מנחם הגיב:

קראתי את הכתבה ואני מתקשה בהבנת מספר נקודות שהעלה הכותב.
למיטב הבנתי האוכלוסייה המדוברת מתחלקת למספר קבוצות משנה. החלוקה הגסה ביותר היא בין האפריקאים ואלו שאינם אפריקאים. בקרב הקבוצה הראשונה ישנם זרים אשר נכנסו לישראל כחוק לצורכי עבודה והשתקעו כאן, חלקם בניגוד לתנאי אשרותיהם, אחרים נכנסו תוך הערמה כלשהי כגון הצגת עצמם כתיירים ועוד. אין חולק גם כי חלקם נוצלו בידי מעסיקיהם. המשותף לכל אלה הוא שעצם כניסתם נעשתה בדרכים המקובלות ובאישור הרשויות.
קבוצה שנייה היא קבוצת המהגרים האפריקאים אשר מתחלקת בין פליטים למהגרי עבודה אשר רובם המכריע נכנס לישראל בעד הגבול הדרומי שלא כחוק.
הכללת כל הזרים כולם תחת מטרייה אחת מתעלמת מהעובדה כי הגורמים שהביאו להיווצרותן של קבוצות אלו שונים בתכלית וחוסר ההבחנה בינהן במאמר מעמיד את הדברים כולם באור רדוד ופשטני, מדרדר אותם לרמת הפמפלט ואינו מאפשר התייחסות רצינית לתוכנם.

האם כותב המאמר מדבר אודות קבוצה מסויימת? האם הוא אינו מבחין כלל בין מהגר אחד למשנהו?

מכיוון שהכותב לא הבהיר עצמו אתייחס רק לקבוצת המהגרים האפריקאית שמעמדה ברור יותר בעיני.
כמי שהזדמן לו לשבת תקופה לא קצרה באיזור פתחת ניצנה, שהוא איזור המעבר העיקרי של המסתננים לישראל באתי במגע ישיר עם עשרות רבות מחוצי הגדר. מכיוון שלא ערכתי סקר מקיף מדובר רק בהתרשמותי הבלתי אמצעית מתוך שיחות שערכתי עם המסתננים אך רובם המכריע, לא רק שאינם פליטי חרב אלא שאף אינם מציגים עצמם ככאלו. מרביתם מודים בפה מלא שבאו לישראל לצורכי עבודה. המהגרים מגיעים מקשת רחבה של ארצות באפריקה ולא רק מאיזורי העימות בסודן ומאוריטניה. אני סבור כי נקודת מוצא הנתונה בהסכה רחבה היא שלמדינת ישראל אין שום אחריות כלפי מהגרי עבודה בלתי חוקיים אשר חדרו לשטחה באופן שכזה. חובתה של המדינה היא כלפי אזרחיה ותושביה שלה, ומעבר להימנעות מאמצעים אכזריים ובלתי הומניים בהחזקתם וגירושם איני רואה כל מגבלה החלה על זכותה של המדינה לסלק מתחומה מי שחדרו אליה בניגוד לחוק.
העובדה, כי חלק ממהגרים אלו הינם בעלי משפחות, אבות ואימהות לילדים, בין שהביאו אותם עימהם ובין שנולדו כאן אינה מעלה ואינה מורידה. מדוע שונה דינם מזה של אדם הפולש לדירת חברו?
הכותב טוען כי הגירוש הוא סנקציה בלתי מוצדקת כלפי מי שרק ניצלו מצב שהמדינה יצרה במו ידיה. במידה ודברים אלו מתייחסים גם למסתננים מהגבול הדרומי ולא רק לעובדים שהובאו לישראל באישור הרי הם מוקשים ביותר. שכן מהו "המצב" שיצרה הממשלה? הימנעות או חוסר יכולת להקים מכשול אפקטיבי לאורך הגבול? התמהמהות בגירוש מיידי של המסתננים? מהי הנחת המוצא של הכותב? שלמסתננים זכות עצמית להיכנס לתחומי המדינה? ששטחה הוא הפקר? שלמדינה ריבונית אין הזכות לפקח ולשטר את תנועת הבאים בשעריה?
תשובה חיובית לשאלות הללו תהיה מזן הטענות המאשימות קורבן עבירה (והסתננות היא אכן עבירה) ב"גירוי" התוקפן.
אסיים בעניין הילדים והקטינים שכן הוא הנושא הרגיש המושך את מרבית תשומת הלב. מכיוון שדעתי היא שלמדינת ישראל הזכות המלאה למנוע כניסתם ולהוציא לפועל את גירושם של מי שחדרו לשטחה שלא כחוק הרי שלא צריכה לחול הבחנה בין מבוגרים לילדים. אין מדובר כאן בקריעת ילדים מחיק משפחותיהם. כל בר דעת מבין כי הותרת ילדים היא רק פתח המאפשר את השתקעותם של אלפים רבים. הרי לא יעלה על הדעת לגרש חלק מבני המשפחה ולהותיר אחרים. ואם נותיר את בעלי הילדים האם נהיה רשאים למנוע מאחרים את זכותם להוליד או להקים משפחה שגם אותה נצטרך להשאיר בתורה? הרי אין לדבר סוף.
צריך לומר בבירור ובפה מלא, אחריותה של המדינה היא כלפי אזרחיה שלה בלבד. כניסה בלתי מבוקרת של זרים למדינה מהווה מפגע חברתי וכלכלי רחב היקף וכבד משקל ולישראל הזכות המלאה להתנגד לכניסה שכזו באופן נמרץ. כל מגבלה החלה על התנהלות המדינה צריכה להיוותר בתחום ההגנה והזכויות להן זכאי מי שנתון בהליך משפטי ותו לא.