הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 באפריל, 2011 9 תגובות

זו השנה ה-44 שאינני חוגג את הפסח הישראלי המקובל, משום שמדינת ישראל סירסה ועיוותה את המשמעות של יציאה מעבדות לחירות. ההגדה, בחלקים ניכרים שלה, לא הייתה ואינה בעיני מסמך מעורר השראה.

בהגדה כתוב "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". כשהדברים נקראים היום זה אנכרוניזם. ראשית, לא בכל דור ודור, בוודאי לא ב-60 השנים האחרונות, בהן אגרנו מאות פצצות אטום, כמו גם נשק ביולוגי וכימי, והפכנו ממושמדים למשמידים. באותן פעמים בהן ניסו להשמידנו, בוודאי בתקופת השואה, הקב"ה לא הצילנו מידם. מי שהציל את שארית הפליטה היו הצבא האדום וצבאות ארה"ב ואנגליה.

ההגדה מצווה עלינו לשמוח על שיצאנו מעבדות לחירות ונכנסנו לארץ ישראל, אלא שההגדה מדלגת על השמדת העמים שהייתה כרוכה בכיבוש הארץ ככתוב בספר יהושע. חירות הכרוכה בהשמדת הזולת, מטילה עליה צל כבד. גם עשר מכות מצרים שכוללות בתרגום מודרני מלחמה ביולוגית ופשעי מלחמה אחרים כמו  הריגת כל בכור במשפחה מצרית (מכת בכורות) לא ממלאת את ליבי רננה וצהלה. במושגים של היום מדובר בפשעי מלחמה. כל אלה עולים בקנה אחד עם הפסוק בהגדה "שפוך חמתך אל הגויים  אשר לא ידעוך".  שנאת האחר.

אפשר היה לראות כל זאת כאגדה לא מזיקה אילו היה מדובר במדינה שוחרת שלום שחיה בהרמוניה עם סביבתה. אולם כאשר מדובר במדינה ששנאת הגוי הוא קו מוביל בחלקים נכבדים של אוכלוסייתה ומנהיגיה, וטקסטים אלה מהווים מדריך לפעולה, אזי זה מסוכן. טקסט ההגדה זקוק לשינוי ועדכון העולים בקנה עם זכויות אדם ואהבת אדם.

במקום לחגוג את החופש הפכנו למי ששוללים אותו לא רק בימים ההם אלא גם בזמן הזה.  מאז יוני 1967 הוא נשלל מהעם הפלסטיני בשטחים הכבושים, ובשנים האחרונות, גם ממהגרי עבודה ומפליטים מחפשי מקלט.

הפכנו לעבדים –  עבדים לצבא הכיבוש, עבדים למתנחלים, עבדים לשב"כ.

גידלנו ב-44 השנים האחרונות הרבה פרעונים. כל חייל כיבוש הוא פרעה קטן, וככל שמדרג הדרגות עולה הוא הופך לפרעה יותר גדול, וכך גם בתאומו של הצבא, השב"כ. עד שאנו מגיעים לרמטכ"ל, לשר הביטחון, ראש השב"כ, ראש המוסד ומעל כולם פרושה חופתו של ראש הממשלה, וכל אחד מהם הוא פרעה גדול ורם המטילים חיתתם על הכבושים ומהעונים. כולם עבדי הכיבוש.

עבדותנו באה לידי ביטוי לא רק בתחומי הצבא והביטחון. אנו עבדי הטייקונים, עבדי החברות הסלולאריות, עבדי הבנקים, עבדי שטיפת המוח הצרכנית, באחת, עבדי החברה הקפיטליסטית במהדורתה החזירית.

מתי נהיה עם חופשי בארצנו?  כאשר נשתחרר מכבלי השעבוד, בביטחון, בכלכלה, ונהפוך לחברה סולידרית, שוויונית המכבדת את הזולת והאחר.

חלום יהודי ציוני

בימים אלה התקיים טקס חילופי פיקוד על חטיבת הצנחנים בצבא הכיבוש הישראלי. אל"מ (קולונל) אהרון חליוה הוא המפקד היוצא של החטיבה ועומד להיות מקודם לדרגת תא"ל (בריגדיר גנרל). בטקס חילופי המפקדים אמר חליוה כי "להיות צנחן זה הגשמת חלומי היהודי והציוני" (ידיעות אחרונות 15 באפריל 2011).

אהרון חליוה נולד לתוך הכיבוש ב-1967. הוא התגייס ב-1985 ואת כל חייו עד כה עשה בצבא. חלק ניכר משרותו הצבאי התקיים בשטחים הכבושים. הוא יציר הכיבוש ושרתו הנאמן. את חייו הבוגרים בצבא אפשר לחלק לשניים: בחלק הראשון הוא למד להרוג, בחלק השני, כאשר הוא כבר מפקד, הוא לימד להרוג. הוא לא מכיר מציאות אחרת מאשר שימוש בצבא ככלי שליטה על אזרחים, להרוג בהם, לפצוע אותם, לרדות בהם.

אני מתעכב עליו משום שהוא נחשב בצבא לדמות מופת. הוא מהקצינים הנשלחים לבתי הספר התיכוניים כדי להגדיל את המוטיבציה להתגייס. חלק מהאני מאמין שלו מתבטא באמרה לפיה "מי שמתאים לקצונה ומסרב ללכת לקורס קצינים, הוא פושע". כך אמר בשיחה עם תלמידים לפני גיוס.

חליוה הוא היום התגלמות החלום היהודי והציוני של רוב חברי הכנסת והממשלה. הוא מגלם את המיליטריזציה של הציונות  והיהדות. הוא מהווה היום דמות של מחנך כפי שמשרד החינוך רוצה  להעביר לתלמידים. זהו חלום ציוני ויהודי ששוחר זכויות אדם צריך לקעקע.

נבלות

פעיל השלום ויטוריו אריגוני מאיטליה נרצח בידי קנאים מוסלמים בעזה מהארגון "אל תוחיד ואל ג'יהאד". ויטוריו הגיע לעזה כחבר במשלחת בינלאומית המתנגדת למצור על עזה ולענישה הקולקטיבית שהיא מבטאת. הוא נחטף בידי הארגון הקנאי לאחר שממשלת החמאס בעזה עצרה את אחד ממנהיגי הארגון. החוטפים התנו את שחרור ויטוריו בשחרור מנהיגם.

החמאס, משעה שהפכה מתנועה לממשלה דבקו בה כל הרעות החולות של ממשלות. במקום לנהל מו"מ עם הארגון במטרה להציל את חייו של ויטוריו, נהגה ממשלת החמאס כממשלת רבין בפרשת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן. כמה אירוני, ממשלות ישראל והחמאס שותפות לסיסמה "לא מנהלים מו"מ עם הטרור" והחטופים משלמים בחייהם.

רציחתו של ויטוריו היא לא רק פשע ומעשה נבלה לכשעצמו, אלא ביטוי לכתות קנאיות שנושכות את ידי מיטיביהן. מזכיר את התנהגות כתות המתנחלים שזועמים ומקללים את כל העולם, גם את מיטיביהם כמו הצבא, הממשלה והנשיא אובמה, שבלעדיהם קיומם היה מתאדה.

יש לנו כאן מעין חד גדיא. ממשלת המתנחלים היא ארגן טרור בעיני הרשות הפלסטינית, זו נחשבת לארגון טרור בעיני המתנחלים, ממשלת ישראל היא ארגון טרור בעיני החמאס, וממשלת החמאס היא ארגון טרור בעיני ממשלת ישראל, וארגוני הג'יהאד הם ארגוני טרור בעיני ממשלות החמאס וישראל. עד שהטרוריסטים לא ישבו וידברו אחד עם השני, אנשים יקרים כמו ויטוריו אריגוני ישלמו בחייהם.

50 שנים למשפט אייכמן

לפני כשבועיים התקיים בבית סוקולוב בתל אביב ערב לציון 50 שנים למשפט אייכמן. הערב אורגן על ידי קרן רוזה לוכסמבורג. בין הדוברים: ההיסטוריונים פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופסור חוה יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, יחיעם וייץ מאוניברסיטת חיפה, פרופסור האיו פונקה מהאוניברסיטה החופשית ברלין, ד"ר אנגליקה טים מנהלת קרן רוזה לוכסמבורג בישראל ועבדכם האמן, כותב שורות אלו.

האולם היה מלא מפה לפה והדברים, דברי טעם להערכתי, נשמעו בקשב רב. המשתתפים הוקלטו ואני מניח כי הקרן תפרסם את הנאמר.

להלן דבריי שהוקראו מהכתב, ותוכננו מראש להיות חלק מטורי.

"מספר מלים על הביוגרפיה האישית: אני יליד ברלין, ספטמבר 1935, נולדתי לתוך המשטר הנאצי. אבי, ד"ר שמואל ספירו, לימים מנהל השרות הרפואי של עליית הנוער בהנהלתה של הנירייטה סאלד, (בשבילי הנרייטה סאלד, אינה שם רחוב אלא אדם בשר ודם שישבתי על ברכיה כילד) היגר במהלך 1938 לירושלים, אז פלשתינה הבריטית, לאחר שנשללו הרישיונות מרופאים יהודים. אמי, גרטה ספירו, צלמת, נשארה אתי ועם אחי בניסיון להציל מה שאפשר. עברנו את פרעות ליל הבדולח בברלין ללא נזקים גופניים בגלל תושייתה של אמי. הגרנו לפלשתינה במרץ 1939. מכאן תבינו שאני פליט ניצול פרעות ליל הבדולח. אני מניח כי אלמלא המשטר הנאצי, משפחתי, מזה דורות בגרמניה, הייתה נשארת בגרמניה, ואני יכול להעלות תסריטים רבים של מה היה קורה איתי אילו נשארתי בגרמניה. מכאן תבינו שאני מגלה עניין בנושא לא רק מהיבט של אדם ועיתונאי  פוליטי מעורב, אלא גם מהיבט אישי מובהק של יהודי גרמני.

משפט אייכמן הוא נקודת מוצא טובה לתזה אותה אני מציג לפיה ישראל לא הפיקה את הלקחים המתבקשים מתקופת השואה,שעיקרן, דמוקרטיה, זכויות אדם, מאבק בגזענות, כיבוד זכויות מיעוטים, סיוע לפליטים ותמיכה בינלאומית באותם כוחות הנאבקים לביעור הגזענות והעריצות.

כבר במשפט אייכמן בא לידי ביטוי המגמה  שהתחזקה עם השנים, לפיה גוייסה השואה לצרכיה השוטפים של המדיניות הישראלית. חנה ארנדט הבחינה בכך בדיווחיה על משפט אייכמן בספרה "אייכמן בירושלים" בציינה את השאלות שהטיח התובע גדעון האוזנר ליותר מעד אחד: מדוע לא התנגדתם? כאילו הייתה אופציה כזו לאזרחים, בהם נשים, ילדים, זקנים כאשר הם עומדים מול צבא חמוש בגיא ההריגה. האוזנר המשיך לשאול את השאלות האלה, הגם שהוברר שאצל עמים אחרים זה לא היה אחרת, אלא שלשאלה הזו היה מסר ציוני ברור: בשואה לא התנגדתם, אבל כאן במדינת ישראל עם הצבא היהודי זה לא יחזור.

אישור לכך קיבלנו השבוע עם פרסום פרוטוקולים מישיבות הממשלה לאחר חטיפת אייכמן, לפיהם בראש מעייניו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון היה גיוס המשפט להסברה הישראלית.

קו ישר מוביל ממשפט אייכמן למשלחות הנוער מטעם משרד החינוך למחנה ההשמדה אושוויץ. הביקור של נוער לפני גיוס באושוויץ ספוג בלאומנות יהודית ישראלית, ונועד להגביר את המוטיבציה של בני הנוער להתגייס לצבא. אין בביקור זה שום זכר להיבט האוניברסלי, האנושי החוץ יהודי, של תקופת השואה. אייכמן אמנם הורשע גם בפשעים נגש האנושות, אבל מעט מאד מכך בא לידי ביטוי במשפט. האנושות שאינה יהודית לא עניינה את מתכנני המשפט, וכך גם בביקורי הנוער הישראלי באושווץ. ואכן, מחקר של אוניברסיטת תל אביב קבע כי אצל הנוער שביקר באושוויץ חלה עלייה בנכונות להתגייס ליחידות קרביות. המשימה הושגה.

גם הפרויקט של ביקור קציני צה"ל באושוויץ, שהקיף עד כה אלפי קצינים, הוא ביטוי לזילות השואה. קצינים נלקחים הישר ממשימות הכיבוש והפרות זכויות אדם בשטחים הכבושים לאושוויץ, וחוזרים משם מלאי מוטיבציה להמשיך בתפקידם, ולא רואים כל סתירה בין הביקור לבין פעילותם במסגרת צבא כיבוש. אם תרצו, זו מיליטריזציה של השואה.

יצור מהחלל החיצון שהיה נוחת בישראל וחוקר את הגישה הישראלית הרשמית לשואה, היה מתרשם כי על פי ישראל הנאצים לא היו אויבי האנושות, אלא אך ורק אויבי העם היהודי. באחד מביקוריי בגרמניה אמר לי גרמני בשיחה אישית, כי לדעתו הנאצים עשו טעות נוראה עם היהודים.  במקום להשמידם היה צריך לגייס את הכישרון היהודי לעזרת המשטר הנאצי. אילו עשו כך, הוסיף, הכול היה נראה אחרת. גרמניה הייתה זוכה במלחמה.

לעתים אני שומע בישראל הד לאותה השקפה. שהרי כך אפשר להסביר את יחסי הידידות האינטימיים בין ישראל לבין משטר האפרטהייד הגזעני בעל החוקים הנאציים בדרום אפריקה. כל עוד חוקי האפרטהייד לא פגעו ביהודים, אלא רק בשחורים, ישראל הייתה בעלת ברית למשטר.

ביטוי לכך היה הזמנתו לישראל של ראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פורסטר כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר עליית הליכוד לשלטון, המוכר כמהפך של 1977, ביקר בישראל שר החוץ של דרום אפריקה פיק בותה כאורחם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה דיין. בעניין זה של ידידות עם המשטר בעל החוקים הנאציים לא היה הבדל בין מפלגת העבדה לליכוד. למרבה האירוניה, שני המנהיגים מדרום אפריקה הגזענית ביקרו ב"יד ושם", ואיש בממסד לא ראה בכך זילות או חילול השואה. כך היה גם עם הדיקטטורות הפשיסטיות בארגנטינה וצ'ילי, שישראל ייצאה אליהן נשק. מדיניות זו של יצוא נשק למשטרי רודניים נמשכת גם כיום.

מאז הסכם השילומים שחתמו דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר, בכל הנוגע לשרותם של נאצים במנגנון הממשלתי, המשפטי והצבאי, גילתה ישראל גמישות רבה ביחסיה עם גרמניה. כל עוד זרמו הכספים והתמיכה הפוליטית, חייתה ישראל בשלום עם אישים שהיו חברי המפלגה הנאצית. כך היה עם גלובקה, מזכירו ויועצו של אדנאואר, שהיה שותף בניסוח חוקי נירנברג, וכך היה עם הקנצלר קורט קיסינגר שהיה חבר המפלגה הנאצית.

כאשר ב-1971 ביקר בישראל גרהרד שרדר, יו"ר ועדת החוץ של הבונדסטאג, כאורחו של שר החוץ אבא אבן, הגשתי עתירה לבית המשפט העליון  להעמידו לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים, זאת מאחר והיה חבר במפלגה הנאצית ובס.א! העתירה נדחתה. הייתי אז סטודנט ויואל זוסמן, מ"מ נשיא בית המשפט העליון (ולימים נשיאו) הציע לי להתרכז בלימודים ולא לעסוק בפוליטיקה. הצעה מאד דמוקרטית.

כאשר החליף וילי ברנדט מהפלגה הסוציאל דמוקרטית את קיסינגר, נשמעו בישראל קולות של חשש, שהרי ברנדט נלחם בנאצים כגולה, שמא עברו האנטי נאצי ישחרר אותו מרגשות אשם ויהיה פחות ידידותי לישראל.

לא כך באשר למזרח גרמניה, עם השם היומרני ד.ד.ר. (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמני). שם אמנם היו פחות נאצים לשעבר במשרות שלטוניות, אבל שייכותה לבלוק הקומוניסטי וסירובה לשלם פיצויים שחררה מצד ישראל את כל הטפות המוסר והביקורת, גדושות במידה רבה של צביעות, שנחסכו ממערב גרמניה.

השואה שימשה גם כמכשיר יעיל להצדקת חימושה הגרעיני של ישראל. מדינת ישראל הפכה לגן עדן לייצור נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי. כך קורה האבסורד שבשם השואה הקודמת, ישראל חשופה לשואה חדשה, שואה גרעינית וזאת מידי עצמה.

ממשלות ישראל משתמשות בשואה ובאנטישמיות כנשק לסתימת ביקורת על מדיניותה. בכל הקשור לגרמניה, אבל לא רק, זה התגלה כמכשיר יעיל. אפילו מפלגת השמאל הגרמנית הולכת על בהונות בכל הקשור לביקורת על ישראל בגין הכיבוש.

זאת אף זאת: ממשלת גרמניה המאוחדת, בהנהגתם של הקנצלר גרהרד שרדר (לא זה מהעתירה) וסגנו מנהיג מפלגת הירוקים ושר החוץ יושקה פישר סיפקה לישראל צוללות (כמענק) הנושאות ראשי נפץ גרעיניים. מפלגת הירוקים קמה כתנועה נגד הנשק הגרעיני. כאשר ביקשתי מיושקה  פישר (שלפני היותו שר חוץ חתם על עצומה למען מרדכי ואנונו) להתנות את מסירת הצוללות באי חימושן בנשק גרעיני, לא נעניתי. וכך נוצר עוד אבסורד שלפיו גרמניה תורמת לנו את השואה הבאה כפיצוי על השואה שהייתה.

מוסד "יד ושם" משתלב היטב בתמונה שתוארה כאן. אולי בגלל שבמרבית שנותיו עמדו בראשו גנרלים לאחר שפרשו מהצבא. עובדה  שבמשך כל 44 שנות הכיבוש לא מצא "יד שם" לנכון לצאת נגד הפרות זכויות האדם ומשטר האפרטהייד המתקיימים בשטחים הכבושים.

הפילוסוף ואיש המדע פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח טבע את המושג "יודונאצי" ועורר מחלוקת קשה. זו היית דרכו המעט פרובוקטיבית לאתגר את הממסד הפוליטי והנוהים אחריו. אם אני מבין את ליבוביץ נכונה הוא רצה לומר, כי הנאציזם אינו אופייני לעם מסוים, אלא תופעה פוליטית מסוכנת שיכולה להתקיים בכל עם ולשון, והיהודים אינם יוצאי דופן בכך. זו גם דעתי. כאשר ראיינתי אותו לירחון יהודי גרמני בשם SEMIT הוא נתן דוגמה קונקרטית למה התכוון. אסירה פלסטינית כרעה ללדת, הובאה לבית חולים בישראל ושם לפי הוראות השב"כ או המשטרה נכבלה בשלשלאות למיטה וכך ילדה. "זה נאציזם" הרעים ליבוביץ  בקולו המוכר, והנכונות לציית להוראה ברברית כזו זה לדידו תמצית האייכמניזם – אותה הסתתרות מאחורי הנימוק "מילאתי פקודה".

הנכונות לבצע כל פקודה, היא היום ממאפייני החברה הצבאית הישראלית. לא הופקו הלקחים.

רוזה לוכסמבורג, שבהשראתה אורגן הכנס הזה, קורותיה ועיקרי השקפת עולמה, היא עבורי מודל לגרמניה אחרת אבל גם לישראל אחרת".

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. בטטה הגיב:

    פוסט יפה וכואב ונכון מאוד

    הצרה היא שכאן יתעוררו רק אחרי אסון כבד או תחת לחץ בינלאומי כבד מנשוא מלווה במעשים דרסטיים.

  2. שאלות לגדעון ספירו הגיב:

    אם ישראל היא מדינה כל-כך נוראית בעיניך למה בעצם אתה ממשיך לגור בה?אין לי שום ספק שבמעמדך וממרום גילך אין לך בעיה לצאת לגלות ולגור במקום שישקף את הערכים שלך יותר.וחשוב מאוד שאתה מוחה על העוולות שיש כאן אבל אתה באמת ובתמים מאמין שישראל המציאה זן חדש וייחודי של רוע בסגנון נאצי או סטאליניסטי?ההרגשה שלי היא שבתוך תוכך אתה יודע שכמה שישראל היא מדינה קשה(ובזה אין לי ויכוח איתך)בשום מקום לא קל ובגלל זה אתה נשאר.ואני לא יאמין לך אם התשובה שלך תהיה שאתה נשאר כאן כי אתה פטריוט אוהב עמו. כי גם לכאלה יש סף שאחריו הם לא יכולים לגור במדינה שלהם.ולפי מה שאתה כותב כאן מדי שבוע הסף הזה כבר נחצה מבחינתך מזמן.מה מונע ממך אז לצאת לגלות ולהילחם שם כדי שמשטר הרוע הגזעני שאתה מתאר כאן ייפול? ואם במדינות עסקינן-יש היום בעולם איזושהי מדינה שמבחינתך היא מודל לאיך שישראל בחזון שלך צריכה להיראות?אם כן אני ישמח לשמוע.

  3. ק.א. הגיב:

    ….פרופסור ישעיהו ליבוביץ עורר מחלוקת קשה עם המושג "יודונאצי" ….

    1. הפירוש של ספירו למושג זה תקף ונכון.

    2. אינני מבין על מה היתה בזמנו המחלוקת? ליבוביץ קבע עובדה זו לפני כ 30 שנה.
    על מה היה כאן להתווכח? זו היתה ונשארה עובדה. וכי איזו מחלוקת יכולה להיות על עובדה?

    3. רק שכיום המושג "יודונאצי" אינו נכון רק לגבי יחידים או קבוצות בתוך ישראל.
    כיום זה ברור שהאפיון הזה תקף לגבי כל הגוף המאורגן הקרוי המדינה היהודית.
    ושוב גם כאן מדובר על עובדה.

    4. רוב העם היהודי מודע לעובדה זו לגבי ישראל – וזהו רצונם של היהודים.
    יש לו כמובן כל מיני תירוצים – מבית משרד ההסברה – אבל בגדול זה מה שהוא מעוניין בו.

    5. חיסול העם הילידי כעם וכיחידים – הוא ממהות הציונות הלכה למעשה.
    ליבוביץ חי באשליה שישנה היכנשהוא כוונה של ממש להגיע לעצמאות בצד הפלסטינים.
    אך ספק אם כוונת אמת כזו היתה מעולם שייכת למספר משמעותי.
    לכן הציונות שלו היתה אידיאלסטית ומבוססת על משאלות לב ותקוות חסרות בסיס.
    בפועל לא היתה לו ברירה אלא לשבת תחת אותה המסגרת הרקובה ובמחיצת אותם היודונאצים שידע לזהות בשמם הנכון.

  4. גדעון ספירו הגיב:

    לשואל:
    מעת לעת קם חוכמולוג כמוך ושואל אותי מדוע אני לא עוזב את הארץ, שהיא כה נוראה ואיומה. עצם הצגת השאלה מוכיחה על ליקוי בהבנת תפקידם של אזרחים. אם בכל מדינה היו מהגרים כל אלה שמבקרים את מדיניות השלטון, שום דבר לא היה משתנה באף מדינה וחברה. אינני חושב שישראל היא המדינה הגרועה בעולם, אבל מתקיימים בה די והותר מגרעות שראוי להיאבק נגדן וזאת אני עושה. הגירה מישראל היא בהחלט אופציה, אם אסבול מרדיפות מעבר לסף מסוים. אני בהחלט חש נרדף ומאויים, אבל ברמה שעדיין מאפשרת לי להתמודד. היותי יהודי נותן לי עדיין מרחב פעולה אותו אני משתדל למצות ככל שניתן.
    אני מתרכז בביקורת,לא מפני שאין כאן גם דברים טובים, יש רבים, אלא שלגביהם אין מחסור בפרסום, החל מכל זרועות השלטון, עבור למשרדי יחסי ציבור וגמור בעיתונאים והאזרחים ההולכים בתלם. אנו מוצפים בחומר חיובי שלא אחת גובל בתעמולה שקרית, ובלי המיעוט המבקר חיינו היו גיהינום גדול בהרבה.

    • ק.א. הגיב:

      גדעון נשאל כאן שאלה מעניינת:
      " אתה באמת ובתמים מאמין שישראל המציאה זן חדש וייחודי של רוע בסגנון נאצי או סטאליניסטי? "

      והתשובה לכך עלולה להיות חיובית:
      כלומר פרויקט מיוחד במינו – מחייב נקיטת צעדים מיוחדים וחדשים…

      ליצור פרויקט הגירה מארצות מושבם אל איזור שנאמר כי אבות אבותיהם מלפני 2000 שנה עזבו (או הועזבו) ולבוא ולהתנחל שם – על חשבון האוכלוסיה הילידית – ושם ליצור מדינה חדשה, אקסלוסיבית להם, על מקסימום אפשרי מהשטח ובשיטות אכזריות שונות להביא לדחיקת הרוב הלא יהודי החוצה.

      מן הסתם אף אוכלוסיה לא תסכים לתת יד מרצון לתרחיש כזה ליפול עליה. לכן פרויקט יחיד ומיוחד שכזה *חייב* מראשיתו דרך והמצאה של רוע ציוני מיוחד (בסגנון עדות הציונים) בו עוצב רוב מוחץ של העם במשך שנים רבות בהתגייסות נפשית וצבאית ללקיחת חלק אישי ברוע הזה.

      פעולה צבאית מנוולת זו או אחרת (כשלעצמה) אכן אינה רוע מיוחד, אבל הפרויקט הספציפי בכללותו והוצאתו לפועל וההשחתה המתבקשת – זה בהחלט דבר מיוחד וכפי הנראה טרם חזינו במלא מופרעות התוצאות וכולי תקווה שיעצר הניסוי המיוחד בטרם נהיה עדים לכך.

      • ועוד משהו הגיב:

        הרוע חייב להראות כרוב טוב, המלחמה כשלום, ההתנגדות כתוקפנות, הטיהור האתני כמזימה של האויב וכו', על מנת שיהודים שלא מוכרחים יגיעו וישתתפו ברע (שמוצג כטוב) ואלו שלא יגיעו יתמכו מבחוץ.
        הציונים ובפרט הציונים "השמאליים" הגיעו ממש לשיא עולמי בהתמחות זו

  5. הילה ספיר הגיב:

    הכל נכון חוץ מדבר אחד:
    הרבה מאוד מהגרי עבודה ופליטים מאוד רוצים להתגייס לצבא הישראלי.
    אני מתנדבת ועוזרת לילדי פליטים ואני רואה חלומות שלהם לשרת בצבא הישראלי.
    לפי דעתי כל אחד מהם שיתגייס יהיה חייל יותר אכזר מכל ישראלי ע"מ להראות שהוא יותר ישראלי.
    כנראה שזה כמו ילד מוכה שהופך לאבא מכה.

  6. שירה הגיב:

    כל כך קל להפוך להיות רוצח, במיוחד כשאתה רואה שכולם מסביבך הופכים להיות כאלה ואז לרוב יש כוח לשנות את המילה "רצח" למילים אחרות, כאלו שאפילו מעוררות התרגשות ודמע ושיש ביכולתן לגרום למתעלל להרגיש קורבן בעצמו (ראה הטבח במרמרה).
    אותי אישית מעניין לדעת, איזו הכשרה אידיאולוגית ומנטלית צריך לעבור אדם כדי שיוכל להיות רוצח ועדיין להרגיש גיבור, בלי שהמצפון שלו יתקומם אי פעם.
    העולם הוא מקום מפחיד בעיני וחסר תקווה, משום שכ"כ קל להיות רוצח-גיבור בו.

הגיבו לבטטה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים