הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 באפריל, 2011 11 תגובות

בשבוע שעבר הלך לעולמו עודד פילבסקי, ממקימי הארגון הסוציאליסטי בישראל, מצפן, וחבר הארגון עד יומו האחרון. עודד היה אינטרנציונליסט ואנטי-ציוני, סוציאליסט שנאבק למען זכויות עובדים והומניסט שפעל להשגת שוויון מלא לערבים בארץ. את גופתו תרם עודד פילבסקי למדע. יהי זכרו ברוך.

בחרנו להביא שני טקסטים שהתפרסמו באתר האינטרנט של תנועת מצפן בהם סיפר עודד על  עצמו  ותיאר את נסיון חייו בארץ ואת דרכו הרעיונית והמפלגתית. הטקסט הראשון ("מהותי") מתפרסם כאן במלואו. מן הטקסט השני, הארוך והמפורט  ("כיצד הגעתי ל"מצפן"), בחרנו בקטעים אחדים והוספנו להם כותרות משלנו.

 

מהותי

עודד פילבסקי, 2002

 

לכל אנטישמי – אני יהודי

לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני

לגזענים לבנים – אני שחור

לזיקפת הקוממיות – אני גלותי

למגלומניה היהודית – אני גוי

לניאו-נאצים האירופים – אני ערבי, טורקי וכורדי

לשונאי זרים – אני פועל זר

לשונאי נשים – אני פמיניסט

לאריסטוקרטים – אני פשוט-עם

לגנרלים זחוחי דעת – אני סרבן

 

כיצד הגעתי למצפן

מאת עודד פילבסקי, 2008

המשפחה

גדלתי במשפחה בעלת  הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה. הנהגת ההסתדרות היתה מתואמת מאוד עם הנהלת חברת האשלג ובלמה כל הזמן את מאבק העובדים לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים, שהיו אז עלובים ביותר. מערכת יחסי העבודה בים-המלח היתה נושא לשיחות רבות בביתנו, כאשר אבי מסביר את המצב שם ואת עמדותיו האישיות בעניין. כבר מגיל צעיר היה ברור לי שאני בעד מעמד הפועלים וליבי עם כל מאבק של פועלים ושל מנוצלים ומדוכאים בכל אתר ואתר.

גיבורי ילדותי היו העבדים שמרדו ברומא בראשות ספרטקוס, העבדים השחורים שמרדו באדוניהם באוניות שהובילו אותם מאפריקה לאמריקה, וכורי הפחם מוויילס שנאבקו על זכויותיהם מול בעלי המכרות. את הנ"ל הכרתי מקריאה, משמיעת סיפורים ומצפייה בקולנוע.

עוד עניין שהיה חשוב בעיצוב אישיותי כאדם שמאלי, היה תפישתו האינטרנציונליסטית של אבי. הוא היה אוהד של מפלגת "פועלי ציון שמאל" וגם חבר ב"הגנה" היה, אך בניגוד להרבה אחרים, לא יצאה מפיו אף פעם הערה גזענית נגד ערבים או גויים אחרים. היה אוהד ברית המועצות ואף על פי כן מתח ביקורת קשה על גירוש התושבים הגרמנים מהחלקים המערביים של רוסיה, פולין וצ'כוסלובקיה בשלהי מלחמת העולם השנייה, "כך אנשים הגונים לא עושים" חוזר היה ואומר. ……

יחסי יהודים-ערבים

……קיבוץ "משאבים" (משאבי שדה), שבו הייתי חבר , השתייך ל"קיבוץ המאוחד" ….  אחר עונת הזריעה של סוף 1950 גירש הצבא הישראלי כמה שבטים בדואים מסביבות תל-ערד אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן. זה לא היה מקרה יחיד, גם באזור הר הנגב גורשו שבטים בדואים אל מעבר לגבול עם מצרים. השתתפותי במה שכונה "הקציר הנטוש" בתל-ערד השפיע עלי עמוקות. התחדדה תפיסתי את המעש הציוני של הטיהור האתני. מעשה שהיה כך היה : חורף 1950-1951 היה מבורך בגשמים. השעורה שזרעו הבדואים הניבה יבול מפואר אשר כמוהו יקרה במקומותינו רק אחת לעשור. ומי אם לא קיבוצי הנגב, במשותף, בהנהגת מפקדת הצבא במחוז הנגב, הסתערו על הקמה הגבוהה שעלתה כפורחת, פרי עמלם וזרעיהם של הערבים הבדואים אשר גורשו מן המדינה אחרי שזרעו. הוקם שם מחנה אוהלים למשך כמה שבועות, לשרת את שיכונם וארוחותיהם של "העושים במלאכה". לכל קיבוץ הוקצתה חלקה לקציר. גרעיני השעורה הוסעו במשאיות לשוקי הגרעינים. את התמורה חילקו לכל קיבוץ לפי אורך מאכלת הקומביין אשר השתתף בקציר הגזול ("הנטוש").

הייתי שם סבל, ויחד עם אחרים עסקנו באיסוף שקי השעורה מן השדות למחנה והעמסתם  משם על גבי משאיות לשיווק. פתאום, כך באמצע ההעמסה, נפל לי האסימון והתחלתי להבין מה בעצם מתרחש כאן. חבורה קולקטיביסטית חדורת רעיונות סוציאליסטיים, מצויידת במיטב המיכון החקלאי שנרכש באשראי מן הסוכנות היהודית, קוצרת-גוזלת את פרי עמלם של ערבים עניים שגורשו מעל אדמתם ומארצם.

מאז החל בתוכי מסע מחשבתי שהוביל אותי שמאלה, אל מחוץ לעולם הרעיוני והמעשי של הציונות ולחיפוש אחר שוויוניות אנושית סוציאליסטית אמיתית…….

פעילות פועלית במסגרת מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית

… בשנת 1954 נעשיתי חבר במפלגה הקומוניסטית. הוצע לי להצטרף לצוות הכתבים של יומון מק"י "קול העם", וכך עשיתי. בהיותי תושב חולון הוצבתי ברשימת מק"י לבחירות למועצת פועלי חולון. נבחרתי וכיהנתי במועצה הנבחרת. שם למדתי במדויק את משמעות שליטתה המוחלטת של הנהגת מפא"י בכל מוסדות ההסתדרות, מן הצמרת ועד לרצפה, תוך פיזור קומץ גרגרים לנציגי המפלגות הציוניות האחרות בהסתדרות.

מליאת מועצת הפועלים כונסה לעתים רחוקות, בעיקר לצרכים טקסיים, אף פעם לא לדיון על איזשהו עניין פועלי או איגוד-מקצועי. כנבחר ציבור למועצת הפועלים לא יכולתי להשפיע או להיות מעורב בפעילות השוטפת של המועצה או של אחת האגודות המקצועיות שתחת סמכותה. לא היתה דמוקרטיה אפקטיבית באף אחד ממוסדות המועצה. את האגודות ניהלו  ממונים מטעם מפלגות הקואליציה השלטת בהסתדרות, וגם אגודות שנערכו בהן בחירות, אי-פעם בעבר, המועצות הנבחרות שלהן היו מוסדות פיקטיביים שלא התכנסו אלא לעתים  רחוקות ואף פעם לא הוכרע בהן גורל מאבקי עובדים חברי האגודות. כל מוסדות ההסתדרות, מקומיים וארציים, התנהלו באורח צנטרליסטי ובלתי דמוקרטי, כאשר הבוסים הבלעדיים הם פונקציונרים של מפא"י. ציבור חברי ההסתדרות, לרבות הנבחרים לוועידות, למועצות האיגודים המקצועיים הארציים ולמועצות והאגודות המקומיות — היו מנוטרלים מכל השפעה ממשית על אופן קבלת החלטות ומהותן.

תהליך דמוקרטי אמיתי התנהל רק במקומות העבודה, בבחירות לוועדים ולמועצות עובדים. חוקת ההסתדרות היתה בנויה כך שרק מרכזי מפלגות יכלו להציג מועמדים לכהונה במוסד הסתדרותי, למעט בבחירות לוועדי עובדים. לא במקרה הוקדש מאמר ראשי ב"מצפן" מס' 1 לצורך בשינוי מבנה ההסתדרות.

כחבר ועד עובדים הייתי מעורב בניסיון מעניין להקים ועד פעולה של ועדי עובדים בגוש דן (תל אביב-רמת גן-פתח תקווה), בשנת 1961. באותה שנה החליטה הממשלה על פיחות חד בערך המטבע הישראלי ביחס לדולר. צעד זה גרם את הפחתת השכר הריאלי. דנו על כך בכנס ועד הפעולה הנ"ל, קיימנו אספות עובדים במקומות העבודה והעברנו עצומות להנהגת ההסתדרות. התברר בפעם המי יודע כמה, שהנהגת ההסתדרות מתואמת עם הממשלה ולא תיזום שום מאבק אפקטיבי להגנת השכר הריאלי של העובדים. החלטנו לקיים הפגנות מחאה ביוזמת ועד הפעולה.  במועד שנקבע נדהמנו להיווכח שהמוני פועלים זורמים אל אתרי ההפגנות, בכיכר עלית ברמת-גן ובצומת העליה-סלמה בדרום תל אביב. הצמתים נחסמו לתנועה בגלל המספר הגדול של מפגינים. הונפו סיסמאות ונקראו קריאות נגד הפיחות ובעד הגנת השכר הריאלי. היה לי הכבוד להיות אחד הדוברים, כאשר אני יושב בבטחה על כתפיהם של חברי למאבק…

אכזבה מן הציונות ומן המחנה הקומוניסטי והקמת הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן

… ב-1956 התקיימה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות.  נאומו של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה, שבו הוקיע את הסטליניזם, גרם לרעידת אדמה בכל המפלגות הקומוניסטיות בעולם וגם במפלגה בישראל. זיהיתי שלושה סוגי תגובה למאורע בקרב חברי המפלגה ואוהדיה. היה ציבור ניכר של חברים ותומכים שהזדהותם עם הקומוניזם נבעה ממקור רגשי, בהיותם ניצולי רצח העם שעשה הנאציזם ביהודים. תמיכתם במשטר הסובייטי ובסטלין נבעה מרגש הוקרה למציליהם. תגובתם היתה קשה ואמוציונלית מאוד: קצתם עזבו לא רק את המפלגה, אלא את העיסוק בפוליטיקה בכלל.

אחרים, בתוכם רבים מהנהגת המפלגה, התאכזבו מרה מעצם התמוטטותו של  הסטליניזם ובסתר לבם ציפו בכליון עיניים ל"חזרה לוועידה ה-19". משה סנה היה אחד מהם. התגובה השלישית היתה של אנשים שנתנו גט כריתות לסטליניזם וחיפשו דרך לפעילות אידיאולוגית ופוליטית ברוח הסוציאליזם המהפכני הדמוקרטי.

מאז הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית התחוללו במק"י ויכוחים רבים, אך מעט מאוד בא לביטוי על דפי בטאוני המפלגה. אני אישית  השתתפתי בישיבות השבועיות של מליאת מערכת "קול העם", בישיבות שבועיות של תא הסטודנטים, באסיפות של סניף תל אביב וכן בכינוסים פוליטיים-רעיוניים שהתקיימו מדי פעם. בכל אלה נשמעו דברי ביקורת על ההנהגה בעניינים שונים: אי מסירת מידע על מה שמתרחש בתנועה הקומוניסטית העולמית; טיוח המאבק הסיני-סובייטי; הימנעות מטיפול ברהביליטציה של חברים ותיקים, שהיו ממייסדי התנועה
הקומוניסטית בפלשתינה-א"י, חזרו לברית המועצות ונרדפו שם על ידי המשטר הסטליניסטי; פתיחת בטאוני המפלגה לוויכוח רעיוני ועוד.

קריאות תיגר על עמדות הלשכה הפוליטית החלו לתפוס תאוצה. פעם בשנה, ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, נהגנו להיפגש – חברי מפלגה מכל רחבי הארץ – ביער הצבא האדום ליד אבו גוש. שם נפגשנו לראשונה: עקיבא אור ומשה מחובר מירושלים,  ירמי קפלן ואנוכי מתל אביב. שם עלה הרעיון לנסח מכתב למזכירות הוועד המרכזי של מק"י ובו דרישה לפתוח את בטאוני המפלגה לוויכוח שבו יוכל כל חבר מפלגה להביע את דעתו הבלתי מצונזרת.

ארבעתנו סולקנו מן המפלגה הקומוניסטית בשנת 1962, בעקבות נסיונותינו  לחולל תהליכים דמוקרטיים ולהביא לפתיחת עיתונות המפלגה וכינוסיה לדיון רעיוני, ובעקבות ביקורתנו על כך שעיקר עיסוקה הוא הזדהות אוטומטית עם ברית המועצות והגנה על מדיניותה, במקום ניהול הסברה ומאבק למען מהפכה סוציאליסטית.

הקמנו את "מצפן" ואת הארגון הסוציאליסטי בישראל במטרה להיאבק למען

*  מהפכה סוציאליסטית במזרח הערבי, שבה ישולבו כל האומות שאינן ערביות, על בסיס שוויוני וזכות  ההגדרה העצמית (ישראלים, כורדים, דרום סודנים ואחרים),

*  דה-ציוניזציה של ישראל והפיכתה לרפובליקה דמוקרטית של אזרחיה,

*   תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של האומה הפלסטינית,

* הפיכת ההסתדרות לפדרציה של איגודים מקצועיים דמוקרטיים; חברי האיגודים הם שיאיישו את דרגי הניהול וההנהגה בבחירות ישירות ולא דרך המפלגות.

מגיל 17 אני מעורב בחיים הפוליטיים של השמאל בישראל, כחבר מן השורה וגם כנושא תפקיד. נחלתי לא מעט אכזבות, בעיקר מן הציונות ומן הסטליניזם, אך לא חדלתי רגע אחד מהיות אופטימי, ברמה ההיסטורית, באשר ליכולתה של החברה האנושית לקדם עצמה לחברה שוויונית,ללא ניצול אדם בידי אדם, ללא  מלחמות, במסגרות של ניהול עצמי דמוקרטי מן המסד ועד לטפחות, מן האספות ברובעי המגורים ובמקומות העבודה ועד למועצות אזוריות, מחוזיות, ארציות, יבשתיות ועולמיות.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עמית הגיב:

    יהי זכרו ברוך.
    אני חושב שהיה שמח לשמוע את השיר הבא –
    http://www.youtube.com/watch?v=TMwGqfnA19A

  2. יהי זכרו ברוך הגיב:

    יהי זכרו ברוך

  3. אריה בן חןרין הגיב:

    צר לי מאד על מותו של עודד פלבסקי

  4. נועם פעיל הגיב:

    עודיק הוא הדוד שלי הניצחי , אהבתי אותו אהבה עזה וגם הוא אותי
    עודיק שלי ניחן בהרבה תכונות אנושיות נדירות כמו הקשבה, נתינה של חום ואהבת הבריות באשר הם
    לא יודע איך זה להמשיך בלי עודיק
    עודיק תמיד התעניין בשלומי וניסה בדרכו שלו לתרום משיכלו החריף וניסיונו בלי שתרגיש שהוא מתערב
    אהבתי מאוד את הוויכוחים הפוליטיים אתו , מהם למדתי המון
    ובאופן מיוחד את הוויכוחים המרים והחבריים עם האח שלו הגדול מאירקה
    כאשר למי שלא דיקדק לא הבין על מה מיתווכחים שני השמאלנים האלו
    אולם מי שמבין לעומק יכול היה להבחין את הבדלי האידיאולוגיה המעניינים בין שני האחים לבית פילבסקי
    כל אחד והדרך הציונית שהוא בחר בה
    מי צודק יותר ימים יגידו?

    עודיק תמיד ישאר אתי לעד
    באהבה גדולה
    נועם פעיל (פילבסקי)

  5. האם מק"י פתוחה לוויכוח, או שזה רק WINDOW DRESSING הגיב:

    המושב ה-13 של הוועד המרכזי של מק"י, שנערך בחיפה ב-18.2, דן בהתפתחויות הפוליטיות הסוערות בארצות הערביות ובמצב הפוליטי והחברתי-כלכלי בישראל. בדיווח נאמר: "הוועד הפועל של אש"ף, בדחותו את האיומים והסחטנות, שהפעילו אובמה ואנשי ממשלו, ובהתעקשו להעלות את ההחלטה להצבעה, שב וקבע, כי חירותו של העם הפלסטיני וזכותו למדינה אינן נושא למיקוח. מדיניות כזאת של אש"ף, שיותר אינה מתפשרת על זכויות העם הפלסטיני, שאינה משליכה את יהבה על ממשל ארה"ב, ושמגייסת את המוני העם – היא הדרך לסיום הכיבוש הישראלי, שהחל ב-1967".
    §§ שום ביקורת לא נאמרה בקטע, ובמסמך מק"י כולו, על ההנהגה של ממשל רמאללה, שניהל מגעים עם אולמרט ולבני שניתן לסכמם רק ככניעה לדרישות ממשלות ישראל. וגם כניעה זו לא הספיקה, כדי לספק את דרישותיהם…
    §§ האם אין זו טעות שמפלגה ישראלית, שמאגדת כוחות שלום ערבים ויהודים תימנע מלמתוח ביקורת על הטעויות החמורות שעשו אבו מאזן ושליחו סאיב עריקאת? הרי בממשל רמאללה יושבים גם נציגי מפלגת העם [הקומוניסטית לשעבר]. הדבר עלול להראות כאילו מק"י וחד"ש הם הזנב המקשקש של השלטון המזגזג של רמאללה. אמנם סופסוף האקזקוטיבה של אש"פ אמרה לא לאובמה. אבל האם יש כאן שינוי דרך, או שמא רק WINDOW DRESSING שנועד לסבר את אוזני הציבור הפלסטיני?
    ועוד שאלה חשובה, לדעתי: היות וכולנו שואפים למטרות נעלות, הגיע הזמן שנתנער מסיסמאות מצעים ופרוגרמות, שפעם היו מקובלים עלינו, ושהיום קצת אבד עליהם הכלח. נכון שחלק מהאלטרנטיבות אינן כל כך אטרקטיביות, אבל לדעתי רצוי לשאוף להשגת פתרון דו-לאומי למדינה שאנו רוצים שתקום. נכון שהדבר לא הצליח בהרבה מקומות בעולם. לא ביוגוסלביה שהתפרקה ולא בברית המועצות שפורקה "למדינות לאום". אבל אנו חייבים לראות גם את הסכסוכים החמורים בין "מדינות הלאום" ולדאוג שאלה לא יקרו כאן אצלנו. נזכור את מלחמות סרביה-קרואטיה-בוסניה-קוסובו, את המאבק המדמם בקווקז, בין צ'צ'ניה ורוסיה… וכדאי שנשאל את עצמנו האם זה עדיף על המדינה הדו-לאומית? מה עוד שכל משקיף אובייקטיבי רואה את המצב בירושלים "רבתי", שאוחדה תחת מגף הכיבוש הישראלי, ויודע שאת מרבית ההתנחלויות הבלתי-חוקיות ואת "הרובעים החדשים" שהוקמו בשטחים קשה לסלק. בקיצור אני קורא ליוזמה חדשה במפלגה "עם היסטוריה ארוכה", לניעור האבק ולהכרה בעובדות המשתנות. צריך להציב בפני הציבורים הישראליים והפלסטינים את השאלה האם הם רוצים במלחמה ללא סוף, בנידוי ישראל מהעולם, בחלוקת הארץ למדינה "יהודית" עם מיעוט ערבי גדול נטול זכויות ולצידו מדינונת פלסטינית, או במדינה דו-לאומית "של כל אזרחיה". חזון המדינה הזאת יכול להביא להתחדשות והתאגדות ההמונים סביב הקריאה המחדשת לשלום, שיוויון ורווחה – ולחידוד המאבק שעומד בפני העמים. כמו שאומרים — Hasta La Victoria, Siempre — זה בטח לא יהיה פשוט, אבל אם נתאחד סביב מטרות המאבק האפשרי והנכון אולי תבוא גם ויקטוריה.
    בברכה, גדעון גיתאי [שלחתי זאת לעורכת "זו הדרך" שבחרה לא לפרסם את המכתב].

    • ודים הגיב:

      האם אתה מקשיב לעצמך?
      "מדינה דו לאומית" – זה לא עבד בשום מקום, זה משהו שאף אחד לא רוצה (לא היהודים ולא הערבים), זה הולך להיות קשה – אבל יאללה בוא ננסה כי זה יביא ל"התחדשות והתאגדות ההמונים סביב הקריאה המחודשת לשלום, שיוויוון ורווחה". ברור שזה מה שיקרה…

      אני קורא פה המון רעיונות אבל יש כמה שממש מפחידים אותי, מדינה דו לאומית היא התגלמות הטמטום בעיניי.

      • התגלמות הטמטום הגיב:

        רוב מוחלט של המדינות בעולם הן רב לאומיות
        אז מי שלא מתאים לו לחיות עם ערבים שילך לחיות עם גרמנים…

        • דוד עציון הגיב:

          … אבל רובן הן "מדינות לאום" שיש בהן מיעוטים שזוכים (או לא) לאוטונומיה או שוויון זכויות
          ביוגוסלביה זה לא עבד, כנ"ל גם בצ'כוסלובקיה, ואין סיבה שזה יעבוד פה.
          אם זה יקרה, תוך זמן קצר זו תהיה מדינה ערבית עם מיעוט יהודי קטן ומדוכא

  6. אמנון נוימן הגיב:

    יהי זכרו ברוך ונר לאחרים. אמנון

  7. תמר הגיב:

    עודיק היה הדוד המיוחד שלי.
    מותו (קשה לדבר עליו בלשון עבר) השאיר חלל אצלי בלב.
    תמיד היה כאן כדי להקשיב. ידע לתת את העצות הטובות ביותר.
    היות ואין לו בנות, אהב אותנו, בנותיו של אחיו, כמו בנותיו שלו.
    החיוב המקסים. הלב הרחב. ההומור המטורף.
    איבדנו אדם יקר.

    אוהבים אותך, עודיק. באמת.

    תמר פעיל

  8. גדעון ספירו הגיב:

    הגם שמעולם לא הייתי חבר מצפן, רבים מקוראיי שייכו אותי למצפן כי לשיטתם שוחר זכויות אדם,דמוקרטיה ושוויון מן הדין שיהיה חבר מצפן. אין מחמאה גדולה מזו למצפן. ואכן, מאז תחילת הכיבוש ביוני 1967עברתי בהדרגה תהליך של דה ציוניזציה, מפני שהציונות קיבלה פנים כה כעורות וגזעניות שאדם המכבד עצמו לא יכול להימנות עם העדה הזו. (מבלי להיהפך לאנטי ציוני בהקשר היסטורי – עם ציונות של מרטין בובר וברית שלום אני יכול לחיות בשלום). ואכן, מאז החלה פעילותי נגד הכיבוש מצאתי עצמי שוב ושוב בחבורה אחת עם אנשי מצפן ולמדתי להכירם ולהוקירם, שהרי ברבות מהשאלות המרכזיות שעומדות על הפרק אני משדר איתם על תדר דומה. כך הכרתי את עודיק. הוא היה תמידבחיל החלוץ של מאבקים חשובים, ואך טבעי שהוא נמנה עם 16 המופלאים שהפגינו לראשונה נגד הכור הגרעיני בדימונה ב-30 בנובמבר 1991.
    לעמדותיו הפוליטיות הנאורות התלוותה אישיותו הקורנת, שקל היה להתאהב בה. מה שהטיף, קיים בחייו. וכמובן שמאד שמחתי לשמוע ממנו שהוא קורא את טורי.
    מעבר לפוליטיקה הוא אבידה למשפחתו שאהבה אותו עד כלות. אנחנו לא משופעים באנשים כמוהו והוא יחסר מאד לחבריו ולמאבקים בהם לקח חלק.
    מוקירי זכרו מוזמנים לערב לזכרו שיתקיים בבית סוקולוב ביום רביעי 27 באפריל 2011 בשעה שבע וחצי בערב.
    זכרו ילווה אותנו עוד זמן רב.

    גדעון.

הגיבו לנועם פעיל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים