הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 באפריל, 2011 13 תגובות

אין לי דרך להסביר מדוע מאמרו של ארי שביט ('יש לה את זה', הארץ, 14 אפריל 2011 ) הרגיז אותי כל כך. ייתכן שאני נוח לכעוס, ודי ברור לי ששביט יושב לי על איזה עצב שלא הייתי מודע לעצם קיומו. אבל הגורם המכריע בבסיסה של התגובה הרגשית על השבחים הנלהבים וחסרי השחר ששביט שפך בנדיבות על חברת הכנסת שלי יחימוביץ', הוא שהאיש צפוי עד לעייפה.

שביט הוא פובליציסט מתוכנת, וכתיבתו המתוחכמת נועדה להסוות את העובדה שהוא מבקש להחזיר אותנו לימי יצחק טבנקין וישראל גלילי.

העובדה שהבסיס החברתי לקיומה של "התנועה לאחדות העבודה", ששילבה נִציות קשוחה עם רטוריקה שמאלית בנושאי חברה, כבר נכחד מעולמנו הפוליטי, חידדה את המודעוּת בדבר חוסר הרלבנטיות של האיש. הוא ממשיך בשלוֹ כאילו אהוד ברק לא כיכב (בעזרתו הפעילה של שביט עצמו) בפוליטיקה של מפלגת העבודה ולא הרס אותה בכוונת מכוון. שביט מזכיר לי את אחד מניצולי הטיטניק (1912) שנאחז בשריד רקוב של סירת הצלה שנהרסה בגלים השוצפים של האוקיינוס האטלנטי, אך ממשיך לתת את אמונו בקברניטים שהמיטו על אוניית הפאר את האסון הנורא. שמות הקברניטים מתחלפים מעת לעת, אבל הנוסחה נשארת קבועה. ניתן להישבע בשמו של אפרים סנה, או של ברק, ועכשיו גם בשמה של שלי יחימוביץ', ובלבד שהם יעמדו בתנאי המינימום והמקסימום של שביט: עליהם לדבוק בסוציאל-דמוקרטיה מילולית (מבלי לפגוע חלילה בבעלי ההון "היצרניים"), ושהיוניות שלהם תהיה מזויפת לגמרי, בדיוק כמו זו של שביט עצמו.

לא נעשה לעצמנו עבודה קלה ולכן נעסוק תחילה בנושא היצרני. במסורת הרעיונית של שביט אין מקום למאבק אמיתי נגד בעלי ההון, כיוון שאנשי תנועת העבודה ההיסטורית שלו האמינו תמיד בשיתוף פעולה הדוק עם "המשקיעים", חרף העובדה שרובם קיבלו הון ציבורי גדול מהמדינה כדי שיואילו בטובם להיות יזמים. בתקופה שבה חלשו לוי אשכול ופנחס ספיר על הכלכלה הישראלית, ההשתוללות של בעלי ההון הייתה מתונה יותר. מפא"י השלטת התבססה על הסתדרות עובדים חזקה, על ועדי עובדים ומחלקות לאיגוד מקצועי, והִתוותה בדיוק את השוליים שבתוכם הרשו ליוזמה הפרטית לתרום להגשמת היעדים הציוניים. מאז התברגנו תומכי תנועת העבודה, הם אימצו את הערכים של המעמד הבינוני במערב והתזוזה שלהם ימינה, שגרמה גם לעליית "קדימה" על חשבון העבודה, שינתה את פניה של המדיניות החברתית בישראל.

מנהיגי העבודה הרסו את הסתדרות העובדים. הם הניחו לחיים רמון לבצע את מלאכת ההרס לטובת העשירים ותמיכתו של יצחק רבין בימין החברתי הייתה עזה. לכן המונח "חברתי" שינה את צביונו ואת משמעותו. כיום מנסים הח"כים החברתיים בעבודה, בקדימה, בליכוד ובש"ס להמתיק במקצת את גזר הדין הקשה שהוּשת על השכירים. על פסק הדין עצמו אין מערערים, הפערים בשכר אצלנו שוברים את כל שיאי העולם, ואנשים כמו שביט ממשיכים לתמוך בסטטוס-קוו.

שביט אמנם חושד ביחימוביץ' שהיא נלחמת נגד בעלי ההון בחריפות רבה מדי, ומסרבת להבחין בין "היצרנים" לבין הטפילים, אבל הוא משוכנע, כנראה בצדק, שהיא תירגע ותבין שיש לקבל בשוויון נפש את מה שלא ניתן לשנות, כפי שהמליץ משורר האימפריאליזם הבריטי רודיארד קיפלינג.

גם אם יחימוביץ' תצליח להביס את יריבה העיקרי עמיר פרץ ולהיבחר למנהיגת מפלגת העבודה, היא לא תשנה דבר, למעט נאומים קצת יותר לוחמניים נגד ניצול קפיטליסטי בוטה יתר על המידה. בנושא המדיני היא שייכת לאסכולה האנטי-ערבית של אהוד ברק, תומכת בכל המלחמות ואויבת קשה של השמאל העקבי. אם תיבחֵר, תוּחמץ ההזדמנות לחולל מִפנה יוני כלשהו בדרכה של תנועת העבודה. הנִצים חוגגים שם מאז ימי החושך והסער של גולדה מאיר, והם ימשיכו לרתום את העבודה לקואליציות עם המרכז הלאומני ועם הימין הקיצוני.

יחימוביץ' מסמלת את פריחתה של עוד אשליה אודות שינוי, חרף העובדה שהיא ממשיכת דרכם של כל קודמיה. לא שאנחנו פוקדים עליה את עוון "הציונות". גם זהבה גלאון ממרצ היא ציונית, אבל עולה על יחימוביץ' בכל. היוניות של גלאון היא כנה, וכך גם המחויבות שלה לשינוי חברתי יחד עם האזרחים הערבים. שביט איננו מבין כלל שיש רק משמעות אחת לשינוי אמיתי בדרכה של תנועת העבודה: זניחת כל שיתוף פעולה עם הימין ועם השמרנים וביטול כל מכנה משותף איתו באמתלה של "ציונות". זהו הניסוח הרעיוני של העמדה הנכונה שמסמלת מִפנה. למימוש האידיאולוגיה יש לרתום אסטרטגיה, המבוססת כולה על הקמת מסגרות משותפות למאבק מדיני וחברתי של הכוחות הדמוקרטיים היהודיים ושל האזרחים הערבים. רק כך ניתן לבנות חלופה לשלטון ההון ולהגשים את ההתקדמות הרצויה לקראת שוויון כלכלי-חברתי ושלום אמת, שיהיה מושתת על אדנים של צדק.

ריאקציונרים כמו שביט נאחזים ביחימוביץ' לא כדי לבנות בסיס אסטרטגי חדש לשינוי חברתי ומדיני בארץ, אלא כדי למנוע אותו. שביט מתריע על כך שהשמאל הרדיקלי מתנגד למועמדֶת שלו, אבל תוכן מאמרו ועצם תמיכתו ביחימוביץ' מסבירים את הסיבות ליחס השלילי כלפיה. יש לה עמדות מוצדקות ונכונוֹת בנושאים פרטניים כאלה או אחרים, אבל היא מחזיקה באידיאולוגיה שמשמעותה שיתוף פעולה עם הרוב הנִצי נגד המיעוט היוני ונגד האזרחים הערבים. התפקיד של דוברי השמאל העקבי בישראל הוא להצביע על חוסר הנכונוּת של יחימוביץ' לדבוק בערכים רדיקליים, כלומר כאלה שרוצים לעקור מן השורש את התפיסות הקודמות ולטעת במקומן רעיונות אחרים.

קשה לתת שוב אמון בעמיר פרץ אחרי הפיאסקו שלו בכהונתו הקודמת וטעותו האיומה בעצם העדפת משרד הביטחון על משרד כלכלי-חברתי. גם התנהגותו במלחמת לבנון השנייה ואחריותו להארכתה בכמה ימים (מה שעלה, כזכור, בקורבנות יקרים רבים) פוגעת מאוד בסיכוייו. הוא עדיף על יחימוביץ' בשל יכולתו לייצג שכבות שלא תמיד תמכו בתנועת העבודה, אבל המאבק הפנימי בתוך המפלגה אינו משקף עוד את היומרה לשלטון במדינה אלא רק את דרך הפעולה בעתיד: האם תהיה מפלגת העבודה אופוזיציה לוחמת וחלק מהמאבק היהודי- ערבי נגד הממסד או שמא תעדיף שוב להיות חלק מאותו ממסד? את השאלות האלו שביט לא טרח להציג, כי כל הפרשנים השמרנים מעדיפים את ההתמקדות בנושא האישי על הדיון הנוקב בנושאים עקרוניים. מי שרוצה להכריע בקולו במאבק בין יחימוביץ' לבין פרץ חייב לקבל מאחד מהם או משניהם התחייבות מפורשת לא לחבור בעתיד לקואליציה שמרנית מבחינה חברתית ומדינית.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. אין לו את זה הגיב:

    מי שחושב שהבעייה היא לא הציונות אלא מדיניות ממשלת ישראל, והציונות היא אנכרוניזם בדמות הסוכנות היהודית מחפש שותפים "שיש להם את זה" או קצת מזה אצל השמאל הציוני.
    הציונים אינם מקשה אחת, יש ביניהם הבדלים בעיקר טקטייים. הוויכוח "הנוקב" ביניהם הוא על הצגת הדברים ובעבר היה גם על המדיניות (הסוציאליסטית) שיש לנקוט כדי ליצור תשתית כלכלית ואנושית למדינה היהודית הציונית. אבל האג'נדה הציונית, נישול הערבים לטובת יהודים, היתה והיא משותפת לכל הציונים ומי שביצעו אותה בצורה מוצלחת ואפקטיבית יותר היו אלו דוקא "השמאל" והם ימשיכו לבצע אותה בצורה "מוצלחת", משום שהיו מציאותיים יותר בהבנת המציאות. אלא, משום שהוויכוח היה "נוקב" נראה היה שהמטרה של השמאל הציוני היא שונה ולא היא כאמור. ברעם שלא מצליח להשתחרר מהנוסטלגיה "לבית אבא" מחזיר אותנו פעם כפעם לאנכרוניזם שיש ציונים טובים שאיתם אפשר למצוא שפה פוליטית משותפת. לא אז אין.

  2. ציוני, ארץ ישראל הגיב:

    למגיב שמעלי- מאיפה הבאת את האקסיומה הזאת על הציונות? הציונות משמעותה הקמת מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל. אין פירושה נישול ערבים לטובת יהודים. מדוע תחשוב כך?

    לגבי המאמר עצמו- רבותי, אינני מבין אתכם. עזמי בשארה עצמו אמר שאין עם פלסטיני ואין דבר כזה פלסטין. אז מדוע אתם נאבקים למען אלו המעוניינים בהשמדתנו?

  3. חיים הגיב:

    מאמר מצוין, מתמצת את כל העניין.

  4. רפי הגיב:

    אתה כותב על השנמ כמעייף?
    הקדמתך לא רק מעייפת אלא מתישה ממש…
    בשביל להגיע לפואנטה צריך לעבור הררי זבל – מיותר!!

  5. אמנון נוימן הגיב:

    חיים!זה זמן לא קראתי את מאמריך . נהניתי לקרוא שוב את חדות חשיבתך עלה וצלח . שוב כפי אתה מכיר ממני . אין פתרון אך מדינת כל אזרחיה להפסיק את שפיכת הדמים ,ורק בעזרת מדינות חוץ שיבינו את הסכנה שבידי המטורפים בארץ עם כוח אטומי באמתחתם.
    אמנון

  6. אלון לקח הגיב:

    אני מתקשה להבין מדוע חיים ברעם (ואחרים) טורחים בכלל לקרוא את גיבוביו האוויליים של הכתבן אריה שביט. זמן קצר לאחר שהפציע בשמי "הארץ" תפסתי את הפרינציפ – ואסרתי על עצמי לבזבז זמן על קריאת הטקסטים הבומבסטיים של הרב-פלצן הזה. עצתי לכם – עשו כמוני.

    • ציפה הגיב:

      אכן, מסכימה איתך: ארי שביט רב-פלצן בתוספת צבוע ומתחסד.. קוראיו נחלקים לשנים: אלה שממש מתעבים אותו (כמוני) ואלה שרואים בו רב-פלצן אינטיליגנטי הראוי להערכה בשל יכולתו ללהפליא בפלצנות.

  7. אוסי הגיב:

    מה שישנה את המנגינה והתוכן אלו כוחות שמבעבעים מלמטה. הם קיימים והם יתגברו אבל אין להם עדיין נוכחות מכומתת. קבוצת הלא מרוצים היא מאוד הטרוגנית כרגע אבל היא תקבל קונטורות. ההיסטוריה השופעה תמיד גם משיתוף הפעולה של הרחוב כולל מלכים ששלטו "בחסד האל". אני בטוחה שהמנגינה תשתנה אבל לאנשים כמוך אסור להפסיק לפעול בדרך שהם פועלים ואסור "לסמוך עלי", או על ממששי דופק ציבורי מסוגי. באופן אישי כמעט לא נעים לי להגיד את זה, אבל אתה נדרש לעבוד.
    התגובות לגבי למה לא להגיד את השורה האחרונה, מדוע כתוב מסורבל, זו רעלת בפני עצמה. לגייס לובי למען דיבור רגוע בניחותא משום ששאנשים התרגלו לקטוע אחד את השני והתרגלו לקרוא SMS עד כדי חוסר סובלנות למשפט מורכב רהוט, דווקא זו תופעה שמדאיגה אותי תרבותית. לדעתי מי שלא רוצה לשמוע אותי מדברת בקצב שלי לא רוצה למעשה לשמוע אותי בכלל.

  8. Yuval הגיב:

    מסכים לגמרי שצריך לדרוש ולתבוע מכל מועמד לראשות מפלגת העבודה התחייבות שלא יוליך\תוליך אותה שוב לקואליציה הרסנית עם הימין. שמעון פרס עשה זאת ובכך הזנה העלה לשיא שלא יחזור, אני מקווה, את הציניות והבוז למחויבות אידאולוגית בפוליטיקה הישראלית. אבל, משום כך לא ברור לי למה חיים ברעם מתרעם כל כך על שלי יחימוביץ'. היא הודיעה במפורש בראיון לא מזמן שכל מי שמצביע למפלגת העבודה צריך לדעת שהוא\היא לא מצביעים עבור מפלגת שלטון. אני מקווה שהיא לא תיסוג מזה אם תגיע לראשות, אבל בינתיים יש לה היסטוריה יותר טובה בעניין הזה מאשר לעמיר פרץ.

  9. ציפה הגיב:

    נהניתי לקרוא את מאמרו החכם של חיים ברעם על שלי יחימוביץ, ברצוני רק להזכיר עוד עובדה שאסור לשכוח: במערכת הבחירות לעיריית תל-אביב יחימוביץ העלילה עלילה מקארטיסטית על דב חנין (אני מקווה שאנשי "עיר לכולנו" זוכרים זאת) ועוד הוסיפה להתחסד ולנופף בכך שהיא -הצדקת הגמורה – שלחה את בנה ליחידה קרבית! מאחר שהכרתי קורבנות של המקארתיזם בארה"ב, אני חשה תיעוב עמוק וחשדנות גדולה כלפי מי שמשתמש בנשק המלוכלך הזה ואני חוששת שסכינה זה עלול להישלף ברגע שתחוש שסכנה אורבת למעמדה או למעמד מלוקקיה.

  10. שי הגיב:

    זו בדיוק הסיבה שהשמאל בארץ חוסל (או יותר נכון:חיסל את עצמו)-העשיה נזנחה לטובת מחאה אימפוטנטית ורטורית שנועדה לחפות על חוסר היכולת של השמאל לאחד את השורות מול הימין,יחימוביץ,עזבה את כיסא העיתונאות הנוח לטובת עבודה פרלמנטרית מאומצת,שאמנם לא תביא למהפכה-אבל תשפר את חייהם של רבים מאזרחי המדינה,ומה עשה בדיוק כותב המאמר פרט לישיבה מול המחשב,והנפת שלטים בהפגנות?,האם הוא עבר לעיירת פיתוח (כפי שעשה מצנע למשל) ,הקים פרוייקטים בשכונות מצוקה ?.
    יחימוביץ היא אחת הנשים האמיצות שקצה בשמאל היושב בבתי קפה ובנאומים נבובים עם מגפונים צורמים בעימותים עם חיילי צה"ל ליד גדר ההפרדה ובחרה לפעול,לעשות,לתרום ולשפר.
    השמאל איבד את אמונו של חלק גדול מהעם,ואם הוא חפץ לחזור וליהיות חלק משמעותי מהחברה הישראלית עליו להתאחד ,ויחימוביץ,על שלל מגרעותיה היא ראויה יותר מכל מנהיג אחר להנהיג שמאל מאוחד,יהודים וערבים מול הפאשיזם הגואה שיקרע את הארץ הזו לגזרים.

  1. […] אין לה את זה. חיים ברעם ב"הגדה השמאלית", בתגובה שכנגד על מאמר של ארי שביט בזכות ח"כ שלי יחימוביץ'. […]

הגיבו לאמנון נוימן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים