הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 ביוני, 2011

עד כמה חשובה מדינת ישראל לשמאל העקבי כאן? האם אנחנו באמת מתעלמים מאינטרסים קיומיים של תושבי המדינה, יהודים וערבים, בגין זיקתנו לרעיונות אוניברסליים ואינטרנציונליסטיים? האם אנחנו "אוהבים" יותר את הערבים בפלסטין, או בסוריה או במצרים מאשר את אחינו, יהודי ישראל?

weleft

את השאלות האלה מעלים בעיקר אנשי ימין ומרכז בכנסת ובתקשורת, בדרך כלל בנימה עוינת ומסיתה. בצד שלנו אנשים ונשים מגמגמים במבוכה, לעתים פוטרים את המבקרים בבוז תהומי וחרדים מפני דיון פנימי נקב בתוך השמאל. אנחנו פועלים כחלק מקבוצת התייחסות הדוּקה מבחינה רעיונית, ובעצם רק דעתם של חבריה חשובה לנו באמת. בתוך הקהילה השמאלית אנחנו מדברים איש אל רעהו או אל רעותו, ומנסים להגן על עצמנו שמא יחדרו נחשולי הצונאמי הלאומני-דתי לתוך בתינו. לכן קל יותר גם לנו להתמקד בבעיות נקודתיות וזמניות מאשר לעסוק בשאלות קיום יסודיות יותר.

לא עולה בדעתנו להצטדק בפני תומכי ההתפשטות הטריטוריאלית והדיכוי הכרוך בה באורח מבני, וגם לא בפני שוחרי השוק החופשי הפרוע והרכושנות החזירית, שפּוֹרמים את המרקם החברתי הישראלי, וזורקים את החלשים שבינינו לא רק אל שולי החברה אלא גם אל שולי החיים. אני מתחיל עכשיו את השנה ה-27 של כתיבת הטור הזה, ומעולם לא מצאתי את עצמי בוהה במסך בשל העדר נושא חשוב לעסוק בו. הכל חשוב, בוער ודחוף, ואין כמעט נושאים זניחים לענות בהם. זו ישראל, לא בדיוק פינלנד.

כדאי אולי להתייחס לנושא הרגשי, כדי לנטרל את המטען העודף הטמון בו. אנחנו מסוגלים לאהוב באמת מספר מצומצם מאוד של בני אדם, וגם אז יכולים לראות בעצמנו ברי מזל, שזכינו לבני משפחה ולחברים שלהם אנחנו רוחשים רגשות חמים. שאר היסודות של יחסנו לחברה ולאנשים שהם רכיביה, מושתתים יותר על השקפת עולם מאשר על רגשות עזים. הסולידריות החברתית האמיתית נובעת אולי מהנחת היסוד המוצקה (לפחות בעיני) שאם יהיה רע מאוד לאנשים שמקיפים אותנו מכל עבר, אז גם גורלנו לא יהיה שונה. גם אם נעצום עיניים נוכח גורלם של הסורים בגבול טורקיה, ושל הפלסטינים (שמעבר לגדֵרות האכזריות שהקמנו) ושל הילדים בעזה ובשׂדרות שחווים טראומות קשות בגין ההפצצות, ניאלץ בסופו של דבר להתמודד עם ההשלכות מרחיקות הלכת של אירועים כאלה על חיינו. ההומניזם שלנו נובע מתחושה עמוקה של שותפות גורל עם כל בני האדם באשר הם, וגם עם מוּדעות מוחלטת שגורלנו האישי כרוך גם באסונם של המקופחים והמדוכאים בכל רחבי העולם ובעיקר בסביבה הגיאוגרפית שלנו.

לכן הנושא האישי והקהילתי הוא יחסית ברור. ניתן בהחלט להבין העדפה רגשית מסוימת בנושאים אישיים כאלה. טבעי בהחלט לתמוך בנבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת זרה, מתוך הזיקה הבלתי נמנעת לדוברי שׂפתנו ולבני ארצנו. אם בנִי יתמודד בכדורעף נגד הכיתה המקבילה, ארצה בכל לבי שהוא, מטבע הדברים, ינצח אבל העדפה רגשית כזו אינה משפיעה על מערכת הערכים הכללית. מאוד מתקבל על הדעת שאיש שמאל עקבי, שתומך בזכויות הפלסטינים, מזיל דמעת גיל כאשר דגל ישראל עולה לראש התורן אחרי הישג ספורטיבי כלשהו, גם אם יש לו ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה. אבל כאשר חבורה של מתנחלים פורעים משתמשת בדגל כדי להתגרות בפלסטינים תושבי החלק הכבוש של עירנו, ומנאצת אף את נביא האיסלם, אנחנו בזים לאנשיה ורואים בדגל שהם מזהמים רק אביזר מנוכר, שאין לו שום ערך רגשי בעינינו.

רובנו נולדנו לתוך מצב נתון, ועלינו לחפש דרך לחיות באזור שרואה בנו אנשים  זרים ואולי אף פולשים אכזריים לשטח לא לנו. אבל כאשר ילד חסר אונים מאבד את חייו, האמפתיה כלפיו היא מובנת מאליה. איש מאיתנו איננו זקוק להטפות של שׂר הפנים אלי ישי וגם לא של "החכמים" שפעם הפעילו אותו כמריונטה (עתה התחלפו התפקידים ודווקא ישי מפעיל אותם). תגובתנו אינה מותנית בהשתייכותו הלאומית או הדתית של הילד. נמחה, נכתוב ונפעל, איש כפי יכולתו, כדי לשנות את מצב הדברים. הרגש הלאומי הוא אולי טבעי, אבל הלאומנות היא מרושעת שכן מעצם הגדרתה היא באה לנשל אחרים, להפלות אותם לרעה בהתאם לאמות מידה שהן גזעניות בעינינו.

מכאן נובעת גם התשובה לשאלה שהצגתי בפתיחה: הזיקה לאחינו, בני עמנו ודוברי שׂפתנו היא אמנם טבעית ומובנת מאליה, אבל המסקנה מכך איננה שנצדד בהם אם הם יפגעו בבני עמים אחרים. האינטרס הקיומי שלנו במניעת פגיעה באחרים, כדי למנוע תוצאות חמורות לנו ולבנינו, משתלב היטב גם באידיאולוגיה: אסור לפגוע בחפים מפשע, וגם לא כדאי לעשות כן.

המדינה איננה ערך אלא מכשיר למען רווחת כל בני האדם החיים במסגרתה. בעינינו, האינטרס הביטחוני כרוך במדיניות נבונה. פצצות, מטוסים וטילים חכמים לא יצילו את אזרחי המדינה אם יתרחש כאן אסון נורא, והתוצאות יכולות להיות חמורות באותה מידה גם אם המלחמה תפרוץ באשמת אחרים. הביקורת שלנו כלפי המדיניות של הממסד הישראלי איננה פוטרת אותנו מההשתייכות לקולקטיב, ואם כוחות משולבים של האו"ם ושל מדינות ערב "המתונות" ישוטטו כאן בין ההריסות, ספק אם נזכה ליחס סלחני בשל עמדותינו נגד הכיבוש. לכן איננו עיוורים ואטוּמים כלפי שיקולי ביטחון לגיטימיים כל זמן שהם אינם מהווים מסווה לטיעונים בעד הכיבוש. אבל לא נסבול שידרשו מאיתנו להעדיף שיקולי ביטחון, שכוללים את השלל הלא-חוקי והלא-מוסרי הכרוך בנישולו של עם אחר. מי שממיט עלינו שורה של מלחמות הרות אסון, יכול לבקש מאיתנו רק נאמנות לאחינו אזרחי ישראל, ולא לממסד הפוגע בנו ובאחרים באורח שיטתי מזה שנים רבות.

כאמור איננו פשיסטים, והמדינה בעינינו היא רק כלי לביצוען ולהבטחתן של משימות למען הכלל. לא נוכל לחיות לאורך זמן במדינת אפרטהייד גזענית, שתפלה את הערבים בתוך הקו הירוק ובשטחים הכבושים באורח שיטתי, בהצדקות דתיות ולאומניות, הזרות לרוחה של הדמוקרטיה. נעשה הכול כדי לסכל את העימות עם שאר העולם ואנחנו לא מתביישים בכך שהמַאמצים שלנו נעשים לא רק למען הפלסטינים או הסורים, אלא גם למען עצמנו, הישראלים. הסולידריות שלנו עם החברה דורשת מאיתנו גם מאמץ פוליטי, חברתי, תרבותי והסברתי עצום, כדי למנוע מתקפה על איראן שעלולה להביא להשמדתנו. אם מעמדו של בנימין נתניהו בעולם נפגע, הדבר בהחלט יכול לשרת את אינטרס השלום; אבל אם הוא יבצע בשמנו מחדלים היסטוריים בלתי הפיכים, כולנו נסבול יחדיו.

* פורסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים