הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 ביולי, 2011 4 תגובות

המשבר הפיננסי-כלכלי של 2008 – 2009, שצלו הכבד ממשיך לאיים על כלכלות העולם, הפיח לזמן מה רוח חיים בחוגי השמאל, והצליח לעורר הגות פמיניסטית מעניינת בתחום שפמיניסטיות ממעטות לעסוק בו – ביקורת הכלכלה הפוליטית. המציאות הפוסט-ניאו-ליברלית מוצאת אותנו, נשים בארץ ובחלקים נרחבים בעולם, במעמד של "שוק מתפתח" ענק שבכוחו להניע כלכלות לקראת צמיחה. יחד עם זאת, עבור מרביתנו, תחושת הכוח הכלכלי, אם ישנה, אינה אלא תעתוע שנעים להתפתות לו בשגרה השוחקת של כפל עבודה, בבית ומחוץ לבית, בחברה בלתי שוויונית. האמת היא, שאנחנו מאלצות את עצמנו לרוץ מהר יותר ורחוק יותר על מסלול קפיטליסטי פתלתל במאמץ עליון כדי לא להישאר במקום.

diurfemמפגינות בשכונת התקווה נגד הממשלה בעקבות מצוקת הדיור, 26/7/2011 (צילום: אקטיבסטילס)

המצב הפוסט-ניאו-ליברלי פוגש לפעמים גם פמיניסטיות מאושרות המתארות את שנות האלפיים, שבהן צמחו כושר הייצור וכוח הקניה של נשים תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות האינטרנט, כעשור מוצלח מבחינה כלכלית לנשים. אחת מהן היא אימי עירון, מנהלת מגזין האינרנט לנשים 'סלונה', שדיווחה ב'דה מרקר' על כינוס DLD (Digital-Life-Design) Women שהתקיים בתחילת יולי במינכן, גרמניה. נשים "מובילות" מכל העולם, מנהלות ויזמות, כתבה עירון בהתרוממות רוח, היו שותפות לתחושה "אחת חזקה" שהן חיות בעידן חדש של "אפשרויות בלתי מוגבלות": קוראים לזה Womenomics.

מנגד, עוסקות פמיניסטיות סוציאליסטיות בחשבון נפש נוקב על שתיקת השמאל הפמיניסטי לנוכח מה שמתברר כיום כהתמסרות קלה מדי של הפמיניזם ההגמוני לפיתוייו של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. הפמיניזם הבורגני הפנה עורף לרוב הנשים שעודן מנוצלות בשווקים מניפולטיביים הן כעובדות והן כצרכניות. חשבון הנפש מלווה בתחושת החמצה חריפה, שהרי הפמיניזם של הגל השני שאף לפרוץ את הפרדיגמה השלטת במטרה לשנות את הסדר הפטריארכלי הקיים, ולתבוע הכרה בשוויון. הבעיה היא, שהתביעה הפמיניסטית לשוויון חפפה למעשה את עליית הקפיטליזם הניאו-ליברלי שריכז את כוחותיו לדיכוי כל זיכרון של שוויון חברתי, וזה היה זמן גרוע ביותר מנקודת המבט הפמיניסטית.

האם הימין גנב את הפמיניזם מתחת לאפו של השמאל?

בשנים המעצבות של הגל השני של הפמיניזם, אמצע שנות ה-60 ושנות ה-70 המוקדמות של המאה ה-20, שחרור האשה לא נתפס כרעיון מופשט אלא כמימוש של אפשרויות ממשיות, כמו הניצחון על הביולוגיה המשעבדת שהושג עם המצאת הגלולה. המאבק לשחרור מדיכוי סקסיסטי ולשוויון חברתי, תרבותי וכלכלי התחבר בטבעיות לא רק לתנועה הרחבה למען זכויות אזרח, שבמסגרתה צמח הפמיניזם של הגל השני בארצות הברית, אלא, ואולי בעיקר, לסוציאליזם. ואמנם, בשיח האינטלקטואלי הפמיניסטי של שנות ה-70 תפס החיבור המובן מאליו הזה בין פמיניזם לסוציאליזם מקום חשוב. סימון דה בובואר, שספרה 'המין השני' הגדיר את שאלת הנשים כמעט שני עשורים קודם להופעת הגל השני של הפמיניזם, סברה כי מקומו הנכון של הפמיניזם, מעצם מאבקו למען שוויון נשים מלא, הוא בשמאל. הרברט מרכוזה, אוהד נלהב של התנועה הפמיניסטית, טען בכתיבתו ובהרצאותיו הרבות, שהפוטנציאל הרדיקלי והחתרני ביותר של התנועה הפמיניסטית יתבטא בשינוי הצרכים האינסטינקטיביים של גברים ונשים ובשחרורם מתודעה כובלת. ובזמן שמרכוזה הציע פרוגרמה ל"סוציאליזם פמיניסטי" גיבשה הסופרת והאקטיביסטית ברברה ארנרייך תוכנית פעולה משלה ל"פמיניזם סוציאליסטי". ארנרייך כתבה על המכנה המשותף של המרקסיזם והפמיניזם, שתי תנועות רעיוניות שאינן מסתפקות בהתבוננות ביקורתית בעולם אלא פועלות כדי לשנותו. פמיניסטיות רדיקליות טענו לעומתם שפמיניזם היא תנועה לשחרור נשים מדיכוי סקסיסטי שחוצה מעמדות חברתיים ושכיח גם בארגוני שמאל, ואפילו בארגונים פמיניסטיים. אקטיביסטיות רבות שלקחו חלק במאבקים של אותה העת התקשו להמשיך ולפעול בארגונים מעורבים, ובמיוחד באיגודי עובדים שהונהגו על ידי גברים. לקשיים המגדריים הללו נוספה גם אכזבה גדולה ממה שנודע על מצבן של נשים במדינות הסוציאליסטיות. איכשהו, כפי שאמרה סימון דה בובואר, גם בסוציאליזם יש בלבול בין שחרור הפרולטריון ובין שחרור נשים, והפרולטריון נשאר תמיד גברי.

צריך שניים לריקוד מושחת

בניתוח לאחור, שיח הפמיניזם הסוציאליסטי היה אנכרוניסטי כבר מאמצע שנות השבעים והשתייך ברוחו וברעיונותיו הרבה יותר לסיקסטיז. על רקע של מיתון כבד ואינפלציה גואה בארצות הברית, חלה מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80 תפנית היסטורית באופיו של הקפיטליזם. תרבות פוסט-תעשייתית, צרכנית ומבוזרת, שהתפתחה במקביל לגלובליזציה ונשענה על טכנולוגיית המידע ותעשיית השירותים, החליפה את תעשיית הייצור ההמוני שבפיקוח מדינתי. כלכלת השירותים פתחה דרישה עצומה לעבודת נשים בשכר נמוך, ממש באותו הזמן שבו הפמיניזם הליברלי שיבח את העבודה בשכר לנשים כדרך להימלט מנישואים פטריארכליים על ידי עצמאות כלכלית. בנקודה הזאת התאחדו האינטרסים של הקפיטליזם המאוחר והפמיניזם של הגל השני.

הן הפמיניזם הליברלי הרווח, שזיהה חירות אישית עם עבודה בשכר, והן הפמיניזם הרדיקלי, שזיהה עבודה בשכר עם שחרור מדיכוי פטריארכלי, הציעו לקפיטליזם המאוחר כיסוי מושלם לניצול עבודתן של נשים. שאיפתן של נשים להישאר בכוח העבודה במספרים גדולים (בעקבות הניסיון שנצבר בעבודה מחוץ לבית בתקופת מלחמות העולם) איפשרה לתאגידים להתנגד ללחצי עובדים להעלאות שכר. במונחים מרקסיסטיים, הפמיניזם סייע לקפיטליזם לבנות את חיל המילואים הנשי של עולם העבודה שנוצל על ידי מעסיקים כדי לשבור את העבודה המאורגנת. במערב נוצלה המפרנסת השניה להורדת שכר העובדים, ובעולם השלישי נוצלה עבודת האשה להקמת סדנאות יזע באזורי הסחר החופשי שבהם מייצרים מוצרים זולים להמוני הצרכניות החדשות, נשים עובדות שהחליפו בהקלה את מגהץ הקיטור בגיהוץ כרטיסי האשראי.

עסקה עם השטן ? פרייזר, אייזנשטיין והפרספקטיבה הפמיניסטית

מושג המפתח להבנת יחסי הקרבה שנוצרו בין הפמיניזם של הגל השני ובין הקפיטליזם המאוחר או הניאו-ליברלי, הוא שכר המשפחה כמוקד של אי שוויון ותת-ייצוג של נשים. זוהי טענתה של ננסי פרייזר, פרופסור לפילוסופיה מדינית ב-New School שבניו יורק והוגה פמיניסטית ידועה, במאמרה פמיניזם, קפיטליזם ועורמת ההיסטוריה שפורסם ב-2009 באתר  New Left Review.

אידאל האזרח הטיפוסי בקפיטליזם הישן, ה'פורדיסטי' (שלפי המודל התעשייתי של חברת פורד בתחילת המאה ה-20), כותבת פרייזר, היה גבר שהשתייך לחברת הרוב האתני, בעל משפחה ומפרנס ראשי או יחיד. המושג של משכורת משפחתית שרת את האידאל החברתי של מודרניות וניידות כלפי מעלה, והיווה בסיס למדיניות חברתית בתחומי תעסוקה, רווחה ופיתוח. אידאל זה חיזק את סמכות הגברים במשקי הבית וניתב את השאיפות לכיוון של צריכה ביתית. וחשוב לא פחות, הפיקוח על שכר העבודה עמעם את חשיבותה החברתית של עבודת האשה במשק הבית ובטיפול בילדים. החלפת הרעיון של 'שכר המשפחה' בנורמה של 'משפחה בעלת שני מפרנסים' גרמה להורדת שכר תוך ערעור הביטחון התעסוקתי, לתוספת של שעות עבודה ביחס לשכר ולעליה בשיעור המשפחות שנשים עובדות עומדות בראשן. הניאו-ליברליזם, יציר העורמה הקפיטליסטית המתמחה בהסתגלות מהירה למצבים משתנים, זיהה את התפנית בסגנון החיים של נשים שהושפעה מהופעת הפמיניזם של הגל השני, וניצל את שאיפתן של נשים לאוטונומיה כלכלית ולהשגת נוכחות בזירה הציבורית כדי להוציאן מן הבית אל העבודה השכירה. בה בעת אומצה הביקורת הפמיניסטית על שכר המשפחה הן על ידי נשים בעלות מקצועות חופשיים ששאפו להבקיע את תקרות הזכוכית, והן על ידי נשים שנענו לקריאה להשתחרר מן הסמכות הפטריארכלית המסורתית. באופן זה הביאה האידאולוגיה הניאו-ליברלית את אידאת הליברליות לקצה הכי רחוק והמסוכן ביותר מבחינה חברתית. אך בדיוק המרכיב הזה, הליברלי עד הקצה, הוא שתפס את הדמיון הנשי והפמיניסטי.

'רוח הקפיטליזם', פרייזר כותבת, היא רוח גברית, אולם בגרסתו הניאו-ליברלית הקפיטליזם אינו רק עמק הסיליקון וחברות היי-טק, אלא גם רשתות השיווק הזולות ומיזמי האשראי הזעיר שנשים מכל שדרות החברה עובדות בהם, צורכות את מוצריהן ומקיימות אותם. במובן הזה, אם הקפיטליזם הישן, הפורדיסטי, זוהה  עם גבריות וסמכות פטריארכלית, הרי הקפיטליזם החדש, הניאו-ליברלי, מכיל מרכיב נשי חזק ומזוהה עם השאיפה לניפוץ אותה הסמכות.

פרשנות רדיקלית אף יותר מזו של פרייזר להיענותו של הפמיניזם של הגל השני לפיתוי הקפיטליסטי מוצע לנו על ידי הסטר אייזנשטיין, פרופסור לסוציולוגיה במכללת Queens הניו-יורקית, בספרה 'פמיניזם מפותה'.

אם פרייזר מדגישה את חלקו הפעיל במידה רבה של הפמיניזם הדומיננטי בפלירטוט המסוכן שהוא ניהל עם קפיטליזם ש"התחבר לצד הנשי שלו", הרי שהפיתוי הקפיטליסטי בגרסת אייזנשטיין הוא גברי בנוסח המצ'ואיסטי הישן. לטענתה, הפמיניזם של הזרם המרכזי הליברלי סייע לתאגידים הגדולים לקדם את התפשטותם הגלובלית תוך ניצול עבודתן של נשים ושימוש ברעיונותיהן הפמיניסטיים. צמיחת הפמיניזם על מצעה של החברה האזרחית במערב, ובמיוחד בארצות הברית בתקופת המאבק למען חרויות אזרחיות, זכויות מיעוטים וההתנגדות למלחמת וייטנאם, הינה משמעותית להתפתחותו מאז עד היום. לטענת אייזנשטיין, למרות שהגל השני של הפמיניזם נבנה על יסודות של מסורת אנרכו-סוציאליסטית רדיקלית, ושל פמיניזם של העולם השלישי ושל נשים שחורות, הרעיונות הדומיננטיים של התנועה הפמיניסטית הדגישו את מרכזיותו של ההישג האישי ואת האפשרות למימוש עצמי. אלה הם רעיונות טבעיים לשיטה הפוליטית התומכת בקפיטליזם, ולכלכלת השוק החופשי הדוגל בתחרותיות. הפמיניזם הליברלי עסק בנושאים שונים, אך התמקד במיוחד בזכותן של נשים להתחרות בגברים בתנאים שווים בשוק העבודה. למאבקי עובדות ועובדים לא ניתנה עדיפות בסדר היום הפמיניסטי הליברלי, וכתוצאה קיבלנו שוק עבודה שעבר תהליכי פמיניזציה המתבטאים בשכר נמוך לכלל השכירים ובמיוחד לנשים, ניצול מחפיר של מהגרות ומהגרי עבודה במערב וסדנאות יזע באזורי סחר חופשיים ברחבי העולם השלישי. הפמיניזם הרווח הפך לשפת המודרניזציה הקפיטליסטית, ולאחר 40 שנה של אקטיביזם אנחנו יכולות לציין לחובתנו פער מעמדי עצום בין נשים עובדות. המהפכה הפמיניסטית, לפי אייזנשטיין, לא היתה אלא "מהפכה" בורגנית.

מדוע אפוא השתתקה הביקורת הפמיניסטית על הקפיטליזם מאז שנות השבעים והלאה אל תוך העידן הניאו-ליברלי? לטענת ננסי פרייזר, בשנות השבעים היה קשה יותר ואף בעייתי לבקר את הקפיטליזם הפורדיסטי שבפיקוח מדינתי כלומר, את מדינת הרווחה, מול חסידי השוק החופשי שתקפו אותה ללא רחם. לפיכך, בחרו הוגות ביקורתיות פמיניסטיות בכיוון אחר: פוליטיקת הזהויות. הן בחרו לעסוק בפמיניזם כביקורת התרבות תוך הזנחת האקטיביזם בשדה הפוליטי. כך שבאותו רגע היסטורי שבו היה צריך להשקיע מאמצים בביקורת הכלכלה הפוליטית, פמיניסטיות רדיקליות עסקו בתרבותי. פרייזר חותמת את הביקורת שלה במסקנה, שפמיניסטיות, שעבורן פמיניזם הוא קודם כל תנועה לצדק מגדרי, צריכות לגלות יתר עירנות להיסטוריה כדי ל"תפוס" את הרגע, בלי לאפשר לנשים המייצגות פמיניזם כוזב להסית אותנו מעקרונותינו ומיעדינו.

מסרבות לחיות בחברת סיכון

בישראל של שנות ה-60 המאוחרות של המאה העשרים ותחילת שנות ה-70 הבשילה התודעה הפמיניסטית של הגל השני בסביבה חברתית וכלכלית סוציאל-דמוקרטית בעלת אתוס שוויוני. פרסום דו"ח הוועדה לבדיקת מעמד האשה ב-1978 חשף את אשליית השוויון, אולם הביקורת הפמיניסטית עליה לא המתינה לקבלת האישור הרשמי, והמאבק המגדרי שולב כמעט מראשיתו במחאה החברתית הגדולה של תחילת העשור. למעשה, הידיעה הראשונה על הופעת הפמיניזם בארץ פורסמה בהקשר הזה ב'הארץ' ב-2 במאי 1972, בכותרת: "ההפגנות הפמיניסטיות הראשונות בארץ". קבוצה מגובשת של פעילות בתנועה לשחרור האשה בירושלים, דווח בידיעה, הפגינה ב-1 במאי יחד עם הפנתרים השחורים, שי"ח ומצפן הסוציאליסטיות. התחושה האופטימית שליוותה את הפעילות הפמיניסטית של אותם ימים תורגמה לבנייתו של כוח פוליטי בדמות מפלגת נס שהוקמה ב-1977, לקראת הבחירות לכנסת ה-9. אולם למרבה האכזבה, פחות מששת אלפים בוחרות הצביעו בעד הרשימה הפמיניסטית שהציעה שוויון מלא לנשים, כולל הכרה בעיסוק במשק הבית כעיסוק שמקנה שכר ותנאים סוציאליים. היא לא עברה את אחוז החסימה והתפרקה.

ההפיכה הניאו-ליברלית שהוכרז עליה במחצית שנות ה-80 על ידי ממשלת האיחוד הלאומי בראשות שמעון פרס, בצידוק של צורך דחוף בתוכנית לייצוב כלכלי וריסון אינפלציה תלת-ספרתית, תפסה את התנועה הפמיניסטית על זרמיה השונים בלתי מוכנה. בכך היא לא היתה שונה מאחיותיה המנוסות ממנה, ולמעשה, מכלל תנועות השמאל במערב. שדולת הנשים, שהוקמה ב-1984 על יסודות פמיניסטיים ליברליים, התמקדה מאז ייסודה במאמץ להשגת שוויון ייצוגי לנשים בעמדות כוח ובמרחב הציבורי, ואילו השמאל הפמיניסטי העקבי נשאב כמעט כל כולו לפעילות שלום. בתחילת העשור – למחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, ומפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 עד היום, לאקטיביזם פוליטי נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם.

משנות התשעים ואילך נעשית מרבית הפעילות הפמיניסטית במסגרות של ארגונים בלתי ממשלתיים – NGOs – הממלאים תפקיד חיוני בחברה האזרחית. ארגוני החברה האזרחית פתחו לנשים מגזר תעסוקתי רחב שבו הן פועלות כאקטיביסטיות מקצועיות או כפעילות מתנדבות. הם מציעים לנשים מענה מסויים לשני היעדים המלווים את המהפכה הפמיניסטית: פעילות למען שוויון וצדק חברתי יחד עם הגשמה עצמית בעבודה. עם זאת, התרחבותה של החברה האזרחית והטיית מרבית יוזמותיה ופעילויותיה למסלולים של "פרויקטים" המאושרים וממומנים על ידי הגופים התורמים, מעוררת אי-נחת מהתמסדותו של האקטיביזם הפמיניסטי במסגרות החייבות את קיומן לקפיטליזם, המעודד "תרומה לקהילה" על חורבותיה של חברת הרווחה. לתחושה הזאת מצטרפים באחרונה קשיים בהשגת מענקים, עקב המשבר הכלכלי, וקולות חדשים המנסים להחזיר את הסוציאליזם, בגרסת הזמן הזה, לזירה הציבורית.

את הקולות האלה אנחנו רואים בשנתיים האחרונות ב'כוח לעובדים' שהצליח לשבור את מחסום הפחד של עובדים, ממעמד הביניים עד עובדות ניקיון בחברת קבלן, מפני התארגנות; הם נשמעים בשביתות עובדים המוסיפים לתביעות השכר גם מחאה על מדיניות ההפרטה; ואנחנו עדים להם במחאה הגדולה הנוכחית על יוקר המחיה ומצוקת הדיור. הפגנת ההמונים שצעדה  במוצאי שבת ממאהל שדרות רוטשילד עד רחבת מוזיאון תל אביב כבר כונתה כהפגנת ה"ארבע מאות אלף" החברתית. הקריאות ל"מ-ה-פ-כ-ה!" התערבבו בסיסמאות: "רוצים צדק – לא צדקה" או "ביבי הביתה! (הדלק עלינו)", אבל אני הקשבתי לקולותיהן של הנשים שהובילו את ההפגנה ומובילות את המחאה מראשית יוזמתה של דפני ליף. הדוברות שייצגו את הקבוצות המרכזיות השותפות למחאה לא השמיעו מסרים פמיניסטיים או סוציאליסטיים, גם לא דיברו על שלום. בשלב הזה הן, כמו מרבית חבריהן למאבק, מסתפקות בדרישה לתיקון עיוותים, לא תובעות להחליף את השיטה ומסתייגות מן התיוג הפוליטי. כשהאזנתי להן רציתי לומר: "הי, חברות צעירות, ברכות! הצלחתן לתפוס את הרגע. ומה הלאה? האם אתן וחבריכן תרשו לו לחמוק מאתנו, או שתמשכנה במאבק עד שעוצמת המחאה תהפוך לכוח פוליטי משנה מציאות? אם זה מה שעומד לקרות אנחנו, פמיניסטיות בורגניות מצד שמאל, נהיה כאן בשבילכן".

  • המאמר מבוסס בחלקו על הרצאה בכותרת זו שהושמעה בכנס מרקס 2011 שנערך בסוף מאי האחרון בגדה השמאלית.
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. שירה הגיב:

    בלי חינוך לעצמאות חשיבתית דרך לימוד אינטנסיבי של מדעי הרוח, אין, לצערי המאוד רב סיכוי, לא לפמיניזם אמיתי ולא לשום דבר של קבע שינבע מאידיאולוגיה עמוקה ומושרשת.

  2. מני הגיב:

    יופי. . .
    קצת מסובך. . . אבל אפשר
    בכ"ז להבין, חדוה ישכר. . .

    תודה!

  3. shimbar הגיב:

    עובדה, מעט קשה ,אבל חותכת…שתי תגובות, עד כה. שתיהן של נשים. אולי…אולי אינכן מצליחות לעניין , אלא את ה"מגדר" הזה שלכן.יש במגדר הזה וגם במאמר, נימות של תלונה, מעט מתבכיינת. מהפכה אין מעוררים ואין מובילים בנימה בוטה …אבל מתפייסת. צריך מעט רצח בעינים ואויבים מנגד. אויבים עם צורה ושם . נשים שמחבלות במחאה שלכן הן אויב, לא פחות ,אולי יותר.. נשים שגם אותן יש להוקיע, שמית. מהפכות אינן יכולות להתנהל בעדינות, תוך התחשבות, באוירת פיוס.

    עובדה אחרת, המהפכה של שדרות רוטשילד, מונהגת על ידי ,בין השאר, אבל באורח בולט, דפני וסיון. נשים, שאינן מזדהות כמגדר, אלא כמהפכניות. אם להגיע אל השוויון, אולי תעשו זאת כבר ותצטרפו אל המגדר האנושי הכללי, אל המהפכה של השדרות.

  4. אילנה הגיב:

    ניתוח וסקירה מצוינים, תודה.
    הפמיניזם הליברלי עושה עבור נשים את מה שתנועות ה-LGBT המערביות עושות עבור קהילות ה-LGBT, וזה למנף אותן(נו) אל תוך הבורגנות הקפיטליסטית. לדרוש שכר שווה עבור עבודה שווה, נשמע כמעט טרויאלי בשיח הכלכלי-חברתי ואינו מערער את ההגמוניה של הפלוטרכיה.
    ואכן ניתן לראות שיותר ויותר נשים מצליחות להגיע לעמדות כח, וגם שיש קידום משמעותי בחינוך – הפער בין בנים לבנות במתמטיקה ובמדעים בבי"ס נסגר ואף התהפך, ונשים מהוות יותר מ-50% מבוגרי תארים מתקדמים. יש לשער שהמסה הקריטית הזו, עם השנים, אף תצמצם את פערי השכר (הפער בין נשים לגברים קטן יותר במקצועות כגון הנדסה ומחשבים יחסית לסקטורים אחרים).
    השאלה המטרידה אותי – מדוע הפמניזם והשמאל בכלל נחשלים בשינוי הפרמטרים של השיח החברתי-כלכלי. למה צריכות הפמיניסטיות הבורגניות לחכות מעבר לפינה (משמאל)?

הגיבו לשירה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים