הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 באפריל, 2011 12 תגובות

לפני הפילוג בדרכי שלום בין הרפובליקה הצ'כית לבין סלובקיה, חיו בני שני העמים במעין דו-קיום בעייתי במסגרת הידועה בשם צ'כוסלובקיה. באותם ימים נהגו להתלוצץ שם, שרק היהודים מגדירים את עצמם כצ'כוסלובקים. האחרים רואים בעצמם צ'כים, או סלובקים.

בבסיס הסיפור העתיק הזה מקננת לא מעט מרירות: היהודים באירופה טיפחו אשליות אינטרנציונליסטיות כדי להפיח בעצמם איזה שמץ של תקווה, נוכח הניכור המוחלט שבין החלומות שלהם על אירופה הומניסטית שוחרת טוב, לבין פריחתה של הלאומנות הניאו-פשיסטית, שהתאפיינה גם בסממנים אנטישמיים. מפרספקטיבה היסטורית זו ג'וליאנו ח'מיס מֶר, שהתקרב כל כך לערביות הפלסטינית שלו בשני העשורים האחרונים, היה האזרח הישראלי הכי יהודי שהכרתי.

לכן חיבבתי מאוד את האיש, חרף היכרותנו השטחית וההתנהגות הפרועה שלו לעתים. כאשר נרצח מֶר לפני שבועיים על ידי קניבל שונא-תרבות, מת משהו גם בלבי. לא שהרוצח הצליח לכבות את התקווה. האופטימיות שלנו היא תכונה טבעית, לא תכונה נרכשת, והיא גם סם חיים המאפשר להילחם נגד הרוע גם בתנאים בלתי אפשריים. אבל האכזבה הייתה מרה, ורישומה הוא מתמשך. נזכרתי בסרט נהדר של קן לואץ' ("על תמימות וחופש") על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו"ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם.

סיפורי ספרד היו תשתית קיומנו הרוחני בנעורי, והם מבעתים את עולמי הפנימי עד עצם היום הזה. בצד ההכרה בצדקתם המוחלטת של הלוחמים בעד הרפובליקה ונגד הפשיזם מטרידה אותנו גם מְאֵרָת הפיצול הפנימי, שנאת האחים וההתעלמות לעתים מהצורך להילחם נגד האויב האמיתי.

כמו בכל הקְבלה היסטורית, גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי ("כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח") וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג'וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש. מי שהלך לג'נין כדי לחזק את רוחו של הנוער המקומי בערכים תרבותיים נצחיים, שמאפשרים לשבץ בתרבות ההתנגדות לכיבוש גם את היופי, ההדר, התחכום והעושר של מכמני התרבות העולמית, עורר את זעמם של הלאומנים צרי האופק, הפשטניים, מורדי האור, הקג"ב של האיסלם. במבט לאחור זה נראה לנו כמעט נס, שאיש כזה שרד בג'נין עד היום.

juliano 3

תמיד אהבתי במיוחד את הפלסטינים אזרחי ישראל שגדלו במפלגה הקומוניסטית וספגו ברצינות תמימה את המסר האינטרנציונליסטי יחד עם חלב אמם. רובם גדלו בצפון הארץ, בנצרת, בחיפה, בכפרי הגליל, רבים מהם למדו בארצות הסוציאליסטיות והאמינו שהמאבק למען בני עמם אינו כרוך בביטול עצמאותם וייחודם של היהודים. קומוניסטים רבים נִמנו על המיעוט הנוצרי בקרב האזרחים הערבים. כמו יהודי אירופה, גם הם היו זקוקים לפתרון רחב ופתוח יותר לבעיותיהם כציבור קטן ולעתים אף נרדף. פלסטינים נוצרים רבים היגרו לארצות הברית ולמערב אירופה, ובקהילות שלהם (אני כותב זאת מניסיון אישי עשיר) ניתן לפגוש אנשים טובים, מאירי פנים, אוהבי בריות ובעיקר פתוחים לרעיונות חדשים ויצירתיים. מֶר שילב את המסורת הקהילתית של אביו יוסף ח'מיס ושל אמו ארנה, עם האידיאולוגיה הקומוניסטית חרף האכזבות הרבות מהגוש המזרחי, וניסה להמשיך את המסורת של אמו בג'נין, לבנות את התודעה באמצעות הוויה חדשה. כמו אִמו גם ג'וליאנו ליקט מסביבו נוער שסבל ממשטר הכיבוש הקשה בג'נין, והפך לוחמים פלסטינים צעירים לשגרירי התרבות העולמית בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. ציניקנים פטרו את מפעלו של מר כאוטופיה, ורציחתו מעידה על כך שאכן קשה לבנות קהילה, המבוססת על אדנים הומניסטיים, בסביבה המטפחת את הלאומנות ואת הדת. רבים מאיתנו, שמזדהים גם עם המסר של מר וגם עם שיטות עבודתו בג'נין, מבינים שהניצחון איננו מובטח גם אם אנחנו צודקים והומניים. גם בספרד ניצח הרֶשע בשנת 1939, ועד שנת 1975 הייתה המדינה האירופית החשובה הזאת נתונה בסד צר עין ומחניק של הפשיזם המקומי.

התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב"הארץ" ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות. הלאומנים הקיצוניים שמחו לאידו של מר ולאידם של אוהביו, חגגו את הדם השפוך והיו גם התבטאויות מפעפעות גזענות של כותבים מהמחנה הדתי-לאומני. אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג'וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד.

נמצא דרכים להנציח את האינטרנציונליסט הנדיר מר, ונשתדל לפעול שכם אחד עם פלסטינים, שיריות המתנקש לא הפחידו אותם. רבים מהם ליוו את ארונו של מֶר אל שטח ישראל מתוך ידיעה שהוא ייקבר באזור של "ערביי 1948" ובעיקר של יהודים מישראל, ושזִכרו שייך לכולנו. הצעירים שעבדו עם מר בג'נין וליוו את גופתו אל שטחנו לא היו משת"פים, אלא פלסטינים עם תודעה לאומית שאיננה פוסלת שלום אמת בתנאים צודקים ושוויוניים. אם נשווה את תגובתם לחמיצוּת של ישראלים רבים כלפי מר, נבין שגם תחת כיבוש והפנמה ממושכת של שנאה עזה לכובשים, הוא הצליח למסד בעיר כמו ג'נין תיאטרון, שמיזג היבטים אסתטיים ומוזיקליים במסר הדרמטי שגלוּם בהצגות עצמן. ההישג העצום הזה מגלם את מורשתו של מר, ואת צוואתו לממשיכיו. מעטים מאיתנו יהיו מסוגלים להמשיך את מפעלו בג'נין, אבל את המסר שמתעלה מעל לזהות הלאומית והדתית של הישראלים ושמחפש את המכנה המשותף האנושי, לא ננטוש בשום פנים. או שמְרצחים קנאים וחסרי פרצוף ינצחו במערכה על צביון הארץ הזו, או אנשי מעלה כמו ג'וליאנו מֶר.

 

התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. גילה הגיב:

    תודה על דברי הטעם המחזקים מעט את לבנו הדואב

  2. בשם אברהם שושנר המנוח הגיב:

    שפגש במר הרבה יותר מלפני עשרים שנה בתיאטרון רחוב וחזר בטלטלה של כאב, שכן כישרון גדול גורם כאב ותיאטרון רחוב זו במה מיוחדת עם קשיים ושושנר ידע אותם. פגשתי גם נפש מיוסרת מאוד, והלכנו ליפו לנזירה שידעה לספר הרבה על החלק המר במר מר. והחזקנו אצבעות והכישרון אכן פרח. שושנר לא כאן לומר מילה, ולכן זוגתו כן. המרקם הזה, הפסיפס המרהיב שבו גדלנו, הולך ומאמץ לו צבע בהיר מאוד בגינוניו עם המון תקינות שמאחריה פוליטיקה נפתלת. והארץ שלי שהיו בה כל כך הרבה צבעים, כביכול בשם עיורון צבעים, נהיתה עיוורת לאדם. והאדם היה כבביר שבקצה רחוב כבירים על שלוחה בכרמל, הפינה הקטנה שאני עוד אוחזת בקצה מוקצה ביפו, אבל בצפונלאנד אפילו גשש כבר לא ראוי, הצטעצעות של קליפים ערביים כביכול ברשת החברתית בלי אהלן וסהלן פשוט. אפילו שייקב אופיר אני לא מעלה בגלל סוג של צנזורה עצמית שמדבקת היא אם ארצה או לא ארצה. אבל הזולה ברמלה? שם מקומי אם בני עמי יחליטו לקחת שוב את מקל הנדודים אחרי שנטעו סערת דמים באזור, בטעות, בגלל חלום יפה שהוציא אותם באירופה מהלכת האימים שחברי חיים מזכיר. כי אני מכאן. גם אם בארצי כבר אין מקום לגוונים. עזב אותי חבר לשמע העובדה שאין לי כוונה לציין חג חירות השבוע. קנא לאלוהיו. אבל אני רוצה לאהוב בשביל ג'ולינו ברגע הזה, לאהוב את האדם שבכל אחד. לא בקלישאה אלא בניסיון מפרך לאהבת זולת. וג'וליאנו הזכיר לי את הפגישה שלו עם שושנר שעזב אותנו לפני 16 שנה, רגע לפני רצח פוליטי. לקומם את הפסיפס התרבותי שאהבתי, אין בידי. זה דבר שנלקח ממני אישית, מעבר לג'וליאנו מר, מעבר לשושנר ולאבא שלי ולכל הפרידות שאני חווה מרגע שאני זוכרת את עצמי ועוד קודם לכן. מושיטה יד לחברות לכל עובר ושב ברשת החברתית. והדברים שכותב חיים באר כאן ובמקומות אחרים מסייעים לי בכך. אוסי.

  3. דמוקרט הגיב:

    תודה על הדברים היפים. אבל נראה לי ששם אביו היה סליבא ולא יוסף.

  4. עידו לם הגיב:

    כמה דברים: לא גרינג אמר את המשפט הנ"ל אלא הנס יוסט. השמאל בספרד שנלחם ב 36 עד 39 בחלקו היה מפלצתי וסטליניסטי וכבר ג'ורג אורוול איש שמאל אמיתי כתב על זה. ג'וליאנו מר לא היה הומנסט אינטרנציונליסט אלא פלסטיניסט קיצוני ולאומן.

  5. דב שיפמן הגיב:

    תודה אוסי יקרה

  6. פילוג הגיב:

    יש פילוג נוסף ,בין קטמון להפועל נקווה שמהרה בימינו יהיה איחוד,ומזל טוב לחיים על עליית קטמון

  7. smbd הגיב:

    "איש מעלה"?זוליאנו חמיס?
    נסחפת משהו.
    נראה שלא ירחק היום והאפיזודה הזאת תשכח,לגמרי.הוא ממש לא חשוב
    מעבר לסיפור חיים הצבעוני ואכסנטרי משהו.

  8. טוביה פרנקל הגיב:

    "תמיד אהבתי במיוחד את הפלסטינים אזרחי ישראל……אינו כרוך בביטול עצמאותם ויחודם של

    היהודים" ,אז בוא נראה במי היית מאוהב כל כך. כרוז המפלגה הקומונ' 10 יולי 1936, "ע"י הרס משקם

    של הכובשים הציוניים בפעולות חבלה והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות

    את המשכה של הציונות בלתי אפשרית". עמ' 177 ,"ישראל והקומוניזם ,"ד"ר יחיאל הלפרן 1952.

    עוד קצת, בשם אותה המפלגה הקומוניסטית הסיתו עסקניה יום יום את הערבים נגד היהודים….עמ' 175.
    ולסיום, "המפלגה הקומוניסטית הישראלית קיבלה את תורת הקומאינפורט על המדינות מחוץ לגוש

    הסוביטי, לפי תורה זו אין לישראל שום יעוד היסטורי חיובי……" עמ'217.

    האהבות הללו נכזבות משהו?

  9. הימין הקיצוני שונא את התקווה שבחיים משותפים של העמים ב"מדינת כל אזרחיה" הגיב:

    מסתבר שלא חידשתי לכם דבר. הימין שנא את ג'ול שהיה מבשר תקווה אלטרנטיבי. ומאותה סיבה שונא גם השמאל הציוני את חד"ש. הלאומנות ויצר הכיבוש הנדלנ"י העביר גם אנשי הקיבוצים ותושבי רמת אביב [שייח מוניס] על דעתם. האם זה ניתן לתיקון? על השאלה הזאת חייבים הם לתת את דעתם, וגם יוסי שריד שבמאמרו האחרון ["אלה נציגיך, שמאל"] נמנע מהלזכיר ולו במילה אחת את חד"ש.
    חייבים לומר לזקן בעל המרצ, לשריד, שבגלל תצורתו התכווץ השמאל הציוני בעשר השנים האחרונות, וגם בגלל החוסר במסריו לעניין השלום ובעניין השיוויון והרווחה, וגם בגלל שבוחריו ברחו ממנו. רוב בוחרי "העבודה" ו"מרצ" מהשמאל הציוני, טופחים על כתפיהם בידיהם ואומרים: — "אינננננו ככל האדם: אנו אינטליגנטים, שלא לומר אינטלקטואלים"… כמו שעושה ה"שמאל קאוויאר" הצרפתי [GAUCHE CAVIAR] שטוען שהוא "רציונלי-מתוחכם-קר רוח-אינו נוטה לרגשנות יתר-עצמאי-בעל כושר חשיבה וניתוח עצמוני; יש לו רתיעה מולדת מעדריות, וכאישיות רב-תחומית ורב-תרבותית הוא רואה את תמונת המצב על כל גוניה, ולא בשחור-לבן" —- וכמו עמוס עוז וא.ב.ג.ד.ה.ו.ז. יהושע תומך בכל מלחמת שולל בתחילתה, ומשנה דעתו כזיקית ואת צבעו הלאומני לכשנודע גודל הכשל וה"פאשלה". או אז חוזר השמאל הציוני "כסוס עיוור לאורווה", "בגלל הריח המוכר והנעים" של כיבוש הנדל"ן הפלסטיני. כך היה גם בקיבוץ סעסע, ובברעם אחרי סיפור עיקרית ובירעם…
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225132.html

    • "תצורתו התכווץ השמאל" הגיב:

      השמאל הציוני התכווץ משום שלא ניתן יותר להיות "ציוני שמאלי" שזו סתירה פנימית. במציאות שהולכת ומתבררת עלה התאנה "השמאלי" לא מסוגל יותר לכסות על הערווה הציונית. רוב היהודים בישראל שנהנים עדיין מהפריבילגיה שהציונות מעניקה ליהודים עדיין לא מוכנים לוותר עליה ומחזיקים לצורך זה בקרנות המזבח ע"י מעבר מסיבי לימין.

  10. איתן לרנר הגיב:

    חיים ,

    מעשה הרצח היה מתועב כמו כל רצח. מר ייצג אולי יותר מכל את הבלתי אפשריות של מצבו כקרוע בין שני עמים ומצבים. יחד עם כל זה ברמה האישית ואי אפשר לנתק את זה ולהשכיח זאת , האיש היה אלים במיוחד והשתיק אנשים על ידי מכות ואיומים. נתקלתי בזה באופן אישי פעם אחת כשהעזתי להעיר משהו על תור בבית קפה או משהו כזה. גם אני מאוד הערכתי את פועלו אבל איני יכול ואני לא חושב שנכון להאליל אנשים לאחר מותם.

  11. חיים ברעם הגיב:

    איתן, דווקא ממך אני מצפה להבחין בין כרוניקה אישית לבין המשמעות הסמלית של חייו ומותו. יש היסטוריה ויש ארכיאולוגיה, כפי שאמר הרבה לפניי אחד העם.

הגיבו לדב שיפמן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים