הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 במאי, 2011 11 תגובות

ההצהרות הבן-גוריוניסטיות של נשיא המדינה שמעון פרס ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו בגנות האחדוּת הפלסטינית היו צפויות עד לכאב. הגישה השלילית כלפי כל צעד מתקדם במדינות השכנות הפכה לשגרה מדינית וגם לעמדה תרבותית, שמרמזת על הסתגרות בדל"ת אמותינו בכל מחיר. מה שטוב לכם, רע לנו. כך אנחנו משדרים פה אחד למיליוני הערבים החיים בתוכנו ומסביבנו. כך סוגרים את חומות הגטו, נועלים את כל השערים ומחרפים ומגדפים את כל מי שמנסה להתבטא בצורה קצת שונה.

התיעוב ששרר בירושלים כלפי נביאי האמת בימי ירמיהו וישעיהו לא השתנה. השליטים מכתיבים את הטון, העיתונאים "הבכירים" משננים את המסר ומעבירים אותו לציבור: אם חמאס ופת"ח ישתפו פעולה בישות מדינית אחת, ואם העולם יתמוך בעצמאות פלסטינית, תבוא עלינו כליה. החזית האפוקליפטית הזו איננה אלא נבואה המגשימה את עצמה. האסון טמון בעצם השינוי סבורים ראשי המדינה, מפרס ועד ביבי. מי שטען בעבר מאות פעמים, שאין הבדל עקרוני בין חלקי המרכז הלאומני צדק לגמרי.

אבל מבט מעמיק יותר חושף את העובדה שמשהו בכל זאת השתנה אצלנו, וגם מי שלא מבין זאת עכשיו יהיה בין אלו שישלמו את המחיר בעתיד הלא רחוק. עד לפני כשנתיים התחלק המרכז הלאומני בין פוליטיקאים שהמנטליות של תומכיהם נחשבה לשמאלית לפי עולם המונחים המקובל בישראל, לבין עמיתיהם שנשענו על דעת קהל ימנית יותר. ההבדלים היו תמיד דקים, והתקבעו בהתאם לתדמית העצמית של העסקנים ולא לפי המהות הרעיונית. קו הגבול בין שני המחנות עבר בטקטיקה ולא באידיאולוגיה. המתונים יותר רצו לנקוט באוצר מונחים יוֹני, שיסבֵּר את אוזניהם של מנהיגי המערב וירגיע את דעת הקהל במדינות התומכות פחות או יותר בישראל. הנִצים התייחסו בבוז גלוי לדעת הקהל בעולם וגם ליפי הנפש בתוך ישראל, והיו קרובים יותר לתרבות הפוליטית של אביגדור ליברמן מאשר לחלופה שמציע יוסי שריד.

ההבדלים האלה כמעט נעלמו בעִתות חירום שלא לדבר על מלחמות אמיתיות. כולם יישרו קו לפי אמות מידה פטריוטיות, כביכול, גינו את כל המסתייגים מתוקפנות כלפי אזרחים ערבים והתרגשו מהנאומים הדמגוגיים של שגרירי ישראל באו"ם. בכל אבא אבן היה חבוי עוזי לנדאו ובכל עוזי לנדאו הסתתר אבא אבן. נראה שהטקטיקה הזו מיצתה את עצמה. מאז ומתמיד קיוו הערבים שישראל תחשוף את אופייה האמיתי ואת גזענותה הבוטה, את זיקתה הרעיונית לאפרטהייד ולשמרנות הקיצונית בארצות הברית. אישים כמו משה שרת ואבן ניסו למנוע את החשיפה הזאת בכל מחיר. הם פרשו מטרייה של מלים רכות, שתסוכך אפילו על קיבייה, על כפר קאסם ועל מעשי טבח ותוקפנות אחרים.

את ליברמן כל זה לא מעניין. הוא מתבטא בזירה העולמית כמו מנהיג של הקו- קלוּקס-קלאן, ומוצא לעצמו בני ברית בקרב מַאפיוֹזים ידועים במזרח אירופה. זהו השינוי הגדול שפקד את ישראל. תחילה איבדנו את המוּסר, אחר כך איבדנו את הבושה ועתה איבדנו גם את מראית העין. כל העם רואים את הקולות, הצייתנות לקו הממסדי היא כמעט מוחלטת, ולכן אין כיום הבדל, אפילו בהתבטאויות, בין פרס לבין נתניהו. אנשי הימין והערבים הקיצונים שאפו כל השנים לאחדוּת בין הטקטיקה לבין האסטרטגיה. לאסוננו, הם קיבלו את מבוקשם.

האחדות בעם הפלסטיני היא שבירה, וספק אם תתממש במלואה. אבל יש להבחין לגביה בין שני היבטים מרכזיים: מה כדאי לישראל לומר מבחינה טקטית, אפילו אם מנהיגיה חושבים שההתפתחות הזו היא רעה לישראל; ומהי החשיבות האסטרטגית של השותפות הפוליטית בין שני חלקי הישות הפלסטינית, אם באמת אנחנו רוצים לקדם את האינטרס של עמנו באמצעות הסכמי שלום אמינים. כאשר מנהיג המתונים לכאורה במרכז הלאומני, שמעון פרס, פוסח לחלוטין על הטקטיקה וטועה גם בגישה האסטרטגית, אין לצפות שביבי יהיה יותר מפוכח ממנו. שניהם טועים בנושא ההסברתי-תעמולתי, ומאפשרים לאויבי ישראל ברחבי העולם להצביע עלינו כעל עוכרי כל הערבים והמוסלמים; לשניהם אין כל כוונה לנצל את האחדות כדי לכלול גם את מנהיגות רצועת עזה בתהליך שלום עם ישראל ובכך להפוך אותו ליותר מקובל בעולם הערבי ובקרב הציבור הפלסטיני בגדה וברצועה. מי שרוצה בשלום רוצה גם במנהיגות פלסטינית מאוחדת, שתתן גושפנקה להסכמים שיושגו. מי שרוצה בהמשך השליטה בגדה ובכל שטח ירושלים אינו רוצה שלום אלא רק "תהליך שלום", כלומר, דחיית כל החלטה שתהיה כרוכה בפינוי רציני של ההתנחלויות עד שאולי מישהו ימני יותר יחליף את ברק אובמה בבית הלבן.

הנחת העבודה ברוב בירות המערב, וגם במדינות חזקות אחרות מחוץ לאירופה, מתבססת על הוודאות שמדינה פלסטינית תקום בקרוב, והיא תזכה להכרה מאסיבית של רוב מדינות העולם כבר לקראת סוף שנת 2011. משקיפים נבונים בישראל מקבלים אותה כדבר מובן מאליו. יש הרואים בה אסון לאומי, ומוכנים להתבצר בבונקר צבאי וגרעיני לשנים רבות מאוד. אחרים חושבים על המעמד הבינוני הישראלי, שבידוד בינלאומי ימיט עליו אסון כלכלי ותרבותי, ומחפשים מוצא בדרכים דיפלומטיות. כמעט שאין קול במדינה, מלבד השמאל וחלקים אמיצים במגזר הליברלי של החברה הישראלית, שמקבל את התהליך באזור בברכה ומחפש נתיב חדש למשא ומתן מוצלח. גם בקרב המתונים שורר חשש כבד מפני עימות אלים וממושך עם המתנחלים, שיזכו לתמיכה רבה גם בתוך הקו הירוק. זוהי גם הסיבה לפסימיות הרבה שקיימת בכל מקום ובקרב כל חלקי החברה שלנו. אין לנו אומץ להתעמת עם עוכרי השלום. במרכז הלאומני מבקשים להשמיץ דווקא את השמאל שמחפש דרך לחיים טובים לא רק לעצמו אלא לכל הישראלים. לכן עוסקים רבים מבין ח"כי קדימה במאבק עד חורמה נגד אזרחי ישראל הערבים. בהעדר מנהיגות מצד ציפי לבני המהוהה, תופס פרס הנצחי את מקומה. כדאי ששוחרי השלום שלנו, שנִפתים להאמין לתעתועי "מרכז פרס לשלום", יבינו שהמנהיג שלהם הוא שמרן ביטחוניסטי, ששם את כל יהבו על הנשק הגרעיני שמסכן את עתידנו. אם לבני הייתה אכן קיימת, היינו מעדיפים אותה על פניו של פרס.

האם ניתן לארגן בישראל מערכה הסברתית רבת משתתפים, כדי לתמוך באחדות פלסטינית שתלך בדרך המשא ומתן? התשובה לכך תלויה בכולנו. ברור שלא נוכל לארגן את השורות נגד הימין והמתנחלים בלי הציבור הערבי. רק נכונות גדולה בקרב הציבור הציוני המתון להתארגן יחד עם אזרחים ערבים נגד האגף הפשיסטי בציונות, תביא אולי למפנה מדיני ופוליטי.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. שום בצל הגיב:

    מאמר צעקני וריקני.
    "ישראל הרעה שוב לא רוצה באחדות של הפלסטינים הטובים".

    שום דבר על החמאס – אחדות פלסטינית היא פשוט נס, נכון?
    ולהבדיל, כשקמה ממשלת אחדות בישראל, מדובר בממשלה פשיסטית, שהשמאל הוא ימין, והימין הוא כל-כך קיצוני שהוא מחוץ לסקלה, לא?

    אז מר ברעם,בהעקתה מהפתיח שלך (וכיוון שהעבירת שלי כה דלה משלך…), "ההצהרות האנטי בן-גוריניסטיות" שלך צפויות באותה מידה.
    אז אולי תנסה לשכנע אותנו מדוע אחדות עם חמאס יכול להיות הזדמנות?
    היכן הראיה האקסיומטית של חמאס כאוייב מר צריכה להשתנות?
    על מה עלינו לוותר כדי שנוכל להגיע להסכם גם עם החמאס?

    • "על מה" הגיב:

      על הגזענות, על האיסלמופוביה ועל הציונות
      ולא צריך להגיע להסכם עם החמאס מספיק עם העם הפלסטיני

      • ודים הגיב:

        זה לא יספיק, צריך לעשות הרבה יותר. צריך לוותר על הכבוד העצמי, על הזכות של יהודים להקים לעצמם מדינה, על זכותם להתגונן. צריך גם לוותר על ההיגיון, על היכולת לראות מבעד לשקרים הגסים של הערבים. צריך להבין שגזענות מצד היהודים קיימת ואילו אנטישמיות היא פרי מוחם של אותם יהודים.
        צריך להבין שאין הנהגות איסלאמיות קיצוניות – יש איסלמופוביה.
        צריך להבין שהציונות היא מקור כל הרוע בעולם.

        קצת קשה, אבל אם נתאמץ נוכל להגיע להסכם עם נציגי החופש והאהבה עלי אדמות ואז העולם יהיה מקום טוב יותר…

        בלי שום קשר – מה זה להגיע להסכם עם ה"עם הפלסטיני"? פתאום החמאס הוא לא הממשלה שנבחרה דמוקרטית?

      • שום בצל הגיב:

        שכחת על מה עוד נדרש לוותר:
        "על היהדות", כדי שנהפוך למוסלמים.
        "על הרכוש" – כדי ש"נחזיר" עטרה לחמאס.
        "על המגורים" – כדי שנעבור לאירופה/מדינות אחרות.
        "על החיים" – אם לא ויתרנו על היהדות או על המגורים.

        ועדיין לא השבת – כיצד ארגון צבאי (לא רק פוליטי) שמכיר ברכוש הואקף המוסלמי בלבד, יכול להגיע להסכם איתנו. אבל כרגיל, מה זה חשוב, העיקר שלא תהיה ציונות.

    • אמנון נוימן הגיב:

      בצל
      איך הייתי סתום להתדיין איתך לשעבר. הלא אינך שונה ממיליוני המטומטמים בארץ אומללה זאת
      מאמר מצויין כמו כל המאמרים של חיים .
      אמנון.

  2. דניאל קלטי הגיב:

    מאמר מצויין, מסכים איתך לחלוטין.

  3. בני ברית בקרב מַאפיוֹזים ידועים במזרח אירופה הגיב:

    " בני ברית בקרב מַאפיוֹזים ידועים במזרח אירופה" – רק לי נדמה שכותב המאמר מתגתגע לסטאלין ?

  4. לכבוד יום העצמאות / הנאכבה הפליט פרס עוד נוד הגיב:

    "הוכחנו שמאדמה סרבנית אפשר ליצור גן פורח" אמר זה שנאמר עליו שהוא חתרן בלתי נלאה. איני יודע אם זה הגיל, חוכמת השיכחה או שיכחת החוכמה. נראה ששמעון פרס מאמין ש"לפיד עתידנו" נמצא בידי סרבני השלום, שהוא נציגם. כך הוא, שנמנה על מהרסי פלסטין, אבי הפצצה הדימונית הגרעינית [על-פי מקור החסידה, כמובן] ואבי ההתנחלויות במפלגה האבודה – אלה שפושעות בשלום ובחוק הבינלאומי. רק שפרס לא מבין שאין האדמה סרבנית – אלא שהציונות הרסה גן פורח – כשהפכה את פלסטין לשממה – והקימה במקומה סוחרי נדל"ו שדוד וסרבני שלום. ואיך זנ נעשה? — בעזרת "הידידה" ארצות הברית. אז אולי פירסומאי או עובד מדינה "מסבירה" יאמר בסוד לפרס שנאום כזה א ו ל י עובד על ציונים אמריקאים, אבל לא על תושבי הארץ. זה נשמע ענתיקה מתוצרת עמותת אלע"ד, כמו "עיר דויד" או "אנו באנו ארצה" "להפריח את המדבר". פולני אחר, מנחם בגין, פנה פעם לאלפי ליסטים-אוונגליסטים שפאט בון הביא, ואמר בפאתוס: Let us STAND TOGETHER. האוונגליסטים האלה שלא הבינו את סגנונו הפולני של בגין קמו… ובגין פשוט הוה להם לשבת "ולעמוד לצד ישראל". אבל בגין לפחות ניחן בחוש הומור, ואילו Szymon Perski הוא סתם טרח מרובע.

  5. נתן 75 הגיב:

    זכות קיום פוליטי מנהיגים מסוג פרס ביבי ברק ולירמנים למיניהם נעוץ בהמשך המתיחות והמלחמות.אם"חלילה" יפרוץ ההסדר ובעקבותיו השלום המיוחל איזה סחורהמשומשת של איומים "והשמדות" למיניהם ימכרו בארץ ובעולם?

  6. יופי אמנון ניומן, הגיב:

    תגובה בוגרת.
    (אני לא שום בצל)

  7. ק.א. הגיב:

    הכוונה היתה לתת "מדינה" ליהודים אבל בתנאי שיאמצו דת חדשה.
    הדת הזו היא המשיחיות, הצבאיות והחיילות. דת מיוחדת זו נבחרה עבור העם הנבחר לבוא עימה למזרח התיכון, לפלסטין, וליצור שם ראש גשר ונושאת מטוסים נייחת במרחק גישה אל יעדים אסטרטגיים.
    אט אט זרם לו הנשק וכלי המשחית אל היהודים שהתלהבו יותר ויותר מן הכוח, הגבורה המלחמתית והתיפארה הטקסית. במקביל פותחה אווירה כללית של בוז למקומיים לתת רוח גבית להשתוללות הלאומית. כך גוייס לו עם שלם לתעל את משאביו לטובת ביריונות אזורית בתואנות שונות ומשונות כיד הדמיון וההסברה התעמולתית. לצד דיגלי המדינה ניתלו במרפסות תמונות של רמטכ"לים. אין אזרח במדינה שאינו מכיר את שמו של בכיר הצבא, שמאוחר יותר מתנחל בפוליטיקה. בטקטיקה הזו אין לאזרח הצעיר מיפלט מתבנית היציקה ונחת זרועה של שטיפת המוח. בחממה הזו גודלו הישראלים. טופחו מהיותם בני 4 לשאוף לסיירת. עם חדש שעבר שיפוץ ע"י הציונות עומד זקוף כעת ממציא לעצמו היטלרים חדשים בעודו צועד אל הלא נודע הידוע מראש. כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים