הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 באוגוסט, 2011 6 תגובות

לא חשבתי ששאלות של אסטרטגיה ומדיניות קשורות ישירות אלי, נוגעות בי אישית. איך אני יכולה להשפיע? אבל בהפגנות של נשים בשחור צעקו לעברי, "אין לך מה לעשות ביום ששי? לכי הביתה לבשל לבעלך!" והוסיפו בשנאה מהולה בבוז, "זונה של עראפת!". באתר אינטרנט רשם גבר "שאכפת לו" מרשם בדוק לתרופת הרגעה לכל הפמיניסטיות – סקס והרבה כביסה ובישולים. וכך הבנתי שלא באמת משנה אם אני מבשלת או מכבסת או אם יש לי יותר מדי או פחות מדי מין. הצורך שלי לדבר, לפעול, למחות, לבקר, נתפש כבגידה מינית. אישה עצמאית וחושבת שמעיזה לבקר מדיניות לאומית היא עלבון לגבריות הישראלית וחריגה גסה מהנשיות הנורמטיבית האימהית שמקומה ציות, קבלה וקינה. לא הייתה לי ברירה אלא לקחת את זה באופן אישי. החלטתי להיכנס לפרדס. פוסעת צעד אחר צעד. פשט, רמז, דרש וסוד.

סוד הוא אחת הדרכים המקובלות על אליטות לשמירת כוחן ומעמדן, כך תיאר ברוך קימרלינג במאמרו "נשק ואנרגיה גרעינית – 'סוד' שיח האליטות". אחד הסודות השמורים ביותר במדינת ישראל הוא הסוד הגרעיני. על פי מקורות זרים ועל פי עדותו של מרדכי ואנונו, יש לישראל נשק גרעיני, אך למרות זאת היא ממלאה פיה מים, רמזי בועות עולים מדי פעם כלפי מעלה, ממשיכה לנקוט במה שמכונה 'מדיניות העמימות' – לא לאשר (ואף לא להכחיש) שיש ברשותה נשק כזה. זהו הפשט. נשק גרעיני, ובמלים אחרות, נשק להשמדה המונית. את זה קשה יותר להגיד. את זה קשה יותר לשמוע. אמת מטרידה. ולכן קושרים קשרים לשמירה על סודיות. קשר בשיכול אותיות הוא שקר, ומדינת ישראל התחייבה שלא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. קריצה. לשקר ניתן גם בשתיקה, כפי שתיארה המשוררת האמריקאית אדריאן ריץ'. וכשמתרגלים לשקר, מאבדים קשר עם התת מודע, עם זרם המעמקים שמשיב כלפי מעלה את החומרים המזינים ששקעו במעמקי האוקיאנוס. לשקר זה כמו לקחת כדורי שינה שמפילים תרדמה אך מוחקים את החלומות. כי האמת אינה דבר פשוט או קל. אמת היא מורכבות הולכת וגדלה וזהו הדרש. שקרים הם ניסיון לפשט ולשטח את המציאות המורכבת.

hiroshimaהירושימה, סוף אוגוסט 1945 (צילום ארכיון: עיריית הירושימה)

כוחו של הסוד הגרעיני טמון למעשה בדליפתו, שהרי אם לא היה מטפטף או מחלחל החוצה, לא יכול היה להוות גורם הרתעה. העיקר ידוע אך הפרטים חסויים, כמו פסל רב חמוקים המכוסה ביריעת בד, ממתין, ממתין, להסרת הלוט. מדוע בכל זאת ממשיכים לשמור על סוד? סוד זה כוח וכוח מבטא אונות שלטונית גברית. מתי מעט הם השותפים לשיח והקומץ אחיד מבחינה מגדרית, גזעית ומעמדית. ומגרונו בוקע קול אחד, קולו של האחד. קול שמרדד את המציאות והופך אותה לפשט הישן והמוכר של שחור ולבן, הטובים כנגד הרעים. הקול הזה מסנן החוצה כל מי וכל מה שאינו מעוניין בקיומו. הקול הזה משתיק אפילו נושאים שאינם סודיים כמו איך הציבור מוגן בפני תקלות בכורים המתיישנים, או היכן ובאיזה אופן מאוחסנת הפסולת הרדיואקטיבית. אפילו לאחר האסון בצ'רנוביל ממשלת ישראל לא דיווחה לתושביה, בניגוד למרבית מדינות המערב, על מידת הקרינה שנמדדה בעקבות התקלה החמורה. כפי הנראה לא רצו לעורר מתים מרבצם.

הסוד מעצב לא רק את הנושאים אלא גם את השפה בה יתקיים הדיון. השיח הדומיננטי בנושאי גרעין מתאפיין בשפה טכנית מרוחקת ומופשטת ומתמקד בנושאים טכניים אסטרטגיים וטקטיים. השיח הזה אינו דן במחיר החברתי והסביבתי של פיתוח נשק גרעיני והצטיידות בו, אינו עוסק בהשפעה הפסיכולוגית, בהשלכות החברתיות והכלכליות, ואינו מפרט את סבלם של החולים ושל הנפגעים – עקב עבודה בכורים ובמכרות, כתוצאה מתקלות ומניסויים גרעיניים וכתוצאה משימוש בנשק להשמדה המונית. לא רק שהשיח הדומיננטי אינו עוסק בנושאים אלה, הוא משתיק את הניסיון לדון בנושאים אלה בטענה שדיון כזה הוא רגשני, נעשה על ידי נשים היסטריות ופמיניסטיות מטורללות, או גברים רכרוכיים ויפי נפש, ומתגמד בחשיבותו לעומת נושאים "רציניים", כמו איומים אסטרטגיים וכוח הרתעה, בהם יש לדון באופן קר ושקול. השפה 'הטכנו-אסטרטגית' מאפשרת למתכננים ולפוליטיקאים להדחיק ולהעלים את המציאות המצמררת שמסתתרת מאחורי המלים, ולהציג את עצמם כרציונליים, אובייקטיביים וגבריים.

על ההשתקה מספרות קרול קהן ושרה רודיק במאמר שהתפרסם בספר על אתיקה וכלי נשק להשמדה המונית. פיסיקאי שהשתתף בניתוח תרחישים אפשריים לגבי פיצוץ גרעיני בתנאים מסוימים, סיפר כי משתתפי הדיון העריכו שהפיצוץ יגרום למוות מיידי של 30 מיליון בני אדם ולא 36 מיליון כפי שהוערך קודם. המשתתפים בדיון הנהנו בראשם, יופי, רק 30 מיליון הרוגים, וכך הוא מתאר: "פתאום שמעתי מה אנחנו אומרים וחזרתי בקול רם – אתם שומעים מה אמרנו, רק 30 מיליון הרוגים! השתרר שקט. אף אחד לא הוציא מילה. הם לא הביטו בי. זה היה נורא. הרגשתי כמו אישה. בעתיד נזהרתי שלא להסגיר בשום פנים ואופן שאני חושב על הנפגעים". מה היה הכי נורא? להרגיש ולהיתפס כאישה היה נורא יותר מההרס והקטל. לא המיליונים שיהרגו אלא העובדה שאני חושב עליהם. כך פועל באופן סמוי הפחד להיות אחר, לחשוב אחרת, לדבר בשפה אחרת, לחשוב על הנפגעים. כך נקבעים גבולות הדיון – שפה תיאורטית, שימוש במספרים ללא זהות וללא פנים – הפריבילגיה של המתכננים להשתמש בנשק. הנפגעים, אלו ששרדו, מדברים אחרת, מתארים באופן קונקרטי וספציפי סבל, אימה ואובדן, כפי שתיארו בהירושימה: "הכל היה שחור, הרוס…מן האבק שהיה כמו ערפל החלו להתרומם דמויות, שחורות, ללא שיער, ללא פנים. הן צרחו בקולות לא אנושיים. הצרחות גברו על הגניחות שעלו מן החורבות, גניחות שדומה היה שהן עולות מן האדמה עצמה".

במין חד גדיא שכזה מסתתר הכוח מתחת לסוד ומסווה את הפחד. הפיסיקאית אוולין פוקס-קלר מתארת בספרה 'סודות החיים וסודות המוות', את הסוד הגדול והשמור ביותר בתולדות המדע – סוד שנשמר מפני הגרמנים, היפנים, הציבור האמריקאי ואפילו נשותיהם של העוסקים בפיתוח. 'פרוייקט מנהטן' היה סודם של גברים שעסקו בייצור התינוק שהיה לו רק אב אך לא אם, 'הילד הקטן', פצצת האורניום ו'האח הגדול' פצצת הפלוטוניום, או התינוקות של אופנהיימר ושל טלר, הפיסיקאים שעסקו בפיתוחם. הדימוי של הלידה שימש לא רק כקוד סודי אלא גם כצורת תיאור שהתקבלה על ידי הפיסיקאים עצמם ועל ידי הממשלה ולבסוף גם על ידי הציבור האמריקאי כולו. ביולי 1945, יומיים לאחר הניסוי המלא הראשון של פיצוץ גרעיני במדבר בניו-מקסיקו, נשלח אל מזכיר המלחמה סטימסון, ששהה באותה עת בגרמניה, מברק בזו הלשון: "הרופא חזר נלהב ומלא בטחון שהתינוק הקטן גברתן כמו אחיו הגדול. באור שבעיניו ניתן היה להבחין מכאן ועד הייהולד (החווה של סטימסון בלונג-איילנד, מרחק של כ 250 מייל מאתר הפיצוץ) ואת הצרחות שלו יכולתי לשמוע מכאן עד לחווה שלי (מרחק של כ 50 מייל)". לכאורה אין דבר מנוגד יותר לפיצוץ גרעיני מאשר לידתו של תינוק, ובכל זאת תיאור כזה הופך את הפיצוץ לתהליך טבעי ומוכר ולחוויה אסתטית ואפילו דתית. הגנרל פארל שנכח בניסוי תיאר את האור הזהוב, הסגול והכחול, שהיה חזק פי כמה מאור השמש בצהרי היום, והאיר את ההרים בצלילות וביופי עליו יכולים המשוררים הגדולים רק לחלום. פארל התפעל מכוח ההרס "שפעם ראשונה משתווה לכוחו של האל". בכוחו של האל הגדול לברוא ולהמית. הגבר המדען, או האל הקטן, אינו יכול אמנם להשתוות לכוח הבריאה, אך הוא חוגג כאן את הצלחתו לזרוע הרס בעוצמה דומה. עצוב שהעליונות בתרבות המערבית ניתנת לא למין שיולד אלא דווקא לזה שנוטל חיים, שהורג, ציינה סימון דה-בובואר. קרוב לודאי שזה מעיד על "קנאת רחם" ועל פחד עמוק מהכוחות הנשיים. בכל מקרה, מתבצעת כאן האדרה והערצה של העוצמה תוך הרחקה והדחקה של המשמעות הנוראה של העוצמה הזאת. הפצצה פחות מאיימת אם היא תינוק בריא או אבר מין מלא און. עכשיו כולנו שותפים לסוד אך מסתירים מעצמנו את ההשלכות הנוראות שלו. משלים את עצמנו שזה יגן עלינו. מעצמנו. הדחקה כזאת מסוכנת, מתריעה פוקס-קלר, כי היא יוצרת פיצול שמאפשר לכוחות ההרס שלנו לפעול ללא בקרה של תחושות אשמה או אהבה ואפילו לא של דחף הישרדות.

עד כמה ניתן להרחיק לכת עם ההדחקה הזאת ניתן לראות בבלדה של ביל היילי אותה מצטטת איליין טיילר מיי בספרה 'לשוב הביתה', על משפחות אמריקניות בתקופת המלחמה הקרה. היילי משרטט פנטזיה גברית אולטימטיבית – לאחר השואה הגרעינית הוא נותר הגבר היחיד עלי אדמות, ואיך לא, בחברתן של שלוש עשרה עלמות חן שידאגו לכל צרכיו, 'חשבתי שאני בגן עדן וכל המלאכים האלה שלי הם'.  היילי הקיץ אמנם מסיוטי הלילה שלו והלך לעבודה כמו בכל בוקר, אך הפנטזיה המינית הזאת חיפתה על פחדים עמוקים הרבה יותר. מיי מתארת כיצד הפחד מהקומוניזם בזמן המלחמה הקרה היה גם מילה נרדפת לפחד מהתנהגות מינית לא נורמטיבית. הסנאט האמריקאי פרסם בשנת 1950 דו"ח שקבע שסוטי מין וקומוניסטים מאיימים להסתנן לחברה ולהרוס אותה. כמו תפוח רקוב, "גבר הומוסקסואלי אחד יכול לזהם משרד ממשלתי שלם". סטיות מיניות וקומוניזם נתפשו כמגיפות משתוללות שאיימו להדביק בנשיות את כל מה ומי שיבוא עימן במגע ולהצמית את מקורות הכוח הגברי שכבש את יבשת אמריקה. גברים סוטים וחסרי עמוד שדרה מוסרי עלולים להתפתות בקלות למרגלות סובייטיות יפהפיות ולהסגיר להן את סודות הגרעין של האומה האמריקאית. ברור כי על מנת למנוע מכל העסק להתמוטט, יש לחזור לערכים הטובים והישנים. הנשים שיצאו לעבודה עקב מחסור בגברים בזמן מלחמת העולם השניה, יפה מצידן, הן מילאו את משימתן הפטריוטית, ועכשיו מוטלת עליהן משימה לאומית חשובה לא פחות, לפנות את מקומן לגברים השבים הביתה, לשוב לביתן הפרטי ולמצוא את סיפוקן המלא בין כתליו. קריירה ומיניות בקרב נשים נתפשו כמאיימות באותה מידה. נשים מחוץ לבית, ללא כוחה המרסן של השליטה הגברית, תהפוכנה לכוח מסוכן והרסני, כמו כוחה של הפצצה הגרעינית. במנשר הגנה אזרחית לווה ההסבר על ההשפעות ההרסניות של שלושה סוגי קרינה רדיואקטיבית, באיור של שלוש נשים עתירות שדיים עטורות סרטים של זוכות בתחרות מלכת יופי, קרני אלפא, ביתא וגמא. כך, בסגירת מעגל מרשימה, עברו הפצצות ניתוח לשינוי מין – "התינוק הקטן ואחיו הגברתן" הפכו לנשים סקסיות מפתות ומסוכנות. תצלום של ריטה הייוורת', סמל המין ההוליוודי, הוצמד לפצצת המימן ששימשה בשנת 1947 לניסוי גרעיני באיי ביקיני. האי עצמו סיפק את ההשראה לשמו של בגד הים החושפני – מעצבו הצרפתי העניק לו את השם ארבעה ימים לאחר הפיצוץ, כדי לרמוז על האופי הנפיץ של הבגד ושל המיניות הנשית, ואף כדי לחגוג את הישגי בנות הברית במלחמת העולם השניה. כך, כל פעם שאני הולכת לשפת הים לבושה בביקיני, בין אם אני מודעת לכך או לא, גופי שלי מסומן בחותם השליטה הגברית שמקנה העליונות הגרעינית. על גופי שלי אני נושאת פיסת בד שלמרות ממדיה הזעירים מצליחה להסתיר, מאחורי תדמית קלילה וסקסית של בילוי בחופים אקזוטיים, את שואת הירושימה ונגסקי ואת שואת תושבי ביקיני שנאלצו לגלות ממולדתם ואת השואה העתידית שמרחפת על כדור הארץ כל עוד יהיה בעולם נשק להשמדה המונית.

"רגע של גאווה", "פיצוץ של הערכה-עצמית", הכריזו כותרות העיתונים שתיארו את הניסוי הגרעיני שערכה הודו במאי 1998. "היינו צריכים להוכיח שאין אנו סריסים", הודיע המנהיג ההינדי הלאומני ת'אקאריי קבל עם ועדה על גבריותה של הודו. מקריאת העיתונים קשה היה לדעת מתי הכותבים מתייחסים לוויאגרה (שהתחרתה על המקום המרכזי בדף הראשי) ומתי לפצצה, תיארה הסופרת ההודית ארונדטי רוי במאמר שכתבה מספר חודשים לאחר הניסוי ההודי. הניסוי הגרעיני היה לא רק גברי אלא גם לאומי. הפצצה היא הודו והודו היא הפצצה. ולא סתם הודו. הודו ההינדית. ומי שמעז לדבר נגד הפצצה מדבר נגד הודו והוא אויב ובוגד. תיאורה של רוי דומה למצב בישראל היהודית. כשהעז חבר הכנסת לשעבר עיסאם מח'ול לדבר נגד ההתחמשות הגרעינית של ישראל, הוא הושתק מיד כאויב, במקום שיערך דיון בשאלה האם הביטחון של מדינת ישראל זקוק לגרעין, או שמא התחמשותה של ישראל (על פי מקורות זרים כמובן) עלולה להביא להתחמשותן של מדינות נוספות באזור. כי גרעין וביטחון זהו אוקסימורון. מדינה שיש לה פצצה גרעינית מזמינה פצצות דומות אצל השכנות, צצות כפטריות אחר הגשם. כולנו "גבר-גבר". והכוח מופנה לא רק כלפי חוץ. רוי ממשיכה לתאר כיצד כל ביקורת נתפשת לא רק כאנטי-הודית אלא גם כאנטי-הינדית. "וזהו אחד מהיתרונות הבלתי צפויים של פצצה גרעינית. הממשלה יכולה להשתמש בה כדי לאיים לא רק על האויב, אלא גם כדי להכריז מלחמה על תושביה שלה. עלינו". על ידי השתקה ומניעת הביקורת. וגם בעצם הפניית משאבים לייצור פצצות במקום לחינוך, לתרבות, לבריאות. מה נעשה כאשר "המזווה יהיה מלא פצצות חדשות נוצצות והבטן תהיה ריקה?" שואלת רוי. אמנם על פי סקרי דעת קהל יש בהודו קונצנזוס בנושא, היא עונה באירוניה. עכשיו זה רשמי. כולם אוהבים את הפצצה. אך מה עם זכותם של התושבים להיות שותפים לקביעת גורלם? מה עם זכותם לדעת? ובעצם, מודה רוי, הטרגדיה היא שלא ניתן ליידע, אפילו אם נרצה, כי אין לנו מספיק דמיון. כי לא קיימת שפה מתאימה לתיאור שואה גרעינית. חסרות לנו מלים בלקסיקון. זוהי הזוועה של הודו, ושל ישראל ושל העולם כולו. של מי תהיה האצבע שתלחץ על הכפתור שיכול בשניה להפוך לאפר כל מה שאנחנו מכירים ואוהבים – האדמה והשמיים, ההרים והמישורים, הערים והכפרים. הפצצה הגרעינית היא הרוע הכי אנטי דמוקרטי, אנטי לאומי ואנטי אנושי שיצר האדם. ולכן מפצירה רוי בכל אחת ואחד לקחת את העניין באופן אישי. להיכנס אל הפרדס. לפקוע את בועת הסוד ולא לקבל את הפשט שנשק גרעיני טוב לביטחון, שניתן להשמיד את האויב במחי יד ולשרוד. השקר של זבנג וגמרנו שלא נגמר עד היום הזה. המורכבות של זבנג ונגמרנו. כולנו. עלינו לדרוש את הדרש.

ב 6 באוגוסט יציין העולם את יום השנה ה-66 להטלת פצצת האטום על הירושימה. בימים אלו עולה הקריאה בישראל לצדק חברתי. צדק חברתי אינו מנותק מסוגיות סביבתיות כמו למשל הקמת הפולינום בחיפה שמקודמת תחת מעטה סודיות (הארץ 14.7.2011). המבנה הענק יחסום את קו החוף של חיפה, קו החוף שאמור להיות פתוח לשימוש אזרחי. המבנה נועד לאחסן שתי צוללות (גרעיניות?) שנרכשו מגרמניה בתקופת ממשלת אהוד אולמרט תמורת 400 מיליון דולר כל אחת. צדק חברתי אינו מנותק משאלת המשאבים המופנים שוב ושוב למלחמה ולמלחמה הבאה, במקום לפתרון ולשלום. צדק חברתי אינו מנותק מהשאלה מי שואב את כוחו מהמשך המלחמה ומי כלל אינו מיוצג במוקדי קבלת החלטות. צדק חברתי אינו מנותק מהשאלה באילו נושאים דנים בחדרי חדרים ומי דן בהם ואילו נושאים פתוחים לדיון ציבורי אמיתי. אני מצטרפת לקריאה לצדק חברתי.

לקריאה נוספת "גרעין למחשבה" (PDF)

  • עדנה גורני מרצה באוניברסיטת חיפה במקבץ ללימודי נשים ומגדר ובתכנית ללימודי נשים בדגש אמנויות בשלוחה של אוניברסיטת לסלי. ספרה "בין ניצול להצלה", שדן בחיבורים בין סוגיות סביבתיות וחברתיות, יצא לאור בהוצאת פרדס.
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    השמדה המונית לא רק מחמת הנזק המיידי אלא גם מן הקרינה שעתידה לזהם אזורים שלמים לתקופות ארוכות מאד. ואין חובה להשתמש בנשק פצצת האטום. השימוש הנרחב בפגזים המכילים אורניום מדולל (DU) גורמים למוות וסבל מזוויע למאות אלפי ילדים. על הפשעים הקולוסליים הללו (ואחרים) אחראים במיוחד כמה טירוריסטים ברברים, לבנים, "נוצרים" (ו"יהודים"), לבושי עניבות וחליפות דוברי אנגלית (ועברית), הפועלים באופן – חשוב להדגיש – "ה ו מ נ י ט ר י" ! – מזה ע ש ר ו ת שנים במדינות (ושטחים כבושים) לא להם! – והם ממשיכים לחגוג כך באין מפריע ועוד ידם נטויה לספק לנו עוד ועוד מן ה"הומניזם" הזה.

  2. רינת הגיב:

    חבל שממאמר שנושאו חשוב וראוי לדיון ברמה העקרונית נושבת רוח חזקה ובלתי ניתנת להכחשה של שנאת גברים.
    לא כך נתקדם ונקדם נושאים חשובים אלו.

    • עדנה גורני הגיב:

      שלום רינת
      תודה על תגובתך – אין במאמרי כל שנאת גברים אלא ביקורת על צורת המחשבה וצורת הפעולה שמזוהות אצלנו בחברה ובתרבות הפטריארכלית כמחשבה גברית וכפעולה גברית.

    • רתם הגיב:

      רינת שלום. מה ראית כאן כשנאת גברים? מעניין. מפני שהמאמר מתאר מצב בו ידע על משהו שואתי מוסתר ממני וממך, גם אין לנו מושג שהוא מוסתר וזה העניין. האם העובדה הזו לא מספיק חשובה לכשעצמה?

  3. יעקב חיימוביץ הגיב:

    שמה של פצצת הפלוטוניום שחרבה את נגסקי היה-Fat Man
    כלומר האיש השמן ולא "האח הגדול"

  4. עדנה גורני הגיב:

    בביטוי האח הגדול השתמש כותב המברק למזכיר המדינה סטימסון לאחר הניסוי הגרעיני. יש לזה חשיבות בקשר לדימוי שנוצר סביב הסוד של פרויקט מנהטן כלידה של תינוקות, זכרים כמובן, אותם ילדו הגברים שעסקו בפיתוח הנשק הגרעיני.

הגיבו ליעקב חיימוביץ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים