בדיוק כפי שקרה בעבר, בעתות בהן המאבק העממי גואה, התנועה חברתית, הדמוקרטית והאנטי-אימפריאליסטית במצרים נאלצת להתמודד עם אויביה: הבלוק הריאקציוני. ניתן לזהות את מרכיבי הבלוק על פי מוצאם החברתי-מעמדי. אך, לא פחות חשוב הוא לזהות את עמדותיו הפוליטיות והמערך הרעיוני העומד מאחורי עמדות אלה.
מבחינה חברתית, היסוד החברתי של הבלוק הריאקציוני הוא הבורגנות המצרית. צורות הצבר ההון ב-40 השנים האחרונות, במסגרת הקפיטליזם הפריפריאלי, עודדו את היווצרותה של בורגנות עשירה למדי שהתעצמה עם אימוצו של הדגם הליברלי הגלובלי. זהו מעמד המקיף כמה רבבות בעלי הון – לאו דווקא "יזמים יצרניים" כפי שנוהג הבנק העולמי לכנות את מיליונרים ואת מיליארדרים שצברו הון עתק בגלל קרבתם לשלטון.
זו הבורגנות הקומפרדורית, שבלשון הפוליטית התקינה כעת במצריםמכנים אותה "המושחתים הטפילים". זו השכבה הדקה שפעלה כדי לשלב את מצרים במסגרת הגלובליזציה האימפריאליסטית והרואה בארצות הברית כבת הברית הקרובה ביותר. בשכבה זו גם מספר לא מבוטל של קצינים בכירים וראשי כוחות הביטחון, שיחד עם אזרחים אמידים אחרים בעלי עמדות בכירות במנגנוני המדינה היו להנהגת המפלגה הלאומית הדמוקרטית שהוקמה על ידי סאדאת ומובארק. לשכבה הזו שייכת גם המנהיגות של האחים המוסלמים, הכוללת את השייחים באוניברסיטת אל אזהר, שהיו למיליונרים.
נכון הוא שבקרב הבורגנים ניתן למצוא יזמים בינוניים ואף קטנים. אך אלה נמחצו תחת חמדנותו של המשטר המושחת של הבורגנות הקומפרדורית והיו לקבלני משנה לטובת המונופולים המקומיים, ששירתו את המונופולים הזרים. בענף הבנייה כך עובדת השיטה: "הגדולים" חוטפים את החוזים מהמדינה ואת העובדות מבצעים "הקטנים". אותם קטנים דווקא מצדדים בתנועה הדמוקרטית, בניגוד לגדולים.
בידי הבלוק הריאקציוני היו כלים פוליטיים רבים כדי לחזק את שליטתו: כוחות הביטחון – הצבא והמשטרה, מנגנוני המדינה, מפלגת השלטון (למעשה המפלגה השלטון האחת והיחידה – המפלגה הלאומית הדמוקרטית), המוסדות הדתיים (אל אזהר) ואת פלגי האיסלם הפוליטי (האחים המוסלמים וגורמים פונדמנטליסטיים נוספים). הסיוע צבאי האמריקאי הנדיב, כ-1.5 מיליארד דולר מדי שנה, לא נועד לשפר את כוחות ההגנה של המדינה. לסיוע הנדיב חלק חשוב בשחיתות הממוסדת הקיימת. "סיוע" זה, ברובו נותר בידי הקצונה הבכירה ובחלקו הגיע לידיה של הבורגנות הקומפרדורית. כך, שהמושג "צבא מצרים בע"מ" היה לנפוץ ביותר בקרב המפגינים.
הפיקוד העליון איננו "ניטרלי" מבחינה פוליטית, כפי שהוא מנסה להציג את עצמו. הממשלה "האזרחית" שתחת פיקודו מורכבת רובה ככולה מאישים הקשורים עד מאוד במשטר הישן, הנוקטים במדיניות ריאקציונית והמנסים לנטרל מגמות השינוי הרדיקליות שבתנועה למען הדמוקרטיה. בין הצעדים שננקטו: חוק נגד שביתות (בתירוץ שיש "לשקם את הכלכלה"), חוק מפלגות המקשה מאוד על הקמת מפלגות פוליטיות. זאת, בתקווה שרץ אחד ישרוד את המרוץ האלקטוראלי: האחים המוסלמים – המאורגנים היטב תודות לסיוע שקיבלו בעת המשטר הישן.
הממשלה כמעט ולא עסקה בפירוק מנגנוני הדיכוי של המשטר הקודם. כפי שלא פורקו מנגנוני השליטה של המשטר הקודם. חברי הממשלה היו מוכנים רק להקריב את המפלגה הלאומית הדמוקרטית שלא שרדה את השחיקה פוליטית הגדולה בעקבות התקוממות העממית והיא כעת בלתי-לגלית. אך אין ספק שהבורגנות המצרית תעשה הכל שביכולתה כדי להחיות את המפלגה תחת שם אחר או מותג שונה.
- סמיר אמין, כלכלן מצרי, הוא מנהל הפורום של העולם השלישי בדקר, סנגל. מאמר זה הוא לקוח מתוך "2011: אביב העמים הערבי?" שפורסם החודש. למאמר המלא (באנגלית): http://monthlyreview.org/commentary/2011-an-arab-springtime
התעוררות ערבית זה לא במילון האימפריאליסטי-ציוני.
מבחינת הכוחות הללו התעוררות של עמי ערב היא לא באה בחשבון. נקודה.
מבחינתם הם חייבים לזרוע שם הרס וחורבן כפי שעשו בעיראק. לוב מתקדמת לשם בהתמדה.
לכן המרשם הוא סימון לעיראקיזציה עבור כל מדינה ערבית שמראה סימני התעוררות.
השאלה היא רק איך באיזה שיטות ותחבולות הם מחליטים להוציא את זממם לפועל ובאיזה גרסאות ספין ותעמולה יבחרו להסוואת פשעיהם. מסתמן שיהירותם גוברת ועם הזמן הם כבר מוותרים על המאמץ בחיפוש אחר צידוק משכנע ופשוט מתפרעים באופן חופשי. מאפיה טירוריסטית, כלכלית-צבאית-חיסולית, שלא היתה כמוה מעולם.
הדברים שלך לא הגיוניים בעליל:
קודם כל, ההתקוממות בסוריה:
לא שום התערבות חיצונית ציונית-אימפריאליסטית – מי ש"מתפרע באופן חופשי" הוא בשאר אסד שמניין הנרצחים על-ידו כבר עבר מזמן לסקאלה של ארבע ספרות, ותוסיף למנין גם את אלו שנהרגו על גבול ישראל, שבאופן מובהק נשלחו על-ידו. אך במקום שזה יטריד אותך אתה ממשיך במנטרה שלך לפיה "מאפיה טירוריסטית" יש רק אחת.
ההתקוממות במצרים היא דוגמה נגדית נוספת, שכן המערב לא התערב ואפילו שלח למובארכ מסר ברור להתפטרות למרות שמובארכ היה אחד השליטים הערביים הקרובים ביותר לאימפריאליזם הציוני, לשיטתך. איך אתה מסביר זאת?
בעיראק, בניגוד למה שאתה טוען, לא הייתה התקוממות עממית לפני הפלישה האמריקאית, ולכן עיראק אינה שייכת לטענה "התעוררות של עמי ערב היא לא באה בחשבון".
שים לב גם למסר האמריקאי הברור לפיו צבא ארה"ב ייסוג משם בקרוב.
גם לוב אינה מתאימה לטענתך שכן הכוחות ה"ציונים-אימפריאליסטים" דווקא תומכים ב"התעוררות של עמי ערב" (העם הלובי, במקרה הזה), ואילו אתה עצמך במשך זמן רב טוען שההפיכה אינה אמיתית, אינה אוטנטית, "אי אפשר לדעת" וכו'.
לכן הפוסל במומו פוסל – שכן במקרה הלובי אתה הוא זה שההתעוררות ערבית אינה בלקסיקון שלו.
"התעוררות ערבית זה לא במילון האימפריאליסטי-ציוני." אני מבין שהציונים אשמים בהתערבות הצבאית העולמית בלוב? אם כבר אז ב2 מדינות שכן "מעניינות" את הציונים יחסית לא התערבו בהם צבאית (סוריה ,מצרים). האם הדבר מעיד על חולשת הציונים? האם מדובר בתחבולה של זיקני ציון להתערב במדינה יותר רחוקה שלא משנה לישראל כלום על מנת שתוכל להשביע את רעבונה לדם ולא יחשדו שמדובר בציונים? החשדות רק גוברים, למה עוד מסוגלים הציונים לעשות…הבעיה איתם (ציונים) שככל שהם מקבלים יותר דם הם נהיים יותר יצירתיים ואכזריים,הם מנעו גשם מאירן ע"פ עדות של אחמדיניג'אד,מזלכם שיש לכם מנהיג דגול כמוה שמיד מזהה את כוונותיהם הזדוניות של המערב ועומד על המשמר.
הציונות לא תנצח!!!
" אני מבין שהציונים אשמים בהתערבות הצבאית העולמית בלוב? "
כן, "אמת יחסית", בהחלט.
הציונות איננה הרצל או ביבי או מועצת יש"ע או ישראל. ממש כשם שהסופרמרקט איננו הקפטילזם.
ממש כשם שכאב הגרון איננו החיידק, ממש כשם שבעלי החיים הם אינם האבולוציה. הציונות, כפי שהיא, היא סימפטום של האימפריאליזם. אימפריאליזם איננו עצם מוחשי כמו שולחן או מחבת, או איווט ליברמן. אימפריאליזם היא המילה שבאה לנקוב בשם לדינמיקה האנושית המכוונת והמאורגנת בה מתגלגל כוח וכסף גדול על הפלנטה הזו בתקופה המודרנית.
בבסיס האימפריאליזם שוכנים לא אחרים מאשר דחפים אנושיים מסויימים שעברו הבשלה ופיתוח לפרקטיקה חובקת-כל. עקב זאת האימפריאליזם הגלובלי הוא הדבר הבולט ביותר במציאות האנושית של ימינו. אתה יכול ללגלג כרצונך אבל זה בלתי אפשרי לשנות סדרי עולם בהבל פה (תרתי משמע). מדובר על דחף אנושי המצוי בי ובך ואצל כל אחד אחר. ההבדל הוא שאצל אנשים מסויימים הדחף הזה הוא חזק מאד עד כדי בלתי נשלט. התופעה האנושית של התייעלות הכוח – לשמו – כמגמה אנושית היא בלתי נתנת לערעור והיא אמת יסודית של המציאות החברתית. זהו נתון ע ו ב ד ת י. עלינו בתור אנשים חושבים להביט (עד כמה שזה ניתן להיות ניטרלי) "מבחוץ" על המערכת האנושית הזאת ולהגיד את האמת (אם איננו רוצים לשקר).
האימפריאליזם (או הציונות כמגמה כוחנית מערבית) לא התחיל, אולי, ככוונה רצחנית. שום דבר (כמעט) לא מתחיל ככוונה כזו. אבל הרצח הוא הכרח נרכש עבור אלה המתעסקים בארכיטקטורה ובפיזיקה של הכוח והממון גם אם הם אינם מתלהבים מרצח בהתחלה הרי שהם לומדים להתלהב מזה ולקבל זאת ולהתרגל לכך באותו האופן שילדים אינם אוהבים להתקלח ולהחליף תחתונים וגרביים, אבל (רובם) לומדים לקבל את זה מגיל מסויים. להתעלם מהעובדה האימפריאליסטית זה כמו להמצא בחדר ולהתעלם מקיום הקירות.
בחיינו אנו מנהלים מיני-מערכות כוחניות. שוב, זו עובדה בלתי נתנת לערעור. סדרי הכוחות הפיזיים והכלכליים שם הם קטנים וטווח השפעתם הוא מוגבל. אצל האימפריאליזם הגבולות הללו הוסרו כליל. העולם כולו, על משאביו החומריים והאנושיים מונחים כ ו ל ם על ה'שולחן'. נשאלת השאלה האם ישנו במציאות משחק כוח כלל עולמי כזה? האם ישנם שחקנים הרואים פוטנציאלית את כל העולם (ואף את החלל) באופן הזה? בשביל אדם חושב, ואין לו צורך להיות שחקן מן המניין במשחק הזה, זוהי עובדה קיימת שאי אפשר להתכחש אליה, גם אם היא לא נעימה או מדאיגה. אם אנו מניחים שעובדה זו היא אכן עובדה ושהמשחק הזה אכן מתרחש עלינו לזהות את מהלכיו. מהם האירועים בעולם שיש לייחסם למשחק האימפריאלסטי ומהם האירועים שאינם חלק ממנו.
אם תקעתי עכשיו נוד אין זה מתקבל על הדעת שאירוע זה שייך לדינמיקת הכוח הגלובלי. אבל אם קיימת מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית או בעלת משאבי טבע נדירים, נפט, מתכות נדירות – מוצרים הכרחיים(!) לפיתוחו ותיגבורם של כוחות כלכליים-צבאיםי – אין זה אפשרי שהכוח האימפריאלסטי לא יהיה באותה המדינה גורם אינטרסנטי ראשון במעלה, שלכל הפחות מעורב במציאות הפוליטית שם אם שלא הגיע כבר למצב של שליטה מאסיבית. זה הטבע של הניהול היעיל של הכוח. האימפריאליזם מעוניין בסחורה החומרית ואיננו מעוניין ברווחתם של תושבי המדינה ההיא והדברים הללו עומדים למעשה בסתירה זה לזה. דהיינו פיתוחה הכלכלי, מדיני, חברתי של אותה מדינה עומד בניגוד מוחלט לחוקי הניהול היעיל והמירבי של הכוח. לעומת זאת דירדורה של המדינה ההיא לכוון ההפוך מפיתוח – לאמור: סכסוכים קשים, מלחמות, שנאה, ונחשלות חברתית – הוא דבר המבטיח לאימפריאליזם את מבוקשו. התוצאות הנוראות האיומות והמזעזעות הללו הן בבחינת collateral damage הכרחי! המירשם האכזרי הזה התממש לו בהרבה מדינות. למשל, במדינת הקונגו (זאיר) העשירה במשאבי טבע – זרע האימפריאליזם, במשך שנים, חורבן והמליך צמאון לדם, סיכסך שיטתית בין השבטים השונים וגרם למותם של למעלה מ 4 מליון בני אדם ולסבל בל ישוער לדורות. פשע נגד האנושות!
אילו הם אינם בגדר "חשדות" אלא עובדות. הציונות היא פרקטיקה אימפריאלסטית 'מדעית' שמוצגת כמקדמת ערכים "דמוקרטיים". לא כל דבר הקורה בעולם הוא בהשפעת האימפריאליזם – אבל האימפריאליזם הוא הדבר הציני, הברור והמכריע ביותר – ומן הסתם המסוכן ביותר במציאות האנושית.
זו אינה "דעתי" בכלל. זה פשוט המצב. אין לי שום אינטרס להגיד שזה כך. זה פשוט ככה. זה הכל.
טיבו של אחמדניג'אד איננו משחק כאן כל תפקיד. אחמדינג'אד, או קדפאי, הם בבחינת מכשול (זמני) לאימפריאליזם. מסתמן שהקרבן הבא של ה"צדק" האימפריאליסטי הוא תימן.
אבל אני חייל עם נפש יהודית, עם ציצית וסנדלים, אני מנפנף בדגל כחול לבן ואני מתמוגג מהנאה לשמוע מנהיגים קשוחים, שרון, רפול, יעלון, ביבי, ברק, אני מרגיש בביטחון. אני ממש מתמלא בביטחון. אני מתמלא בגאווה. אני מתמלא בזבל. אני מתמלא בגזענות. אני מתמלא בכוח, באימפריאליזם. אני מתמלא בציונות. אני מבין את הצדק שלי. אני דוגל בו. אני אעשה הכל בשבילו. אני אפילו אאטום את המוח ואטמון הראש בחול למענו. כי אינני מסוגל להשתחרר מהכרתי שהוא הצדק והם בצד השני מתועבים ונחותים. הם נולדו לשנא ואנחנו בלית ברירה נאלצים להרוג בהם. אנו נסלח להם שהרגו בבנינו אך לא נסלח להם לעולם על שאילצו אותנו להרגם ולחסלם (באופן ממוקד) עם טעויות מינימליות בזיהוי ועם פצצות יהודיות חכמות. יחי עם ישראל.
באורח "נורמלי" אפשר היה לעיין בהתייחסותם של דינו והאמת היחסית, ולשקול את הכיוון שממנו הם באים. אולם כיום זה אינו אפשרי להשתעשע יותר בתמימות מרחיקת הלכת הנובעת מגישתם.
חלק מהקשיים בהתדיינות על המצב נובע מכך שאין לנו מסורת של הפנמת הרוע האימפריאליסטי הזה – זאת באופן לא מבוטל בגלל שאנו נ מ צ א י ם עדיין בעיצומו של עידן אימפרליזם זה. בנוסף, הקושי בהפנמה מלאה כזו הוא גם עדות מרשימה לכוחו, יכולתו ומומחיותו של הכוח האימפריליסטי בכל הנוגע לתעמולה ודעת קהל.
זה שההתעוררות אינה בלקסיקון שלי – דהיינו אינני מאמין שהיא התרחשה מבלי התערבות האימפריאליזם – אינו בא להגיד שהתעוררות ערבית אינה נחוצה. התעוררות כזו היא נחוצה כשלעצמה – כשם שהתעוררות בעצם נחוצה כיום בכל מקום! אבל התעוררות ערבית (או אחרת) שמוזנת מגורמים אימפריאליסטים – אינה "התעוררות" כלל אלא היא למעשה פ ר ו צ ד ו ר ה אימפריאליסטית מוסווית (או כפי שטענתי, הם כבר אינם ממש טורחים להסתירה יתר על המידה – כזה הוא כוחם, וכזו היא יהירותם).
תיאורטית לחלוטין, 'אימפריאליזם' מצביע על רעיון של גודל או כמות ולא על התוכן או על האיכות.
מכאן יכולה לנבוע השקפה (הגיונית לכאורה) שיכולה להכיל אופציה סלחנית מסויימת לאימפריאליזם.
אך בפקרטיקה זה ככל הנראה אינו מן האפשרי להיות האימפריאליסט הגדול והחזק בהיסטוריה מבלי להיות באותה הנשימה גם משולב עמוקות ברוע הגדול ביותר. לטעמי זו הנחה בעלת הסתברות גבוהה.
כעת, בנוסף על כך יש לכלול את מה שידוע לנו כבר על המערכת האימפריאלסטית הזו מן הנסיון שנצבר בעשרות השנים האחרונות כדי ללמוד על טיבה ולמה היא מסוגלת בכל הנוגע למדיניות חוץ נוטפת מדם של מליונים.
ההנחה שמערכת זו מעוניינת (אפילו בחלום הלילה) ב"עזרה הומינטרית" היא פשוט מצחיקה.
ההנחה שיש לנו עסק עם אימפריאליזם חיסולי – עד כמה שזה לא נעים (גם לי זה לא נעים, תתפלאו) – מקבלת לכן אופי של הכרה בעובדה תצפיתית (די אלמנטרית) ולא הכרה שמקורה בשום שאיפה לחיסול האימפריה לשמה של איזו אידיאולוגיה חליפית אחרת. זיהוי תצפיתי זה קודם לכל השקפת עולם ואינני יכול להתכחש אליו – אפילו אם ארצה בכך מאד.
מן הסתם אני מניח שתעשו תיכף 'קאט אנד פייסט' על דברי ורק תחליפו את המילה אימפריאליזם במילה 'אחמדניג'אד' או 'אל-קעידה' שבאים להלך אימים על הציוויליזציה ולהכניס את כולנו במערב לפחדים משדים ורוחות רכובים על גמל דוהר עם כאפייה ושאברייה. איזה פחד! הצילו!
כל הכבוד על חלקך במאבק נגד האימפריאליזם (בלי ציניות), אבל אי-אפשר להתעלם מהדמגוגיה והכשלים בתגובותיך:
גם אם הציונות היא (או נהייתה) סימפטום של האימפריאליזם, אין שום סיבה לטעון שהציונים אשמים בהתערבות הצבאית העולמית בלוב.
אתה יכול כמובן לומר שההתערבות הזו היא אימפריאליסטית, אבל אינך יכול לטעון שסמפטום אחד ומקומי של האימפריאליזם (מיד נראה אם הציונות אכן כזו) אשם בסמפטום אחר (לוב).
בדיוק באותה מידה אינך יכול להאשים את הציונות בפלישה האמריקאית לעיראק או בפלישה הסינית לטיבט.
לגבי היותה של הציונות חלק מהאימפריאליזם:
מכיוון שארץ ישראל מעולם לא היתה עשירה במשאבים, אינך יכול לומר שכוחות האימפריאליסטים השתוללו בה בכדי לחמוס את אוצרות הטבע, כמו בזאיר.
גם אם תאמר שהאוצרות הללו הם בעצם "כח עבודה זול" – לא תוכל להתעלם מכך שהציונות דגלה במשך עשרות שנים באידאל העבודה העברית, וגם לאחר שהפלסטינים תפסו את רוב מקומות העבודה הפיסית – עדיין התברר שפועלים זרים מכל קצוות תבל יכולים למלא את מקומם (ברשותך לא אגע עכשיו בפשעי חברות כח האדם בישראל).
גם העניין הנדל"ני אינו מהווה את המוטיבציה לאימפריאליזם הציוני שכן מצוקת דיור לא היתה רלוונטית במשך עשרות שנים בקרב היהודים בישראל.
לכן איך שלא תהפוך בעניין – הציונות אינה אימפריאליזם פר-סה פשוט בגלל שאין לה מניע להיות אימפריאליזם.
עובדה היא שהחלטת החלוקה ב-47 היתה מקובלת על הצינות מכיוון שהשאירה ליהודים חלקת אדמה סבירה בגודלה, וההתרחבות ב-67 לא ממש נוצלה למטרת גריפת רווחים, כפי שאתה יודע היטב.
להיפך, כלכלית רק הפסדנו מזה.
השורה התחתונה היא שאתה כותב דברים כנגד האימפריאליזם ואז משרבב את הציונות פנימה ("הציונות היא פרקטיקה אימפריאלסטית 'מדעית' ") ומצפה שנשתה את המילק-שייק הדלוח הזה.
ובכן, תיאוריה רצינית נזקקת לקצת יותר.
ודינו – בשלו…
1. "בדיוק באותה מידה אינך יכול להאשים את הציונות בפלישה האמריקאית לעיראק"
–אכן הציונות (מלידתה) היא סימפטומטית לאימפריאליזם אך אין זה סימפטום פאסיבי. ישנם סימפטומים ממאירים שיכולים בהחלט לגרום להתפשטות הנזק. במקרה זה הסימפטום הציוני התמזג עם האימפריאליזם וההפרדה בינהם היא קשה ואף מפוקפקת.
2. — להבדיל מן המושג "ציונות" – ה"ציונים" מתחלקים ל 2 .
אלה שקונים (בתמימותם) את הנארטיב הדביק על "מדינה" שבאה לפתור את בעיותיהם של היהדות והיהודים. ואלה שמייצרים ומוכרים את הזיבולים הללו (ושיודעים מספיק בכדי שלא להאמין לסחורה שהם מוכרים).
3. ועכשיו אנו ניגשים לעיקר…
"מכיוון שארץ ישראל מעולם לא היתה עשירה במשאבים, אינך יכול לומר שכוחות האימפריאליסטים השתוללו בה בכדי לחמוס את אוצרות הטבע, כמו בזאיר"
— בשביל האימפריאליזם הציונות סיפקה את הסחורה. מה היתה הסחורה? הסחורה היתה "העם היהודי" כלומר הפוטנציאל ההרסני שיצירת עם חדש זה, בפלסטין, מגלמת בתוכה והפירות שיצמחו מזה. (שוב אני אומר זאת מבלי לקבוע מה יהיה ההסדר הפוליטי, כלומר הגישה שלי היא טרום-פוליטית אלא אם כן בעצם הבחנתי בפשיעה האימפריאלסטית אפשר לראות פוליטיקה).
4. "לכן איך שלא תהפוך בעניין – הציונות אינה אימפריאליזם פר-סה פשוט בגלל שאין לה מניע להיות אימפריאליזם"
–כלומר אתה מסכים שהציונות היא אימפריאליזם שאינו פשוט?
בנוסף: משום מה אתה מזהה את האינטרס של הציונות עם טובת ישראל ותושביה. קרא שוב את ההבחנה שעשיתי בסעיף 2.
5. אני לא כותב "נגד" האימפריאליזם אני כותב – על – האימפריאליזם.
כתיבה "נגד" היא כתיבה פולטית. הכתיבה שלי היא (לרוב) טרום-פליטית.
אני, כמו גם אחרים, משתדל לתאר ולהבין את האמת. אני דוחה את התעמולה ומפקפק ביכולת של אמצעי התקשורת הגדולים לבקר את הממסד. אם אתה מעדיף את המילק-שייק הממסדי – שתה אותו ושיהיה לך לבריאות. כשתבין מי מכין לך את המילק-שייק אולי תחשוב אחרת.
אני מצטער, אבל לא השתכנעתי.
1. כדי להוכיח את ה"אשמה" הישראלית בעניין הפלישה האמריקאית לעיראק, תזדקק להוכחה טובה יותר מאשר "הסימפטום הציוני התמזג עם האימפריאליזם וההפרדה בינהם היא קשה ואף מפוקפקת",
שכן זו אמירה כללית, סתמית, שאין בה דבר מלבד קנטרנות.
אגב, גם המרואיינת בלינק שהבאת ליוטיוב (בנושא לוב- O.I.L) לא טוענת להתערבות ישראלית בעיראק למרות שקישרה בין עיראק ללוב ותקפה את ישראל בעניין הלובי.
יש לי תחושה שאם היה קשר ולו הקלוש ביותר בין ישראל לפלישה לעיראק – היינו כבר שומעים זאת ממנה.
2. מדוע הנרטיב הציוני על "מדינה" הוא "דביק", ואילו הנרטיב הפלסטיני לגבי מדינה או זכות השיבה אינו "דביק"? כנראה שכמו פורנוגרפיה גם "דביקות" היא עניין של גאוגרפיה (או פוליטיקה).
ומדוע אלו זיבולים?
אשאל אחרת: האם יש לך דעה מבוססת על כך שמדובר בזיבולים, מלבד טענת הזיבולים עצמה?
אגב, אתה חושב או מרגיש מראש שמדינת יהודים לא צריכה\אמורה להתקיים, ולכן כל גישה ציונית היא מראש "זיבולים" בעיניך, ללא שום שיפוט אובייקטיבי. מסתבר שקשה מאוד לגבות בטיעונים רציניים תחושת בטן מוטעית .
3. מהו אותו "עם חדש" שנוצר בישראל? (סליחה – ב"פלסטין").
הרי חוץ מאובדן התכונה הפיסית ונפשית היהודית הנקראת "גלותיות", מדובר באותו עם יהודי.
ואם המהות של העם החדש היא אכן אובדן הגלותיות – אז כך צריכים להיות הדברים.
ההסטוריה הוכיחה לנו שכל אופציה, ציונית ככל שתהיה (ואולי גם אימפריאליסטית) – עדיפה על המצב הקודם.
בסך הכל מדובר על לאום נרדף ומוכה שמימש את לאומיותו. הטענה שלך שעצם העניין הזה הוא "פוטנציאל הרסני" מוכיחה שחרדה עמוקה תוקפת אותך לגבי אובדן הגלותיות וההבנה שאתה חי במדינתך שלך. סיפמטום דומה קיים גם אצל אסירים שמשתחררים מהכלא.
4. כמובן שאיני מסכים שהציונות היא אימפריאליזם, וכלל לא הבנתי כיצד היסקת זאת מדבריי.
טענתי שאין בארץ ישראל אוצר כזה שיצדיק תנועה אימפריאליסטית. וזהו.
אני מבין שאתה טוען משהו הקשור ללוגיקה פורמלית, בסגנון: "באופן ריק – הציונות היא אימפריאליזם, כי לא הוכח אחרת".
5. תכתוב כמה שאתה רוצה נגד אימפריאליזם, אבל אם אתה משרבב את הציונות לשם – תשתדל לגבות את דבריך בטיעונים רציניים יותר.
לפי הסעיפים בהתאמה:
1. (א) תלוי איך מבינים את המונח "אשמה ישראלית"…
ישנם מהלכים שאי אפשר שלא לחוש שהם משרתים הלכי רוח שמצויים בישראל (אך לא רק).
(ב) זו אינה אמירה סתמית כללית! הנושא – היה טאבו במשך שנים – אך נבדק באופן אובייקטיבי ע"י אנשים רבים ומגוונים, הרשימה שלהם היא ארוכה מאד.
(ג) מה ז"א "אם היה קשר ולו הקלוש ביותר בין ישראל לפלישה לעיראק" – אתה בכלל מעלה על דעתך שאין קשר???
2. 'דביק' ו 'זיבולים' כי מדובר בסלט של שקרים שמאחוריהם מסתתרות מטרות שאינן לטובת היהודים או מדינתם. הנרטיב הפלסטיני (כפי שאני תופס אותו) הוא נרטיב של עוול מתמשך והתנגדות.
3. עם חדש – כלומר תוצר מלאכותי חדש (דהיינו שלא היה קודם). תכניו, קיומו, תרבותו, זהותו, צבאיותו, וכולי – כל אלה הם דברים חדשים שעוצבו לפי תבנית ורעיון כיבושי, מופרע לחלוטין. ואכן שנים אחדות לאחר הקמת המדינה כבר היו רמזים למעורבותה בעסקי ביש (תרתי משמע), כיום אין מה לדבר בכלל. היה זה ליבוביץ' שראה את המצב לאשורו וידע שהמשטרה החשאית תהפך בהכרח לגורם המרכזי במדינה היהודית.
4. כך או כך – לדעתי הציונות מוכרחה להיות אימפריאליסטית:
(א) אם אני מניח שכוונת הציונות היא הכוונה המפורשת (עם ללא מדינה > למדינה ללא עם) – אז ברור שהיא מתכוונת להסתבך עם מדינות ערב ואז מתחייב שתהיה שותפה לכוחות האימפריאליסטים. ו (ב) אם אני מניח שיש לציונות כוונות אחרות אזי החשד הכבד מאד נופל (שוב) על שותפות עם גורמים אימפריאלסטים, וכי מה יכול להיות אחרת(?)
1. הפלישה האמריקאית לעיראק אכן שירתה הלכי רוח על פני חצי עולם, כפי שאמרת בעצמך, בעיקר של ערב הסעודית ונסיכויות הנפט שיחסיהן עם ארה"ב ידועים לכל.
הנושא "היה טאבו במשך שנים"? אוי ווי…
לעומתך אני דווקא קיבלתי את התחושה שירידה כאסח על ג'ורג' בוש בגלל הפלישה לעיראק היא בון-טון "במשך שנים".
בוודאי שאין קשר בין ישראל לבין הפלישה, מלבד העובדה שישראל ראתה את הפלישה בעין יפה לאחר כל ה"מתנות" ששלח סאדם חוסיין לעברנו ב-91. אם ידוע לך על בסיס ישראלי שהוקם בעיראק (הרי בלוב כבר בונים אחד כזה) – אנא עדכם אותי.
2. אין בנרטיב הציוני שום שקרים. המדינה הזו היא מה שאנחנו עושים ממנה, לטוב ולרע.
"סלט של שקרים"? – תראה לי שקר אחד…
מהן אותן מטרות שאינן "שאינן לטובת היהודים או מדינתם" ומי עומד מאחוריהן? (שמות בבקשה, לא עוד פעם "כוחות אימפריאליסטים").
הנרטיב הפלסטיני בטח לא החל כ"נרטיב של עוול מתמשך". הבחירה הברורה שלהם בדרך האלימה הביאה אותם למפלה ב-48 , וכמה חבל שהנרטיב הפלסטיני שאתה בוחר מתחיל רק שם.
תיכף תאמר לי שהמנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסייני היה "קורבן אומלל של עוול מתמשך", או שאולי הוא כלל אינו חלק מהנרטיב הפלסטיני?
3. לא ברור לי מדוע אתה כותב "עם חדש" ולא "עם שעובר שינוי",
ומדוע אתה משרבב את המילה "מלאכותי"?
העם היה קיים קודם, עד כמה שזכור לי, ולכן אינו חדש. הוא עבר שינוי מוצדק והכרחי של הסתגלות למימוש לאומיותו. הבחירה הטריוויאלית היא בארץ ישראל בגלל ההקשר ההיסטורי וזה הדבר הכי פחות "מלאכותי".
האם התיישבות באוגנדה היא פחות "מלאכותית" בעיניך?
מה עניין מעורבות בעסקי ביש לכאן מלבד שוב – קנטרנות גרידא.
אין לזה שום ערך בדיון, אפשר לחשוב שעסקי ביש קורים רק בקרב "עמים חדשים ומלאכותיים".
ומה העניין עם משטרה חשאית? הרי בכל מדינה אנטי-אימפריאליסטית שאתה בוודאי מעריץ יש משטרה חשאית הגרועה פי כמה מזו בישראל.
שאני אזכיר לך מדדי דמוקרטיה הממקמים את ישראל בשליש העליון בין מדינות העולם למרות "המשטרה החשאית" שלך ושל ליבוביץ'?
ןבכלל, למה אתה אומר רק "משטרה חשאית"? תגיד "משטרה" וזהו:
"בישראל יש משטרה! גוועלד! תראו איזה מין עם יצא לנו פה…. פויה! "