עו"סים באהבה.

הרשימה התפרסמה בקיבוץYnet.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. הגועלציה מפריטה ומחסלת את הביטחון הסוציאלי הגיב:

    מי שהפריטו את רווחי "השיטה" גם העבירו לכם את ההפסדים. כך, כולכם תצאו ניפסדים, כמו שמור ברן מתארת.

  2. שירה הגיב:

    בדיוק כמו המקרה שתיארת של אונס הילדה ע"י האח, גם הבעיה שלכם היא בעיה מגדרית וקשורה קשר ישיר לדיכוי הנשים מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית.
    סוג הלחימה שאתן נלחמות עכשיו (אני יודעת שיש גם בנים עוס"ים אבל ממש מעט) הוא הסוג הנכון. תכתבו הרבה, תציפו את העיתונים במאמרים וסיפורים, תעמדו בצמתים ותחלקו עלונים מטעמכם, תנקטו קו פוליטי חד משמעי, תתחברו לשמאל בהמוניכם ותקשרו את מצבכם עם קבוצות חלשות נוספות, בעיקר נשים. ואל תרדו מסדר היום כי לממשלה נוח מאוד שאתם בלתי נראים (אתם והמטופלים שלכם). תהיו נראים ותוציאו את מה שהם מקווים שידעך החוצה. שוב ושוב ושוב. ככה תלחמו מלחמה פוליטית וכשהפוליטיקאים רוצים להדעיך משהו, רק אז הם מוכנים לשלם (לצערי זה לא יהיה מתוך הבנה למצבכם אלא מתוך פחד מריאקציה חזקה מידי).

הגיבו להגועלציה מפריטה ומחסלת את הביטחון הסוציאלי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים