הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במרץ, 2011 9 תגובות

חלל שיש למלאו?

יש זרם עז של ידיעות בתקשורת המבשרות לכל המתעניין בנושא על מכלול של מגעים, היערכויות והתארגנויות בקרב פעילי שמאל למיניהם. ככל הנראה, חש ציבור זה בחלל ריק בזירה המדינית שיש צורך להזדרז על מנת למלאו. המרחב הפנוי כביכול הוא המרחב שמאלה מקדימה עד … חד"ש. מרחב זה מוגדר בלשונה השגורה של התקשורת כמרחב הטבעי של השמאל. הנרטיב הזה בנוי על הנחת יסוד שלשמאל יש כעת שעת כושר אם רק ידע לנצלה. קיימים גם חוגים המלווים את התהליך הזה, המורכבים מיחצ"נים מתנדבים המגייסים מומחים לדעת קהל ומשאלים, חלקם מיובאים ישר מארץ הדמוקרטיה הנצחית – ארה"ב.

כנס השמאל באירוח שלום עכשיו

הייתה זו תנועת שלום עכשיו אשר לקחה על עצמה ליזום ולארגן כנס רב משתתפים אשר התקיים ביום שישי, 25 במארס 2011 בתל-אביב. אפשר לציין, שכנס זה היה שונה בכך שדנו בהקמת מפלגת שמאל חדשה שתתבסס על גורמים ציוניים ולא ציוניים יחדיו. אין צורך להתעמק בנושא הגישושים הנמשכים בשמאל הישראלי כדי לזהות במרכזם – ממש במרכז – את חברינו מהנהגת מק"י-חד"ש. אך הכנס הזה גם דמה מאוד לכנסים השגרתיים של השמאל הציוני במיעוט המשתתפים מקרב הערבים הפלסטינים בישראל. יש להניח שכל המשתתפים הרגישו בחסרון זה והצטערו עליו. יחד עם זאת, כל מי שמכיר את השטח ומודע לדינמיקה שלו מבין שאי אפשר לארגן כנס יהודי ערבי ממשי כאשר המארח הוא גוף יהודי-ציוני מובהק. אין מקריות טהורה בדברים הללו. נחזור ונדון במשמעות ההרכב הלאומי הבלתי סביר בכנס זה בהמשך.

הכנס דן, כצפוי, בשאלות המרכזיות שבסדר היום. אפילו התקיים פאנל הדן במהפכות בעולם הערבי. הפאנלים המרכזיים עסקו בשיתוף הפעולה בין השמאל הציוני לשמאל הלא ציוני. נושא זה והשתתפותם של מק"י-חד"ש נראים לכאורה כפריצת דרך בשמאל הישראלי, והישג לא מבוטל להנהגת חד"ש. הכוונה המוצהרת של הדיונים הייתה חיפוש דרך להחזרת השמאל למרכז הפוליטיקה, אך כל משקיף רציני יבין מכל זה שהכנס והאירועים הדומים לו מתנקזים לסוגיה מרכזית אחת – הופעת השמאל על אגפיו במאבק האלקטורלי המתקרב ובא.

מסתבר שמשהו השתנה. מגוון של נציגי השמאל הציוני דנים ברצינות באפשרות של קליטת חד"ש לתוך מסגרת אלקטורלית חדשה. מהדיווחים אנו למדים שחברת הכנסת לשעבר, תמר גוז'נסקי, התמרמרה לנוכח התבטאויות ששללו את צירוף חד"ש למסגרת חדשה. עמדה זו של גוז'נסקי מופיעה בצורת האשמה נגד אנשי השמאל הציוני המבקשים להחרים את חד"ש. מכאן אפשר להסיק שחד"ש רואה את עצמה, אם יוסר החרם נגדה, כמועמדת להצטרפות למפלגת שמאל חדשה ההולכת וקמה. ממש ימות המשיח. הרי אין טעם להחרים את חד"ש אם חד"ש אינה מעוניינת באפשרות הצטרפות למפלגה החדשה.

כיצד עלינו להתייחס לזעזוע המדיני הזה בקרבנו, לרעידת האדמה בנוף הפוליטי של ארצנו? ישנם ציונים המוכנים להתחבר לחד"ש ברשימה חדשה. הנכון הוא שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את היקף התופעה ולכך נתייחס בהמשך. כמובן, גם מצד חד"ש הדברים אינם ברורים לחלוטין. האם אין קשר בין העובדה שארגון הכנס נמסר לשמאל הציוני ובין העדר השתתפות משמעותית של פעילים מהציבור הערבי הפלסטיני?

leftgraffiti

סיבות לדאגה

כולם רוצים באחדות. כולם רוצים באחדות יהודית-ערבית. אך כולם יודעים שבעיית האחדות היא מורכבת וכרוכה בשאלות פרוגרמה רציניות. מעצם טיבה של השאלה ברור שיש לטפל בה כנושא המעסיק את שני הציבורים – היהודי והערבי. הפיכתה של סוגיית אחדות השמאל לנושא המעסיק את השמאל היהודי בלבד מדאיגה ביותר. ערביי ישראל הם אבן פינה של השמאל בחברה הישראלית בכל המובנים: במובן המספרי, במובן של ניסיון פוליטי וחשוב מכל – בתוקף מעמדו של הסקטור הערבי במאבק הכללי לשלום ולשוויון. הרי אין שמאל בארץ שיוכל להתבסס ולהתרחב בלי לכלול בתוכו את מירב האזרחים הערבים. השתתפותם הזו של הערבים הישראלים אינה שאלה פורמלית או נושא צורני. בניית ברית אפקטיבית בין יהודים וערבים, ומקומה של כלל האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית בתוך הברית הזאת, היא האתגר המרכזי של השמאל בארץ הזאת.

מכאן יש לשאול, אם במקום צירוף ערבים בודדים לשמאל הציוני בתור גלגל חמישי, רצוי להתעמק בהרכב המועמדים להקמת המפלגה החדשה. מה יש לנו כאן? האם אפשר לבנות מפלגה אחת אינטרנציונליסטית שבנויה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ הנאבקים להוכיח את נאמנותם לציונות? בנוגע לשרידי העבודה לא נותר אלא לקבוע שהם לא העזו לעזוב את הקואליציה של נתניהו-ליברמן-ברק. למעשה הם נשארו מאחור לאחר שברק ברח ונתן מכה ניצחת להמשך ההישארות בקואליציה האיומה הזאת. אין לך אשליה חמורה מזו הנבנית על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ כמנהיגי השמאל. יתר על כן, זו אשליה להאמין שמנהיגי מפלגת העבודה יתקרבו בצורה כלשהי לעמדות הציבור הערבי ולערכיו.

קשה להבין איך ישנם עדיין אנשים המאמינים שמר"צ המרוסקת יכולה לאסוף את שבריה. לא ניתן לראות בה כוח רציני המבקש להופיע ברשימה משלו בבחירות הקרובות. רוב אנשי מר"צ צופים למרכז ומייחלים לרשימה מאוחדת  עם מפלגת העבודה. אמנם יש לברך על כך שישנם במר"צ פעילים מסורים שלא יחזרו בשום אופן ל"אמא מפא"י". הכוונה היא לאותם החברים שנותנים את הנשמה במאבק נגד הכיבוש. חברים אלה רואים את עצמם כמקורבים לשמאל היהודי-ערבי ויש לברכם על כך. אך יתברר להם שיוכלו לקדם רק חלק של פעילי מר"צ.

בנוסף על כן, יש לזכור שהיו כנסים לאחדות השמאל. אך על פי ניסיון העבר אפשר לצפות שעל פי רוב ההר אכן מוליד עכבר. חברי השורה מתייצבים בלב טהור לדרישה למאמץ עילאי להתגבר על הפיצול ועל הפילוג. אך כאשר הדרישה לאחדות אינה מבוססת על ציבור רחב של פעילים ואחדות פעולה בשטח היא נופלת קרבן למנגנוני המפלגות ולאלו הקרובים לצלחת. יש בעיה חוזרת של המעבר מנטיות לב טהורות של הציבור אל המציאות של הרכבת הרשימות לכנסת וקביעת הזוכים במקומות הבטוחים לעומת אלה שאין להם סיכוי להיבחר. ככלל יש מהומת אלוהים במפלגות הוותיקות כאשר ניגשים למלאכה הקשה של הרכבת הרשימה. מסתבר שאין כמות בלתי מוגבלת של קניידלך. אם אתה מבקש לצאת מעולם הפראזות היפות, שב רגע אחד ונסה להרכיב רשימת מועמדים. יתברר חיש מהר שרק תנועה ציבורית רבת עוצמה ובעלת כושר ארגון אמורה לקעקע את האינטרסים המסורתיים שבכל מפלגה ובכל רסיס של מפלגה. חובה להגיד את הדברים האלה, לא מתוך ציניות אלא כדי לשקף אל נכון את משקלו של כנס זה או אחר, מוצלח ככל שיהיה.

ריאליזם מדיני מול אשליות

חד"ש נמצאת בבולמוס של בניית חזיתות באוכלוסייה היהודית הישראלית. אז מה רע בכך? הרע בכך שהיא אינה פועלת ברצינות להעמקת האחדות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. ישנו חשש מבוסס שהנהגת מק"י-חד"ש מבקשת להתאים את מדיניות האחדות להגמוניה הציונית בישראל. לעומת מדיניות מוטעית זו יש להתאים את מדיניות האחדות לאסטרטגיה שבמרכזה אחדות ערבית יהודית בישראל נגד הכיבוש, נגד האפוטרופסות האמריקאית, בעד מאבק לשוויון ולמאבק החברתי של עובדי ישראל.

אחדות לאיזו מטרה?

תהיה זאת טעות חמורה להיבלע בבישולים של השמאל הציוני. שאיפה כזו דוחפת את מק"י-חד"ש לשוליים של המאבק ההיסטורי. לדוגמה, הנהגת מק"י-חד"ש טרודה בהצלת עבודה ומר"צ, משימה בלתי אפשרית כאשר סביבנו סוער וגועש העולם הערבי. כל תרומה שמאלית המבוססת על אחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית היא בעלת משמעות רצינית. בסופו של דבר קיום העם היהודי באזור זה תלוי בכוחות ערבים ויהודים החותרים למזרח תיכון חדש באמת. ייחוס משקל מתאים לאתגר הזה מחייב מאמצים עילאיים לאחד את האוכלוסייה הערבית-ישראלית על בסיס מצע אינטרנציונליסטי. והרי משימות כגון אלה מתאימות לגורם מהפכני של אמת פי אלף מחיפוש אחר קומבינה גואלת בשותפות עם השמאל הציוני.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. גדעון גיתאי: לא לקומבינה שבה השמאל הציוני דומיננטי הגיב:

    באחרונה הקימו אישים קרובים ל"מפא"י ההיסטורית" גוף חדש שאמור לדאוג לדמוקרטיה… הם קראו לעצמם "ישראלים להצלת הדמוקרטיה". בעמותה יש גם חבר ערבי אחד, נזיר מג'לי, שמעדיף להגדיר את עצמו כ"ערבי ישראלי" ולא כפלסטיני בעל אזרחות ישראלית. ובכם הפורום בראשות נשיא העליון לשעבר שמגר הציע ומסר ליו"ר הכנסת ריבלין, שתי דרכים ל"הציל את הדמוקרטיה" – האחת להעלות את מספר הח"כים ל- 180, והשניה לחסום את הכנסת בפני רשימות שלא יצברו יותר מ- 4% מקולות הבוחרים. וכל זה בשם הדאגה לדמוקרטיה. נו. אז הם אמרו… ואמנון שחק-ליפקין, יו"ר העמותה הוסיף ש"נראה כי בשנים האחרונות הדמוקרטיה הישראלית נחלשת. לא רק המשברים היומיומיים מכבידים על תפקודה, אלא המבנה עצמו מתקשה לשאת בעומס". לא מפליא שמי שהיה רמטכ"ל של כיבוש לא רואה בכיבוש עצמו את הגורם להחלשת הדמוקרטיה (היהודית).
    מקור העניין שבו עוסק ראובן קמינר הוא שכל המפלגות הקטנות חרדות שהכנסת תעלה את אחוז החסימה, שנועד למנוע ממפלגות קטנות לזכות בייצוג בפרלמנט, ולכן הן מחפשות שותפים, זמניים לפחות. זה החלל הריק שחש הציבור הציוני-שמאלי בזירה. אין לי מאומה נגד בישולי השמאל הציוני, אבל אני מתנגד שיעשו מאיתנו, מהשמאל האמיתי, תבלין לסלט שלהם. תרומה שמאלית שתהיה מבוססת על אחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית היא היחידה שיש לה משמעות רצינית. בסופו של דבר קיומינו כיהודים חילונים [[ולא "כעם היהודי", כפי שכותב קמינר]] באזור הזה תלוי בכוחות ערבים ויהודים החותרים למזרח תיכון חדש באמת.

  2. האם כדאי לעשות חתונה זמנית, שאחריה יבואו גירושים ודאיים? הגיב:

    "הם רוצים להתחתן – רק שמישהו יבקש והיא תיתן
    רק שהוא יגיד – תגידי כן – רק להתחתן – להתחתן"
    ובכן יש שאומרים שמי שאיננו נשוי, לא יכול להתגרש, הוא יכול רק לגרש… אותנו בן גוריון כבר גירש פעם. זה היה קצת אחרי שמאיר וילנר, כנציגה היחיד של מק"י, חתם על מגילת העצמאות (אף ערבי פלסטיני לא הורשה לחתום). אחרי ניצחון מפא"י בבחירות לאספה המכוננת, נזקק בן גוריון לקואליציה כדי להרכיב ממשלה. אז, בתמיכת מאיר יערי ["מפלגת הפועלים המאוחדת"] פסל את חירות ומק"י מלהיכנס לממשלה. כך הביטוי "בלי חרות ובלי מק"י" הפף לעובדה. היום בעקבות ירידת כוחו של השמאל הציוני לאפס פסיק, הם מנסים לחזור ולבקש את ידי הכלה מהשמאל האמיתי. אלא, שהכלה חייבת לברור טוב מי ראוי להימנות על "חתנינו". רק תנועה או זרם ומפלגה שיקבלו את "הכתובה" שלנו, כפי שניסח אותה ראובן קמינר ראויים: "ערביי ישראל (הפלסטינים שהם אזרחי ישראל) הם אבן פינה של השמאל בחברה הישראלית בכל המובנים: במובן המספרי, במובן של ניסיון פוליטי וחשוב מכל – בתוקף מעמדו של הסקטור הערבי במאבק הכללי לשלום ולשוויון. אין שמאל בארץ שיוכל להתבסס ולהתרחב בלי לכלול בתוכו את מירב האזרחים הערבים… בניית ברית אפקטיבית בין יהודים וערבים, ומקומה של כלל האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית בתוך הברית הזאת, היא האתגר המרכזי של השמאל בארץ הזאת". ובכן: שלום, שיוויון ורווחה, ולא פחות מכך!

  3. דוד עציון הגיב:

    אין כל סיכוי לצירוף חד"ש לגוף "שמאל ציוני"
    המועמדים לתמוך בגוף כזה הם אלו שתמכו במר"ץ, בעבודה, בתנועות ירוקות למיניהן, ואנשים שהצביעו לקדימה וחשים שאין בה מסר חברתי ראוי. כל אלה תומכים בשתי מדינות לשני עמים, נסיגה למשהו דומה לגבולות 67 אך לא זהה, ללא זכות שיבה, ובנוסף – גם לשינוי כלכלי-חברתי, אולי גם סביבתי.
    היעד של גוף כזה הוא כ-10 מנדטים, והחלופה, כלומר ריצה נפרדת של המפלגות, משמעותה: מר"ץ לא עוברת את אחוז החסימה והעבודה סביב 5-6 מנדטים.
    צירוף של חד"ש יגרום אוטומטית לרוב מצביעי העבודה לא להצביע למפלגה כזו ומי שתהנה מכך תהיה קדימה.
    הפערים גדולים מדי, לא רק בהיבט הגבולות, אלא בשאלת היחס לארה"ב, השירות בצה"ל, סרבנות ועוד נושאים שבהם יש תהם עמוקה, עדיין.
    נכון לעכשיו, אין, לצערי, בגופי "השמאל הציוני" תמיכה ואחיזה בקרב ערביי ישראל.

  4. טקדה קאצויורי הגיב:

    והמסקנה של קמינר, כרגיל, היא שחד"ש צריכה להתאחד…. עם עצמה.

  5. אין דבר כזה הגיב:

    אין דבר כזה שמאל אנטי ציוני. לכן כל המפלגות הגופים והיחידים האנטי ציונים שמתהדרים בשם שמאל הם שמאל באותה מידה שהנציונל סוציליסטים בגרמניה היו שמאל. אסור לשמאל הציוני אפילו לדבר עם השמאל החום כדי לא להדבק חלילה בחסר היושר האינטלקטואלי שהשמאל החום מפגין בכל מאמר ובכל פעולה שלו

  6. נתן. הגיב:

    המונח שמאל אנטי-ציוני הוא פרדוכס פנימי , יען כי זכות ההגדרה העצמית של כל העמים אמורה להיות זכות בסיסית דוקא לפי עקרונות השמאל ולכן מי ששולל את זכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו
    לא יכול להיות שמאל.

    כשמבינים את זה, הדברים נראים הרבה יותר ברורים למשל איך יתכן שדוקא מי שרואה את עצמו שמאל עסוק בעיקר בהסתה אתנית בלתי פוסקת כלפי "אשכנזים", איך יתכן שמי שקורא לעצמו שמאל תומך ברודנים הכי גדולים בעולם החל בצאווס וכלה באחמדינג'אד וכן הלאה וכן הלאה.

  7. אשר פרוליך הגיב:

    לראובן ידיד:

    במציאות הישראלית אין כל סיכוי למקי-חדש במישור הפרלמנטארי או כל מישור אחר לפרוץ להמונים
    היהודים.ללא פריצה כזו,התפקיד הפוליטי שלה יהי סה"כ שולי ולא רלוונטי.חדש-מקי לא חייבת לוותר על עמדותיה או להגרר אחרי "השמאל הציוני".אם היא מאמינה בעמדותיה יכולה להתמודד בכל פורום,ואם היא לא מרגישה בטוחה ,אולי זו הזדמנות לבחון חוזקן של עמדות אלה.
    המונחים "שמאל ציוני" או "שמאל אנטי ציוני" הם לא ברורים ומשמשים כלי כנגד האינטרסים של העובדים
    מכל לאום או דת.
    רק תנועה או חזית דמוקרטית שתעמיד בראש שאיפותיה שוויון,כבוד הדדי,שיתוף ואחדות מול הפאציזם
    הניצול והגזילה ללא סדרי עדיפויות לאומניות מכל סוג שהוא,יש לה סיכוי לעצור את ההדרדרות אל התהום.
    זה דומה לשני נוסעים במכונית שמתדרדרת לתהום שמתווכחים מי יחזיק בהגה.

  8. רוזה הגיב:

    אני מאוד מקווה שחד"ש לא יחברו לציונים. הצטרפתי לחד"ש בגלל עמדתם מחוץ ל"קונסנזוס" הציוני. ה"שמאל הציוני" מסוכן עוד יותר מהימין – הסטורית הם קידמו אותה מדיניות, של כיבוש, דיכוי ורצח עם, אך כש"השמאל" בשלטון הפשעים מקבלים לגיטימציה.

    אם חד"ש תחליט להפוך לחותמת גומי של הציונים, גם היא תידבק במחלה של העבודה ומרצ, ותהפוך ללא-רלוונטית. אני לא אשאר דקה אחת בחד"ש אם הם יחברו לציונים.

  9. אשר פרוליך הגיב:

    לרוזה:

    אם הצטרפת לחד"ש רק בגלל עמדתה מחוץ ל"קונסנזוס",באותה מידה היית יכולה להצטרף לבל"ד
    או ל"קהנה חי".
    אני מקווה שהצטרפת לחד"ש בגלל המטרות שלה,שהן סוציאליזם,אינטרנציאונליזם,אחווה בין עמים
    וקידום האינטרסים של העובדים מכל הדתות והלאומים.
    אם אלה המטרות שלך,רצוי שתשארי בחד"ש גם אחרי שתקים חזית משותפת עם כל גורם שפוי אחר
    במאבק משותף נגד הפאציזם .
    אם הרופאים היו מפחדים להדבק במחלות,הרפואה לא הייתה קיימת כלל.

הגיבו לרוזה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים