הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביולי, 2011 22 תגובות

תמצית הביקורת העצמית הזאת שלי היא פשוטה. בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.

הסיסמה "שתי מדינות" – בהקשרים שונים

 רצוי להבחין בין עצם הרעיון של חלוקת הארץ על בסיס לאומי במסגרת פשרה, כדי להקל מוקדם ככל האפשר על הסבל של העם הפלסטיני באשר הוא, ובין התפקיד של הסיסמה היפה הזאת בקונסטלציות המדיניות השונות שבהן היא מופיעה. בראשית דרכו, רעיון הפתרון הזה נישא בידי כוחות שביקשו לצמצם את מרחב השליטה של המערב האימפריאלי והריאקציה הערבית. היה ממד משחרר לדרישה של הקמת שתי מדינות למרות שהיה כרוך בוויתורים רבים מצד הפלסטינים. הרעיון של "שחרור פלסטין" שנישא באותה תקופה בידי הלאומנות הפלסטינית והערבית היה מקסם שווא. ואמנם היה צורך באסטרטגיה שמאלית ריאלית. על כן, בראשית הדרך של "שתי מדינות" ביקש השמאל לפגוע במונופול הדיפלומטי האמריקאי, להתנגד להתפשטות הישראלית ולבודד את הגורמים ההרפתקנים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים עצמם. עד היום ניתן להצביע על היתרונות היפים של פתרון כזה. אלא מה, הפתרון בושש לבוא והמציאות האזורית השתנתה לרעה. ארה"ב השתלטה על הטיפול בסכסוך. במסווה של "מתווך הוגן" התחברה ארה"ב, צעד אחרי צעד, עם הקיצוניים ביותר בזירה הישראלית כדי לסחוב את העניין … למעשה עד עצם היום הזה.

for67bordersהפגנה בתל-אביב למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, 4 ביוני 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

אמנם אירופה והממסדים הערביים מקהיר עד ריאד מדקלמים את נאמנותם לתוכנית "שתי מדינות", אך הם הפקירו את הביצוע בידי ארה"ב. זו האחרונה הפכה את רעיון "שתי המדינות" לחזיון תעתועים, מעין עצם שתיזרק לערבים במידה ויוכיחו את נאמנותם לעניין האמריקאי. במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה (דווקא בימי אובמה) הפנתה ארה"ב עורף לעניין הפלסטיני. ה"יחס המיוחד" בין ישראל וארה"ב התבטא יותר ויותר בהתנכרות גסה וגלויה לעניין הפלסטיני. התמסרותה של הרשות הפלסטינית, בכבודה ובעצמה,  למנגנונים האמריקאים, פגעה באמינות המאבק הפלסטיני. רומן הרשות עם ארה"ב יצר אדישות וחוסר אמון בקרב הגורמים הבינלאומיים שנטו קודם לכן להתייצב לימין הפלסטינים.

לא מזמן נכנע אובמה כניעה מבישה לנתניהו בוושינגטון אחרי שהנשיא העז להזכיר את גבולות 1967 כרמז לכוונותיה הטובות של ארה"ב. נתניהו סירב להסכים לאזכור הקלוש ביותר לזכויות הפלסטיניות ודרש  שארה"ב תימנע אפילו מאזכור קל של גבולות 1967. בלי חשש, פנה נתניהו מעל ראשו של הנשיא לממסד האמריקאי ואף לא היסס לפנות לקונגרס. המחוקקים למיניהם לא ידעו את נפשם וקמו על רגליהם עשרים ותשע פעמים (!) לכבוד נתניהו במהלך נאומו השוביניסטי. הנשיא הפגוע זחל לכנס איפא"ק כעבור מספר ימים כדי להצטדק שוב ושוב שבטחון ישראל הוא בראש מעייניו. בירושלים לא הסתפקו בכך וקבעו שהנשיא אינו נאמן דיו לקו הישראלי. בשעה שדעת הקהל הבינלאומית הנאורה ביקשה לדבר על שלום ופשרה באזור, ארה"ב בראש תומכיה באירופה ובאזור, חיסלה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני בצורה ברוטאלית ביותר. בהזדמנות אחרת נעמוד על מצב עניינים זה שבו "הזנב [הישראלי] מנענע את הכלב [האמריקאי]". אך בינתיים, ארה"ב הקודחת ממש מרוב "אהבת ישראל", היא זו האמורה לקדם את תהליך המו"מ על "שתי מדינות"! אני טעיתי בכך שלא הערכתי נכון את החולי הפונדמנטליסטי המשתלט ומתפשט באורגניזם האמריקאי וסברתי בתומי שישנם כוחות מפוקחים בממסד של ארה"ב היכולים למנוע בזיון מדיני-ציבורי כזה של חיזיון ביבי בוושינגטון.

אבו-מאזן נרתם לעגלה האמריקאית

 ככל שהתנכרה לעניין הפלסטיני, כך העצימה והעמיקה ארה"ב את מעורבותה בתוככי החברה הפלסטינית. ארה"ב הפכה להיות גורם צבאי בטחוני בשטח והחלה בהזרמה של כספים רבים לאוצר הרשות ולשכבות המיוחסות באמצעות איש הקשר שלהם, סלים פיאד. ככל שארה"ב התנכרה לעניין הפלסטיני, רמאללה שידרה מסר שאין ברירה זולת השתלבות בתוכניות האמריקאיות. מאחר ולא הושג שום הישג מדיני תמורה התמסרות זו, חייבים להסיק, לדאבון הלב, שהיחסים בין וושינגטון ובין רמאללה הם יחסים של תלות ואבדן כושר העצמאות הפלסטיני.

דווקא בימים אלה מאיים הקונגרס בארה"ב על הרשות הפלסטינית לבל תגיש בקשת הכרה בעצמאות פלסטינית למוסדות האו"ם. מהצד הפלסטיני הרשמי לא באה שום תגובה ומחאה נגד ארה"ב על כך שעסקנים אמריקאים מסוג ב' החליטו להפקיע מידי אובמה את אחריותו המדינית הרשמית על מדיניות החוץ של ארה"ב.

ארה"ב, ההולכת ונחלשת בזירה הבינלאומית, הפכה עוגן ההצלה הבלעדי של הרשות הפלסטינית. במזרח התיכון האזור סוער, ההמונים מעיזים לחפש דרכים חדשות של חיים בכבוד במחיר כבד ביותר והרשות מסתתרת מאחורי נימוקים של כורח כלכלי-חברתי – הכוונה היא לתלות בתקציבים האמריקאים שהפכו לבסיס הקיום הפלסטיני במסגרת התלות הכול-צדדית בארה"ב.

 אומנם אני ואחרים שתמכו ב"שתי מדינות" ראו לנכון לבקר את הנסיגה החמורה של הרשות. אבל אני, כשלעצמי, חשבתי בטעות שיציאה ברורה נגד "שתי מדינות" תחליש את הביקורת שלי על נסיגת הרשות ועל אלה אצלנו שנגררו אחריו. חשבתי לעצמי שבלאו הכי מתרכז השמאל כולו  במאבק נגד הכיבוש על גילויו השונים. אודה שהיססתי לצאת בצורה ברורה ומוחלטת נגד המדיניות של מק"י-חד"ש גם בעניין מדיניות הרשות וגם בעניין שתי מדינות. מק"י-חד"ש מצדן ראו לנכון לנקוט בעמדה של תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת באבו מאזן ובמדיניותו הפרו-אימפריאליסטית, כאילו עמדה זו היא ההמשך הטבעי למדיניות "שתי מדינות". ביקורת על הרשות מבלי לחשוף את אחיזת העיניים במדיניות "שתי מדינות" הייתה "חצי מלאכה". הניסיון לבקר את עמדת הנהגת מק"י-חד"ש לגבי הרשות לא היה אמין מבלי להגיד דברים ברורים נגד "שתי מדינות".

הנהגת מק"י-חד"ש קופצת על עגלת הרשות

מילא, אפשר להבין, אך לא להצדיק, את כניעתו העצובה של אבו מאזן לארה"ב. אך מדוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש חייבות היו להזדנב אחרי מדיניות פרו-אמריקאית משפילה? שום תירוץ לא יעמוד לה, להנהגת מק"י-חד"ש ואני מקווה שלא ירחק היום ותצא בצורה ברורה וחד משמעית נגד הנהגת אבו מאזן והרשות שהשפילו את העניין הפלסטיני ודרדרו את "עצמאות ההחלטה" הפלסטינית. סיסמת "שתי המדינות" הפכה אצל הרשות לסיבה של התפשרות עם האמריקאים שהיו כאילו הגורם הבלעדי שיכול לקדם את העניין! הנהגת מק"י-חד"ש נמנעת מלתקוף התדרדרות זו ולמעשה השלימה עמה בשתיקתה הרועמת.

הנה דוגמה נוספת לנסיגת הנהגת מק"י-חד"ש תוך דבקות בהגיון של "שתי מדינות". מדובר בעמדת מק"י-חד"ש לגבי הפילוג בקרב העם הפלסטיני. לנו נראה שבנסיבות אלה מוטלת אחריות כבדה על ידידי העם הפלסטיני לעודד אחדות וחיפוש אחרי פשרות כדי לקדם מינימום של כוח עמידה למען הייצוג הנאמן של העניין הפלסטיני. במקום לייצג את עניין האחדות, עמלה הנהגת מק"י-חד"ש להסביר לעם בישראל, פלסטינים וישראלים, כמה גרועים אלה אנשי חמאס, כאילו זהו תפקידם הדחוף ביותר. מק"י-חד"ש הצטרפו למקהלה נגד חמאס במקום לתרום קול שקול ומתון למען התגברות על חילוקי הדעות. ברקע לעמדה בלתי אחראית הייתה הטענה שחמאס יחסום את הדרך לפתרון על בסיס  "שתי מדינות". גם כדי להדוף את הטענה הצבועה הישראלית ש"אין פרטנר" ביקשה הנהגת מק"י-חד"ש לתמוך באבו מאזן וב"שתי מדינות". אצל מק"י-חד"ש  השתלטה התמיכה המוחלטת באבו מאזן ובתוכניותיו לקדם את המו"מ עם ישראל על השיח הפוליטי שלה.

כיצד תירצה הנהגת מק"י-חד"ש את הזדנבותה אחרי רמאללה? הדבר נעשה שוב בשם… "שתי מדינות". נאמר שאחרי שמק"י-חד"ש שכנעו את ההנהגה הפלסטינית ביתרונות של "שתי מדינות", עליה, הנהגת מק"י-חד"ש לשמור לה לרשות אמונים. מהו, אם כן,  תוכן האמון באבו-מאזן? האם אבו-מאזן השיג הסכם לפינוי השטחים? האם קולות מק"י-חד"ש נחוצים כדי לחולל ניצחון היסטורי? הרי אבו-מאזן לא קירב את העצמאות הפלסטינית, אלא פגע פגיעה אנושה ביוקרה הפלסטינית. למרות כל זאת מק"י-חד"ש דורשת לשמור אימונים למדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן.

תוכנית של "שתי מדינות" כהכנה למלחמה

 בינתיים המשבר האיראני סיפק כביכול למחנה היונים בארץ סיבה לדחיפות הסדר שלום על פי "שתי מדינות". הנה רואים שוב כיצד הלך והתרוקן הקשר בין "שתי מדינות" ובין עמדות השמאל. במקום לחולל שלום באזור ולהפיג את המתיחות במזרח התיכון, הפכה הקריאה ל"שתי מדינות" לסיסמת גיוס למלחמה נגד איראן. חסידים מרכזיים של "שתי מדינות" הופיעו ובפיהם הנמקה "משכנעת":  יש לקדם, לפי דעתם,  הסדר שלום של "שתי מדינות", כדי להכין מלחמה נגד איראן. איחוד הכוחות נגד איראן אמור לכלול גם את ישראל וגם את פלסטין העצמאית. אמנם התפקיד הפלסטיני יהיה פחות בולט ויותר מינורי, אך הסדר השלום יאפשר הפניית משאבים ביטחוניים וכלכליים ל"מלחמה הנכונה" – זו נגד איראן. חלק לא מבוטל של הציבור היה מוכן לקנות את הפטנט הזה, שזכה שלא במקרה בתמיכה של עיתונאים בכירים ואנשי ביטחון ידועי שם. אכן, הסוגיה הזו לא ירדה מהפרק, עדיין מטיפים למלחמה נגד איראן בישראל ועדיין מציעים הסכם ישראלי-פלסטיני כתרומה למלחמה זאת. למהלך הזה ייקרא "שלום ישראלי-פלסטיני למען מלחמה אמריקאית-ישראלית נגד איראן". אפשר לקבוע באופן דיאלקטי כיצד תוכנית של שלום שהתבססה על כוונות טובות לפני דור, הפכה במשך הזמן למכשיר לתוקפנות שאין כמוה.

כידוע, מעגל התומכים ב"שתי מדינות" התרחב בציבור הישראלי במשך השנים. הנהגת מק"י-חד"ש ביקשה לטעון שמדובר בניצחון של קו יוני  – הקו של מק"י-חד"ש. אבל התהליך האמיתי היה שונה בתכלית.  ככל שהתברר ש"שתי מדינות" יטופל בידיים אמריקאיות בלעדיות וכי לא ידרשו ויתורים כבדים מדי מצד ישראל, היו מוכנים יותר ישראלים לקנות את הסחורה. זאת לא הייתה תוצאה של השמאלה בציבור הישראלי. התברר רק ש"שתי מדינות" הוא מפעל אמריקאי תחת פיקוח. אבל אצל חברי מק"י וחד"ש יכולת לשמוע על מפנה רציני לטובה בפוליטיקה הישראלית.

סולידריות – דוגמה של גישה נבונה

לקראת ההפגנה האחרונה החשובה של תנועת סולידריות בירושלים, פרסמה התנועה הודעה מוקדמת על הרקע שלה ומטרותיה הפוליטיות  המיוחדות. מפאת חשיבות הנאמר בה, אני מצטט את הפסקה הרלבנטית בהרחבה:

"הרציונל מאחורי ההפגנה הוא ניסיון להרחיב ככל הניתן את המרחב הפוליטי במזרח ירושלים, ולהרחיב את שיתוף הפעולה בין השמאל הישראלי לבין גופים פלסטינים הפועלים בשטח. אין במהלך הזה קריאה לשתי מדינות או למדינה אחת, בדיוק כמו שאין בו קריאה לשוב לשולחן המו"מ, דבר שנראה לנו חסר כל משמעות במצב הפוליטי כעת. הסיסמא של 'צעדת השחרור' / 'צועדים לעצמאות' היא סיסמא שנבחרה בשל האמונה שכעת הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד הוא המהלך הפלסטיני לעצמאות, והדרך היחידה לשם עוברת דרך מאבק עממי בלתי אלים ומשותף לישראלים ופלסטינים."

כידוע, תומך רב השמאל בארץ ב"שתי מדינות" ומיעוט החברים שאינם מקבלים זאת תומכים ב"מדינה אחת". אך סולידריות, שהפכה במשך השנתיים האחרונות לגורם חשוב בשמאל, שברה את הכלים. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהוויכוח הממושך והמתיש על "שתי מדינות" או "מדינה אחת", עבר זמנו ופג תוקפו. אני מפרש את עמדתם כך: שתי האפשרויות האלה, לא רק שאינם ריאליות, אף אין לראות בהם תכלית שמאלית או רדיקלית. הוויכוח האינסופי – "שתי מדינות" – "מדינה אחת" התנהל בצורת משחק מתיש של נימוקים ונימוקי נגד, אבל תכלית לא הייתה בו ואין בו בוויכוח הזה שום תכלית גם היום. (אולי רצוי שאוסיף כאן שהספקות שלי לגבי הסיסמה של "שתי מדינות" לא שינתה במאומה את התנגדותי המוחלטת לרעיון של "מדינה אחת").בקריאתה, "סולידריות" חושפת ויכוח חשוב בשמאל המתנהל בעמימות. חשיפה זו מאפשרת קיום דיון מקיף על האסטרטגיה של השמאל. עבור השמאל הציוני, "שתי מדינות" מבטיח, כביכול, קיומה של מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. ספק אם השמאל הציוני רוצה בשלום שאינו מבטיח קיומה של מדינת ישראל בעלת צביון יהודי בחסות עליונות צבאית מוחלטת ומתאפיינת בפריבילגיות שונות. עבור מק"י- חד"ש "שתי מדינות" מבטיח קשר עמוק עם הרשות הפלסטינית וגורלה. כמו כן, האסטרטגיה השוטפת של מק"י-חד"ש היום היא לבנות חזית עם מרצ וגורמים אחרים בשמאל הציוני. אסטרטגיה זו, של ברית עם השמאל הציוני  אמורה לאפשר למק"י-חד"ש לזכות בלגיטימיזציה כגורם ישראלי שבישראלי הראויה למקום מרכזי בזירה המדינית. ח"כ דב חנין עומד בראש המערכה הזאת ומנהל אותה בכישרון. אך המועמד הציוני לברית זו נחלש בצורה חמורה ומאבד בהתמדה את זהותו השמאלית החיוורת. הדברים ידועים ומכאן ההערכה המפוקחת היא שמרצ רובה ככולה תיבלע במפלגת העבודה. מק"י-חד"ש היו מיטיבים עם השמאל אילו היו מוכנים ללמוד מניסיונה של "סולידריות" ומוותרים על הניסיון הנואש לחזור על סיסמאות ריקות מתוכן. הטקטיקה השמרנית שלהם  אינה תחליף לראיה מפוכחת של האזור, על התפתחויותיו.

פרוגרמה שאינה מתאימה למציאות לא תגייס אדם. האם לא נבון יותר לאמור בפשטות שעם ממשלה כזאת וביחסי הכוחות הקיימים לא נראה פתרון באופק. השמאל לא נשאר ללא תוכנית עבודה. על סדר היום יש משימות מכובדות: המאבק נגד הכיבוש תוך סולידריות עם קורבנותיו וחשיפה בלתי-נלאית של תוכניות ההתפשטות והתוקפנות של ממשלת ישראל ושאלות רבות הנוגעות לדמוקרטיה ולשוויון. ראוי מאד לראות בהקשר זה מאמר מצוין של האינטלקטואל אדם שץ, המגיע לאותן המסקנות:
Adam Shatz, London Review of Books, The No-State Solution, July 14, 2011

ישראל והמהפכה הערבית

ברור לכל שאין לדון בעתידה של ישראל, לא כל שכן בנושא השלום הישראלי-ערבי, מבלי להתייחס לרעידת האדמה הפוליטית ששמה המהפכה הערבית. נכון שמהלך המהפכה הזו וגורלה אינם ברורים, אך זאת לא סיבה לא להביאה בחשבון, כי מחשבה המנותקת מהמציאות האזורית היא חסרת תוחלת. עדיף להסתכן בהערכות בלתי מדויקות מאשר להתעלם ממציאות רועשת וגועשת, ממציאות המשנה את תנאי המערכה מיום ליום.

מפאת האופי המורכב של ההתפתחות באזור, רב הגורמים המאורגנים בשמאל בוחרים להמשיך כאילו לא קרה דבר. ההנחה שלהם היא שאין לשנות דבר עד אשר שינוי ממש ייכפה עלינו. משמעות הסירוב לבדוק את ההשלכות של המהפכה הערבית פירושה כי השמאל פועל על סמך ניתוח של מציאות שחלפה מן העולם. הממסדים הפוליטיים נדבקים לאותן הסיסמאות אף כי ברור שהנסיבות השתנו מהקצה אל הקצה. השמרנות בשמאל אל מול התפתחויות מהפכניות היא מן המפורסמות.

 ייתכן ואני מסתכן בהערכה זו, אך אני סבור שכללי המשחק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ישתנו באופן יסודי במהלך המהפכה הערבית. המציאות האזורית נבנתה על שתי יסודות מוכרים היטב: הנחשלות של העולם הערבי אשר טופחה והועמקה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם מצד אחד, ולעומתה, העוצמה והקדמה המדעית-טכנולוגית הישראלית, תכונות שטופחו אף הן על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. ישראל המזוינת מכף רגל ועד ראש, הפכה לגורם הצבאי העליון באזור, בעוד שהערבים נאלצו להסתפק בצבאות סוג ב' . כך עוצבה מערכת הכוחות במשך למעלה מ-60 שנה. ומערכת כוחות זו שימשה בסיס להסכמים על בסיס מאזן הכוחות שבעבר. המהפכה הערבית באה, בין היתר, לערער על המשך מציאות חד-צדדית זו.

הכול יכול לקרות במזרח התיכון. אפשרי שהמהפכה הערבית תדוכא באש ובדם. אך דיכוי זה לא יוכל לגבש סטאטוס קוו חדש. האזור ירתח עד אשר מערכת היחסים הבין-לאומית תביא בחשבון את האינטרסים היסודיים של העמים הערבים, אותם האינטרסים שהוזנחו והושפלו ואשר משמשים תכלית התנועה המהפכנית. במציאות חדשה זו לא יהיה מקום לישראל המכתיבה תנאים נוחים לה ולאינטרסים הצרים שלה. יחסי הכוחות הישנים של תכתיבים ישראלים ושיתוף פעולה של משטרים רקובים עמה, ייעלמו מן העולם.

אין לדעת באיזה קצב יתגשמו הדברים הנ"ל. המשטר בישראל יסרב להתאים את עצמו למציאות חדשה, ויחפש דרכים לשבש את מהלך הדברים ולמנוע את התמורות מחויבות המציאות. השמאל חייב לפרוץ את המגבלות המחשבתיות הקובעות שהכול יימשך כאילו לא קרה דבר. אין לנו שום אינטרס במצב הקיים. פנינו לשינויים שיתבססו על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. על כן, איננו חייבים לקדש נוסחאות שזמנם עבר. בתקופה החדשה הבאה עלינו לטובה שוב יש מקום לחשוב במונחים של העזה מהפכנית.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. שום בצל הגיב:

    קצת קשה להתייחס ברצינות למאמר – השנאה התהומית לאמריקה מבצבצת מכל משפט, וכל התפתחות ומחשבה מדינית נשפטת ע"פ מידת ההתישרות שלה עם ה"אימפריאליזם" האמריקני.

    ההישענות של הרש"פ על ארה"ב היא ברורה – בראותה את ישראל כהצלחה, יש יותר מסיבה אחת להבין שהרש"פ תשיג הרבה יותר בשותפות עם ארה"ב מאשר נגדה.
    אבל אין ספק, אבו-מאזן בהלכתו עם ארה"ב, "מזניח" את הפליטים בפזורה – כיוון שארה"ב לעולם לא תתאנה לדרישה לשיבה מוחלטת של מליוני פליטים – כפי שכל בר-דעת אחר יכול להבין את המשמעות הקטקליזמית של מהלך כזה.
    הבעיה היא שלא עראפאת ולא אבו-מאזן יכולים באמת להתמסר לתהליך כזה שאינו מבטיח שיבה, ומאידך, ישראל שופכת שמן ע"י פרייוקט התנחלויות שמביא אותנו לשום מקום.
    ולכן, קיבלנו תהליך מדשדש, תקוע.

    לגבי העניין האיראני – אני פשוט מתקשה להבין את מר קמינר.
    עומד לא נשיא איראן, מרום צניעותו, ומכריז על סיומה הקרוב של הישות הציונית, מכנס כנסים להכחשת שואה, מממן ומאמן את חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד איסלאמי, זומם ארסנל גרעיני, כורת ברית "הגנה" עם סוריה ולבנון, ואז מאשימים את הישראלים בלוחמנות?
    אני כנראה חלש מדי בלוגיקה מכדי להבין את ההיסקים הללו.

    לגבי אביב העמים הערבי, שמתגלה לעת עתה כמרחץ דמים סורי/לובי, וכפוטש צבאי מצרי,
    העתיד לוטה בערפל. טיבם של אירועים כאלה לזמן כוחות מהפכניים, ובמקרים שלפנינו, כוחות איסלאמיסטיים רדיקליים, ש"אביב" מהם והלאה.
    היתרון הצבאי של ישראל נרכש בדם, יזע ומאמץ פיתוחי שהביא לימים לתעשיית ההיטק המקומית. הוא לא תולדה ישירה של סיוע אמריקאי – אבל אין ספק שהסיוע נתן רוח גבית.
    צבאות ערב נשענו על תעשיה סובייטית מפוארת, שלא עמדה מול זו הישראלית/אמריקאית,
    ואי אפשר להאשים אותם בעליבות טכנולוגית – הם שאפו ליתרון טכנולוגי שיאפשר הבסת ישראל. מישהו חייב להפסיד – בינתיים, זה טוב שלא אנחנו.

    אנו בהחלט צריכים לחשוב במונחים של העזה מהפכנית – רק אני חושש שהעזה מהפכנית בכיוון מדינה אחת פירושה ברור ומובן היטב – זו תהיה מדינה של לאום אחד בלבד, הלאום הפלסטיני. לא יהיה שום מקום ללאום יהודי, וליהודים עצמם – נו שוין…. כבר היו בסרטים האלה – מה זה כבר עוד 6 מליון הרוגים….

  2. אשר פרוליך הגיב:

    הוויכוח על שתי מדינות או מדינה אחת לא חדל מלהיות רלוונטי,וזאת מהסיבה שמאחורי וויכוח זה מסתתרת מחלוקת עמוקה יותר,בקשר לאופי והמהות של שתי המדינות האלה או המדינה האחת שתבוא במקומן,ולא רק "פתרון" של הגדרות טריטוריאליות או זכויות לאומיות.
    בעולם שאנו חיים בו,הגבולות נמחקות וההתפתחויות מתפשטות לאזורים נרחבים חוצי גבולות והגדרות לאומיות.דוגמה אחת היא המהפכות האחרונות בעולם הערבי,והמשברים בשוק המשותף האירופאי,אבל שורשים לתופעה זו עמוקים יותר ולא נוכל לדון בהן עכשיו.
    תופעה זו תואמת את הגישה המארקסיסתית הטוענת על מאבק הולך ומחמיר בין המעמדות,ככל שהקפיטליזם הולך ומזדקן וצובר סתירות פנימיות.
    התומכים ב"פתרון" של שתי מדינות כפתרון מיידי,אומנם מוסרי,צודק,דחוף,מתעלמים מהעובדה ש"פתרון" זה לא יהיה מנותק מהשינויים הצפויים במדינות האיזור,בתוך שתי המדינות המוצעות ובעולם כולו עם החרפת המאבקים המעמדיים.
    הטוענים לפתרון שברירי,זמני,בלתי אפשרי מסיבות רבות,כולל סיבות גיאופוליטיות,תרבותיות,דתיות,כלכליות,מעשיות ובלתי מעשיות של שתי המדינות אומרים שלא נתן להמתין לשינוי (או מהפכה)פוליטי וחברתי עולמי,שלא ידוע מתי יגיע,כדי לפתור את הסבל של עם כבוש.
    הטוענים כך לא מבינים שהעבר יכול ללמד אותנו רבות על סוגי "פתרונות" כאלה.
    בכל מקום שניסו "פתרון" כזה,(דוגמה יוגוסלביה,הודו-פקיסטן,אירופה לפני מלחמת העולם השנייה ועוד)
    התוצאה הייתה הרסנית,לא קדמה את השלום,והביאה למותם של מליונים רבים.
    הניתוק מההתפתחויות החברתיות -כלכליות פנימיות ,אזוריות וגלובאליות,מפתרונות של סכסוכים לאומיים או טריטוריאלים,אפילו אם הכוונות הן הנעלות ביותר,יביא לתוצאות נוראיות לכל הצדדים המעורבים בכך.

  3. מבין עניין הגיב:

    פשוט עצוב לקרוא את המאמר. העם הפלסטינאי שבוי כבן ערובה כבר שנים בידי משטרים אפלים שלהם אינטרס לשמור את הסכסוך חי ונושם כדי להסיט את תשומת הלב מרודנותם ונחשלותם ובידי התומכת העיקרית בנחשלות הזאת ברית המועצות שקיימה במשך שנים משטרים אלו כחלק מהמאבק הבין גושי.
    אין בין זה לבין הומניזם זכויות אדם חופש ושוויון כלום. מבחינת הכוחות האלו גם עם הפרט הפלסטינאי ירקב עוד 100 שנה הוא מצבו משרת את האינטרסים שלי ולכן נמשיך בצורה הזו.
    מי שדחק בפלסטינאים לדחות את הסכם החלוקה ובכך לחרוץ את גורלם הם אותם כוחות בדיוק.
    עדות בולטת לכך היא דברי מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהתפרסמו בשפה הערבית באתר חד"ש. צריך לקרוא את הדברים כדי להבין לאן הידרדרה המפלגה שהתיימרה בעבר להיות יהודית-ערבית ונושאת דגל אזרחי וחברתי מתקדם. מזכ"ל מק"י יוצא בלא בושה להגנת משטר הרודנות הרצחני הסורי: "לעולם לא ניכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן", הוא כותב לקוראיו בערבית, ומוסיף, "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".
    הנה כי כן, המפלגה האמורה לשאת את הדגל השמאלי מציבה את עצמה בשוחה אחת עם האיאתוללות החשוכים של איראן, עם הדיקטטורה של צפון-קוריאה – מהמשטרים האפלים עלי אדמות – ועם המשטר השבטי הרצחני של בשאר אסד, הטובח כבר חודשים ארוכים באזרחים סורים ומשסף את גרונם של מבקשי חירות ורודפיה.

    • דרור בל"ד הגיב:

      "מבחינת הכוחות האלו גם עם הפרט הפלסטינאי ירקב עוד 100 שנה הוא מצבו משרת את האינטרסים שלי ולכן נמשיך בצורה הזו…עדות בולטת לכך היא דברי מוחמד נפאע…"

      קשקוש מוחלט. מזכ"ל מק"י לא יוצא להגנת משטר הרודנות הרצחני הסורי. ייתכן כי מדובר ביכולות מנטליות מוגבלות, שכן כתוב במפורש: "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי" – סדר עדיפיות ותו לא. מי יוצא להגנת המשטר הסורי?

      "… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".
      שוב, מדובר בסדר עדיפויות, לא בדירוג מוסריותם של מי מהמשטרים הפושעים שצויינו. נכון להיום, וכך גם ב60 השנים האחרונות, הנזק הנגרם לעם הפלסטיני מידי הציונים ותומכיהם גדול מהנזק שנגרם לו מידי הדיקטטורה הסורית וגו'.

      מסקנתו של המגיב: "המפלגה האמורה לשאת את הדגל השמאלי מציבה את עצמה בשוחה אחת עם האיאתוללות החשוכים של איראן".
      המסקנה שלי: המגיב הינו ציוני. רק לציונים יש אינטרס להציג את מי מהפלסטינים חברי הפרלמנט הציוני כתומכים במשטרו של אסאד או במשטר אימים אחר. רק הציונים עושים זאת כדי להסיח את הדעת מתמיכתם שלהם במשטר אימים שאינו טוב יותר, או רע יותר, ממשטרו של אסאד, קדאפי או אחמדינג'ד.

  4. חיים ברעם הגיב:

    מאמר חשוב ולדעתי גם נכון. המון חומר למחשבה

    • אמנון נוימן הגיב:

      חיים ברעם !

      לפני מספר חודשיים כתבתי ברוח הדברים של ראובן קמינר,השבתי לאחת מכתבותיך אך אמרתי בברור שהברירה יחידה לארץ אומללה זאת היא מדינת כל אזרחיה מסקנה שראובן לא רוצה או לא מוכן מסיבות הידועות רק לו , לאומר זאת בצורה חד משמעית . תגובתך הייתה "מעניין חומר למחשבה"
      חיים הגיע הזמן להמשיך לחשוב אך גם לעשות ולפעול לממוש מטרה זאת
      אמנון

  5. דוד עציון הגיב:

    מאמר חשוב, מעניין, אבל חסרה בו פואנטה (אולי במתכוון) – מה הפתרון המועדף או האפשרי? מדינת כל אזרחיה לצד מדינת לאום פלסטינית? מדינה אחת ליהודים ולערבים בכל השטח? פתרון כפוי או מוסכם? לדעתי, כל פתרון שאינו שתי מדינות לשני עמים יוביל למרחץ דמים נורא.

    • אמנון נוימן הגיב:

      דוד עציון !גם דעתי היא שראובן כדרכו כותב לענין, אך מסכים עם דעתך שחסרה בו הפואנטה שהיא מדינת כל אזרחיה! כן , מדינה אחת ליהודים ולערבים בכל השטח ורק ע"י פתרון כפוי ע"י המדינות השפוייות שיבינו במי עסקינן , מדינה שמטרפת את בניה במיסטיקה דתית לאומנית ובעלת נשק אטומי
      ומהווה סכנה לכל העולם . הפתרון של בוסניה הרצוגובינה מוכיח שגם באם לא נפתרה הבעיה הפוליטית לפחות לא נרצחים אנשים כל יום. כמובן ניתן להרחיב ולנמק אך כרגע זה מספיק לחשיבה .
      אמנון

      • דינו הגיב:

        אז נניח שהמדינה אכן "מטרפת את בניה במיסטיקה דתית לאומנית" (שקר גס, אבל לא משנה),
        אז המסקנה שלך היא ללכת על מדינה דו-לאומית?
        מה זה כאן? – "ייקוב הדין את ההר"? ואתה עוד קורא לזה "פתאון שפוי"…
        סלח לי, אבל הפתרון הכי פחות שפוי הוא זה שלך.

        הפתרון של בוסניה הרצוגובינה לא מוכיח דבר. ראינו איך זה עבד ביגוסלביה לפני כן ולמה זה הוביל.
        אפילו בבלגיה זה לא עובד, למרות שסלע המחלוקת העיקרי שם הוא בסך בכל השפה המדוברת.

        בקיצור, חסוך מאיתנו את "פתרון" העוועים שלך.

      • דוד עציון הגיב:

        ככל שאני רואה, מדינה אחת לכולם תביא למרחץ דמים המוני, שבסופו זו תהיה מדינה פלסטינית מוסלמיתו בה (אולי) מיעוט יהודי קטן ומפוחד.
        שתי הקהילות אינן חיות זו עם זו בשלום. אם יאחדו אותן בכפיה, תיווצר ישות בה יש שוויון מספרי בין שתי הקהילות. השוויון יופר על ידי זכות השיבה שתתממש במקרה זה, ושתגרום לעוד ליבוי האש, גם על רקע של פיצויים, קרקעות ועוד. יהודים שייאלצו (למצער) לרדת ברמת חייהם ולוותר, יעדיפו להגר מכאן 0בעלי היכולת והדרכונים). האוכלוסיה שתישאר תהיה מוחלשת, מסוכסכת, וכפי שאנו מכירים את ההיסטוריה של המזרח התיכון – תהיה אלימות קשה. הרוב החזק יהיה הערבים-פלסטינים, ובמקרה זה רק נתגעגע למה שקרה במלחמת האזרחים בלבנון.
        בכל העולם הבינו שאיחוד בכוח לא טוב. דרום סודן, יוגוסלביה, ברית המועצות, צ'כוסלובקיה, מזרח טימור. למה פתאום שתי קהילות ששרויות בעימות כה רווי-דמים יתאחדו? נחכה לאחרית הימים כדי שזה יקרה

  6. סלמאן מצאלחה הגיב:

    קראתי בעיון ובלא מעט הנאה. למרות חילוקי הדעות בינינו, אני מסכים עם דברי חיים ברעם שיש כאן הרבה חומר למחשבה.

  7. אשר פרוליך הגיב:

    למה התגובות שלי תמיד "תקועות" זמן רב תחת המשפט "התגובה שלך ממתינה לאשור"?
    וחלקן לא מתפרסמות באתר ?
    אינני כותב באופן פוגעני או בלתי מתחשב ומקווה,שגם לא לעיניין.
    כוון ש"הגדה השמאלית" חשובה לי,אשמח לקבל תשובה לפנייה זו

    המערכת: התגובות מפורסמות ועוברת אישור מדי יום ביומו. תגובות ארוכות במיוחד ממתינות לאישור ומפורסמות באם הן אינן פוגעניות אחרי יום או יומיים של המתנה.

  8. ק.א. הגיב:

    המוטו הציוני מאז ומעולם – ערבים! הצילו! מוסלמים! הצילו! עליבבא מגיע! הצילו! כאפיה! הצילו!

    הדעות חלוקות אם זה התחיל כטקטיקה אימפריאליסטית כוחנית נטו או כאידיאולוגיה (גזענית) או כשילוב כזה או אחר בין השניים.

    העובדה היא שהם עובדים על הפרויקט הזה כבר עשרות שנים ושינוי לא יבוא כ"כ מהר.
    כמו כן הוכח כבר שהם גם מאמינים בשגעון שלהם ושאי אפשר להתווכח איתם.
    קיים החשש שהם לא יעצרו בשום מצב, או תחת שום מחאה, וינצלו כל אופציה לדרדר את האיזור והעולם בעקבות שגעונם. כל חריגה מכך תהווה הוכחה שהם הונו את העולם כל אותן השנים.
    הם ילכו "על כל הקופה" ובכל מחיר!

    • דינו הגיב:

      ומה עם ידידך במדינות ערב המאשימים את המוסד הישראלי בכל דבר?
      ע"ע הכריש שתקף תיירת בחופי סיני "שנשלח ע"י המוסד".
      כל תייר יהודי במצרים וכל מהפכן בסוריה הוא הרי סוכן מוסד…
      אתה עצמך טענת שרוצח ההמונים בנורבגיה ("אולי") מומן והוסט ע"י "מישהו".
      אז בדוק קודם כל את עצמך ואת ידידיך לפני שאתה מאשים את המוטו הציוני מאז ומעולם.
      אין דוגמא טובה מזו ל"הפוסל במומו פוסל".

  9. עמי כהן הגיב:

    קורא אנגלי,
    יש עוד דיעה לגבי הסיבה ל"מוטו" של "ערבים! הצילו!"
    זאת דיעה שמבוססת על הרבה גופות שהצטברו באירועי טבח רבים מספור, עשרות שנים לפני קום המדינה, ולפיה מדובר בתגובה טיבעית לאיום אמיתי.
    בזמן העליה הראשונה היו התנכלויות ליהודים במושבות, אבל הרבה פחות מתקופת המנדט. איכשהו, באותה תקופה לא רק שלא הייתה מגמה של "ערבים! הצילו!" אלא הייתה בחוגים חשובים (ביניהם החוגים הביטחוניים של התקופה) הערצה לתרבות ולחברה הערביים ורצון לחקותם.

    • ק.א. הגיב:

      עמי, אני נאלץ להשתמש המילה "ציונות" למרות שזוהי מילה מטעה.
      כן, יכול להיות שיש להבין אותה גם כתחושה תמימה (היסטורית אם תרצה) של לאומיות יהודית – אך משמעות זו למילה ציונות נדחקה למימדים אינפיניטסמליים וכשאני אומר "ציונות" אני מתכוון לגרעין האחר, עכ"פ זה הבלוק הדומיננטי שתופס את עיקר התת (מלשון sub) תרבות הזו – שהפכה ברבות הזמן לתרבות השלטת בעם היהודי, ולצערי כאן הכוונה כאן אינה יכולה להיות חיובית. אם לראות בדבר הזה "תגובה טבעית" הרי שזה לא מוסיף שום דבר (אולי אפילו רק מחמיר את העניין…).

      היהודים לא היו היחידים שהתרחשו אסונות עליהם, גם עמים אחרים סבלו אבידות עצומות. אפשר להשתעשע במחשבה אם המדינה לא היתה קמה מה היה מצבו של העם (בתפוצותיו) כיום? בכל מקרה לא היה מדובר על 'צורך' במדינה אלא על רצון. גם לו הייתי אני מקבל את הרצון הזה, בזמנו, אפשר היה לשאול: הכיצד יש להקים את המדינה? היא לא היתה חייבת לקום באופן שקמה.

      אבל – הרצון במדינה – השתלב באינטרסים מעצמתיים והוחלט להקימה (ולקיימה) באותו האופן שאכן קמה. כלומר התוכנית הטיהורית-כיבושית-התפשטותית- הולבשה ומולבשת בחצאית הסנטימנטלית (הלאומיות הכנה או התשלום על התאכזרות הגורל). ואנו מפוטמים בזה מגיל 3.

  10. אורי הגיב:

    כלומר, אם אני מבין נכון – על השמאל להיות טרחני, לחשוף את התוקפנות הישראלית ואת הכיבוש, אבל לא להציע שום פיתרון, ולא לתמוך בממשלה הכי מתונה שהיתה לפלסטינים אי פעם, רק בגלל שהם קרובים יותר לציר האמריקאי מאשר לאיראן או לתורכיה. (מי שיגיד שהרש"פ לא צריכה "אח גדול" לא מבין בגיאופוליטיקה – גם מדינות גדולות וחזקות שייכות לאיזה ציר פוליטי – פרו-אמריקאי, פרו-רוסי, פרו-איראני, וכד'.)

    נשמע כמו מתכון מצוין לשינוי באזור – לא לתמוך באבו מאזן, כן לתמוך בחמאס, לא ל-2 מדינות, לא למדינה אחת, רק לנג'ס כל היום על כמה ישראל היא מדינה איומה ונוראה.

    (ואני ציני, אם זה לא ברור)

  11. אשר פרוליך הגיב:

    לאורי:

    הנהגת הרשות הפלסטינאית מורכבת מהבורגנות העשירה של העם הפלסטינאי ולא מייצגת את האינטרסים שלהם,כמו שביבי אינו מייצג את העם בישראל.חמאס עוד יותר גרוע,זו קבוצה של פנאטים דתיים המובילים את העם הפלסטינאי להתאבדות.
    תסבירו לי בבקשה: אם כל הנבלות האלה רוצים להקים שתי מדינות?זו ממש בדיחה.
    אולי נדבר קודם על תנאי הכרחי לפתרון הסכסוך :החלפת הממשלות הריאקציוניות האלה בשלטון העובדים של שני העמים.
    לפחות בצד הישראלי,התחלת הפתרון עובר היום בשדרות רוטשילד בתל אביב,ואני מקווה שהאביב הערבי שהתעורר במזרח התיכון,יגיע גם לעזה ולגדה,ולהמוני פליטים הפלסטינאים בכל העולם שיבינו סוף סוף שהאויב שלהם זה לא ישראל,אלא ההנהגות הריאקציוניות שלהם ושל מדינות האזור הזה.

    • אורן הגיב:

      אשר, בין אם אתה מרוצה מזה ובין אם לא – נתניהו ראש ממשלה בזכות בחירות דמוקרטיות.

      אז איך אתה יכול לכתוב משפט כמו: "כמו שביבי אינו מייצג את העם בישראל", ואפילו לא להסביר אותו?
      אמנם, ברור שאדם בודד אינו יכול לייצג עם, אבל נראה לי שראש ממשלה ישראלי זה הדבר הכי קרוב לייצוג של עם ע"י אדם אחד

  12. ניר הגיב:

    אלא שהאימפריאליזם מתפתל כמו תולעת על הקרס כשהדבר מגיע לשתי מדינות. אז למה להוריד אותו משם?

  13. pandora הגיב:

    ראובן שלום,

    תן לי להבין: אתה אומר שטעית לגבי תמיכתך ארוכת השנים (40 שנה?) בפתרון שתי המדינות? אם כן, אתה עדיין מתנגד לפתרון של מדינה אחת? אם כן, מה אתה מציע?

    ומלבד זאת, מה יש לך לומר לכל אלה שב-40 השנים האחרונות היו חלוקים עליך ולכן נאלצו לשלם את המחיר?

  14. אשר פרוליך הגיב:

    לאורן:

    ביבי אינו מייצג את האינטרסים של העובדים והעם הפשוט,אפילו אם אותם האזרחים הצביעו בעדו.
    ביבי חי על הבטחות שלא מקיים,ותרגילים קואליציונים שכן מקיים,ובכך הוא מנסה לשרוד.
    ייצוג העם לא נגמר ביום הבחירות.

הגיבו לעמי כהן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים