הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 באוגוסט, 2011 3 תגובות

אבקש לפתוח באמירה אורתודוקסית ולא-אופנתית למדי. קונפליקט אמיתי בין בני אדם יש רק מסוג אחד – זה שבין האנשים המייצרים את מה שאנו זקוקים לו כדי לחיות, לבין אלה המתעלקים על הקבוצה הראשונה. כל קונפליקט הוא ביסודו טעות, חוץ מזה שבין המנצלים למנוצלים. אך כל טעות שכזו היא כשלעצמה ממשית מאד, ממשית לא פחות מהניצול עצמו. מי שרואה בהן אשליות אווריריות שיתנדפו מעצמן אם רק נתעלם מהן נופל בפח שבו כבר נפלו רבים וטובים. אם נאמר, למשל, שהקולוניאליזם ממסך את ניצולם של בני אדם בידי אחרים מאחורי מראית עין של מפעל פוליטי, צבאי או תרבותי, אין זה כדי לטעון שלא צריך להיאבק נגד הקולוניאליזם, אלא דווקא להפך: שכדי להביס את הניצול בכללותו יש צורך בהבסתו של המקרה הפרטי של הניצול המגולם בקולוניאליזם. יהיה מדויק יותר, אם כן, לדבר על הסטה של המאבק בין מנצלים למנוצלים (שמכונה לפעמים בשם המאבק המעמדי) לעבר ערוצים פטריארכליים, קולוניאליים ואחרים. הקרב נגד הניצול במקרים הללו הוא כפול: זהו קרב נגד תצורה מסוימת של הניצול, וגם מאבק לחזרה מההסטה אל הנושא האמיתי שעל הפרק. יש להיזהר, אם כן, מחזרות מזויפות המבקשות קיצורי דרך: במצב שבו הניצול המעמדי מקבל צורה של דיכוי קולוניאלי, "מאבק מעמדי" המתעלם מההקשר הקולוניאלי איננו מאבק מעמדי כלל, ונגזר עליו להתפוגג או להפוך למשהו אחר לחלוטין.

diurjctהפגנה של תושבי מאהל המחאה בבת-ים, רביעי, 11 באוגוסט (צילום: אקטיבסטילס)

אני מציע את המסגרת הזו לשם הבנת צירוף הנסיבות הנוכחי בארץ ויחסו למהפכות בעולם הערבי ולמאבק הפלסטיני לחירות. הציונות, כתנועה קולוניאלית, עברה כמה שלבים ביחסה לפלסטינים: מנישולם (בערך בין השנים 1917 ל-1967), דרך ניצולם הישיר ככוח עבודה זול (1967 – 1993) ועד הדרתם מכוח העבודה וניצולם בעיקר כשוק שבוי (1993 עד היום). כל מאבק מעמדי בישראל שיתעלם ממערכת יחסים דכאנית זו יהיה בהכרח מזויף.

אין זה אומר שאין טעם בניתוח מעמדי של המבנה החברתי-כלכלי בישראל – שכיום מדיר בכוח את הפלסטינים בשטחים הכבושים, אך לא את הפלסטינים אזרחי המדינה. אדרבה, כדי להבין את המצב הנוכחי אנחנו זקוקים אנושות לניתוח שכזה. אין זה המקום לפתחו, אך יש מקום להצביע על השינוי המשמעותי שחל במבנה ושגרר את ההתקוממות הנוכחית. זה כמה עשורים שישראל מטפסת במעלה סולם האי-שוויון – העשירים מתעשרים כקורח והעניים מתרבים. אך רק בכמה השנים האחרונות הפכה סכנת העוני לאיום על הדור הצעיר של המעמד הבינוני.

אין לערער על העובדה שרמת החיים שעליה נאבקים המפגינים בישראל היא מעל ומעבר לזו שממנה נהנה המעמד הבינוני ברוב מדינות ערב, אך יש גם להצביע על כך שרמת חיים כזאת הייתה עד לאחרונה מנת חלקו של המעמד הבינוני בארץ, ושהדור המבוגר יותר עדיין נהנה ממנה. הטענה שתביעות המחאה הישראלית באות על חשבון הפלסטינים מחמיצה את הנקודה שהרס מדינת הרווחה הישראלית, וההפרטה הדורסנית שתוקפת עתה את המעמד הבינוני, הוצאו לפועל על מנת לממן את הכיבוש ולפצות את בעלי ההון הישראלים על אובדן "דיבידנד השלום" שעליו השליכו את יהבם במהלך עידן אוסלו.

קל לפספס גם את העובדה שהמשבר הנוכחי הוא גם משבר של המפעל הקולוניאלי. רבים – בשמאל ובימין – מצביעים על כך שמדינת הרווחה חיה ונושמת: בהתנחלויות, שם הדיור, החינוך, התחבורה ושאר שירותים חברתיים מסובסדים ביד רחבה. כסף ותמיכה, אידיאולוגית ולוגיסטית, זמינים גם לכל מי שרק יסכים לסייע ב"ייהוד" הנגב והגליל; אך הדור הצעיר דוחה מכול וכול את ה"פתרונות" הללו ודורש דיור ותעסוקה דווקא בגוש דן וסביבותיו.

מבט על רגע נתון של המאבק הישראלי עד כה, במיוחד אם זה אחד מרגעיו הראשונים, יביא אותנו למסקנה שמדובר ב"גלגל בתוך גלגל", מאבק ישראלי פנימי שאינו נוקט עמדה ביחס לרקע הקולוניאלי. זוהי ודאי התמונה שמנהיגי המחאה מבקשים לשדר, על אף התנגדותם ה"פרטית" לכיבוש. אבל אפילו בטווח הבינוני, המצב הזה אינו בר קיימא. "הגלגל שבפנים" נידון להתפורר או לשלב את שיניו עם "הגלגל שבחוץ", בין תוך שילובו מחדש בפוליטיקה אתנוקרטית ואף פשיסטית, ובין תוך התהוותה של תנועה דו-לאומית המדמיינת מחדש את "העם".

השנייה מבין האפשרויות הללו נראית כרגע רחוקה. בתחילה ניסה הימין להתעלם מהמחאה, וכאשר כשל בכך, הוא ניסה בו-זמנית להשתלט עליה ולהכפיש אותה כקנוניה אנטי-ציונית. שני הניסיונות הללו נכשלו לחלוטין עד כה. "נערי הגבעות" סולקו אחר כבוד מהמאהל ברוטשילד, ודעת הקהל – שוודאי לא דחתה מעליה את הציונות בשבועות האחרונים עצמה – בכל זאת ממשיכה לגבות את המרד. שיעור התמיכה במחאה נותר סביבות 85%; כאשר נשאלו מדוע לא השתתפו במחאה עד כה, 60% מאלה שטרם יצאו מהבית הצביעו על סיבות טכניות. רק 7.9% אימצו את הרטוריקה הימנית שלפיה "אינטרסנטים פוליטיים" (קרי, השמאל) עומדים מאחורי המחאה, עוד פחות מה-9.8% האפאתיים ש"אינם מאמינים ביכולת של מחאה להשפיע בישראל".

האפשרות הראשונה, האפשרות שהמרד יתמוסס – אולי לאחר השלכתם לעברו של כמה פירורים מהשולחן– היא ככל הנראה משאלת לבו של הממסד הישראלי, ובכלל זה הממסד הביטחוני, שאינו יכול לצאת בפומבי נגד התנועה. כפי שמראה עידן לנדאו, בשנים האחרונות משרד האוצר חולב בשיטתית את המשרדים החברתיים (חינוך, רווחה, בריאות וכו') כדי להעביר כספים למשרד הביטחון. אפילו תגובה מוגבלת ביותר לדרישות המחאה תצריך הגדלה של ההוצאות החברתיות שתציב גבול לצימאונו הכלכלי האין-סופי של הצבא. אותו דבר ניתן לומר על ההוצאות החבויות יותר על ההתנחלויות.

אי לכך, הולכת ומתגבשת בתוך התנועה ההכרה בכך שהאיום הגדול ביותר על המשכיותו עשוי להתגלם במלחמה יזומה ומתוזמנת היטב (למשל, נגד סוריה, שלמשטרה אינטרסים דומים כמובן). ההכרה הזאת לא באה בינתיים לידי ביטוי בעמדה אנטי-מלחמתית ברורה, אבל מצב הרוח הציבורי – שאותו מבטאת התקשורת המפקפקת פתאום בהודעותיהם הנחרצות של "מקורות ביטחוניים" – קרוב משהיה אי פעם להסכמה עם צעד שכזה.

את האפשרות השלישית – חיבור בין התנועה הנוכחית לבין התנועה לשחרור פלסטין – קשה, כמובן, לדמיין כרגע; אבל אין צורך להזכיר כמה מאירועי השנה האחרונה במזרח התיכון לא היו עולים על הדעת לפני שנה. יש להזכיר גם את ההשפעה העמוקה של אירועי האביב הערבי על מה שקורה כאן. עצם האפשרות שישראל תלך בעקבותיה של תנועה חברתית בארץ ערבית כלשהי הייתה דמיונית עד לאחרונה. כאשר נפנפתי בדגל מצרים בהפגנה ביפו בינואר והסברתי לכתב ש"אנחנו צריכים ללמוד מהעם המצרי כיצד להתקומם", בקושי האמנתי לעצמי. כאשר ראיתי בעצרת הענק במוצאי שבת שלט ענק שעליו נכתב בערבית "ארחל!" (לך!) ומתחתיו בעברית "מצרים זה כאן" – בקושי הופתעתי. זהו שינוי רטורי, כמובן, אבל יש לו השלכות עמוקות מאד.

בנוסף, רבים בתוך התנועה שוקדים במרץ על חיבור בין ההתקוממות הישראלית לבין תביעות פלסטיניות. כמובן, אלו הם הפלסטינים אזרחי ישראל העומדים בראש המאמצים הללו – למשל באמצעות הקמת מאהלים ביישובים ערביים ומעורבים ואיתגורו של המאהל המרכזי בשדרות רוטשילד באמצעות "אוהל מס' 1948" הפרובוקטיבי. המאמצים הללו כבר נושאים פירות – ביניהם הבחירה בעודה בשאראת כנואם הפותח בעצרת האחרונה, והצעדה המשותפת של מאהלי שכונת התקווה ויפו באותה עצרת.

מה שטרם בוצע הוא הדילוג הגדול מעל הקו הירוק, לעבר סולידריות עם הפלסטינים בשטחים. זהו, ללא ספק, הצעד הנחוץ הבא. יכול להיות מאד, עם זאת, שכאן יסייע בידינו שינוי עצום-ממדים אחר שהתרחש כאן בשנים האחרונות, והוא טשטושו של הקו הירוק בידי הימין הפשיסטי בראשות ליברמן. אם ברור לתנועה שייהוד הגליל אינו פתרון ראוי יותר מייהוד השומרון, אזי יש מקום לקוות שהיא תצליח לעשות את הקפיצה מתמיכה בדרישותיהם של הפלסטינים בישראל להכרה ביישובים הבדואים ולתכניות מתאר לכל היישובים אל תמיכה בתביעותיהם של הפלסטינים בשטחים – גם אם הכרה זאת תהיה הדרגתית ותתחיל דווקא בדרישות צרות למדי, למשל בתחום הדיור.

אז איפה אנחנו? האם אנחנו בעיצומה של חזרה מזויפת, המסתירה את דיכויים של הפלסטינים ואף משתתפת בו? או שמא מדובר בתחילתה של חזרה אמיתית, המאחדת ערבים ויהודים בתנועה עממית אנטי-קולוניאלית וגם אנטי-קפיטליסטית? האם ה"שעב" ב"א-שעב יוריד אסקאט א-ניזאם" וה"עם" ב"העם דורש צדק חברתי" יכולים להפוך לעם אחד – אולי לא רק בישראל ופלסטין אלא באזור כולו? לשאלות הללו אין ולא תהיה תשובה אובייקטיבית. מותר להביע ספקות כבדים באשר לסיכויי הצלחתו של המאבק, ואף לעשות תכניות ליום הסגריר שבו הוא ייכשל; אבל אל לנו לחרוץ את גורלו לשלילה – שכן צירוף הנסיבות הנוכחי פותח פתיחה רדיקלית.

אם תבחר התנועה במסלול החזרה המזויפת, היא עשויה לזכות בהישגים טקטיים, אך היא תיוותר שברירית, לא-עקבית וחשופה לפיזור מהיר באמצעות צווי שמונה. תנועת המונים שתפנה לדרך החזרה האמיתית תפגוש בוודאי בדיכוי ברוטאלי, אם אכן תקום על רגליה. אך בימים אלה שבהם הכול אפשרי, נטעה קשות אם נשלול את אפשרותה, ונלקה בחוסר-אחריות חמור אם לא נעשה כל שביכולתנו כדי להביא ללידתה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    לדעתי הטרמינולוגיה שנבחרה דהיינו בין צד מנצל לצד מנוצל אינה מבלי פגם. לא כל מצב של מנצל ומנוצל הוא בהכרח בבסיסו של קונפליקט. אבל אם נדלג על הדקויות האלה ונרד אל שורשן של הבעיות נמצא, שלדעתי, מהות הבעיה החברתית-שלטונית העכשווית (העולמית והישראלית כאחד) היא חוסר האונים של הציבור להתמודד א פ ק ט י ב י ת עם אותם אלה שרואים בעצמם אדוניו ובעליו – אליטת ההון-שלטון. במילים אחרות במשחק הפוליטי (ההסטורי) שבין ציבור לבין שליטיו-נבחריו חלו שינויים "אבולוציוניים" מרחיקי לכת במיוחד בצד השולט בעוד הצד הנשלט נשאר (או הושאר) "פרימיטיבי" וחשוף להתקפות שחסרות לו יכולות משופרות שנדרשות בכדי להתמודד בעימות באופן ראוי. שינויים אלה קרו תמיד אך נדמה שמאז מלחמת העולם הפער בין שני הצדדים התרחב למימדים משמעותיים (אולי במקביל לפערים שצמחו במשך אותה התקופה בין העשירים המופלגים לבין פשוטי העם). הדבר מזכיר במקצת את סדרת סרטי ה"טרמינטור" שם מופיע רובוט מסדרת יצור מתקדמת לעין שיעור מבחינה טכנולוגית השם ללעג את הטכנולוגיה מהדור הקודם. אם כך בבעיה החברתית-שלטונית דהיינו במשחק הכוחות בין צד א' הציבור לבין צד ב' השלטון – "הוענקו" בשנים האחרונות לצד אחד יכולות ששינו את פני המשחק לחלוטין ונוצר מצב בו האליטה פשוט משתעשעת ביכולותיה והפער בין הצדדים רק גדל. לא מן הנמנע שפער זה מגדיל גם את תיאבונה של המפלצת השלטונית ומעצים את הזלזול שרוחשים בחוגים הללו אל הציבור. הגולם השלטוני אכן קם על יוצרו – וזוהי בעייתינו. נשאלת השאלה כיצד מנתקים את אספקת החשמל מהרובוט הזה, ולו לרגע קט, כדי שאפשר יהיה להתגנב אל ראשו ולשלוף משם את המעגל המשולב השטני ולמחוץ אותו עם פטיש 5 לפני שימחץ הוא את כולנו?

  2. ק.א. הגיב:

    דוגמאות ליכולות המשופרות העומדות לרשות האליטה השלטונית האימפריאלסטית לא חסר. הדוגמה המובהקת ביותר היא היכולת לייצר הסכמה למסע הונאה של שנים של פשעי מלחמה ב 5 או 6 מדינות (ובצדק לפי החשש המובע במאמר בקרוב כנראה אף ביותר מחוזות) למן לוב עד לפאתי הודו שרק ממחישה את הקלות בה ניתן להכניס אותנו למצב של שיתוק קולקטיבי מחמת זיבולי השכל של השיח התקשורתי ויחסי הציבור המקצועיים ותרגילי ההפרד ומשול שהם שולטים בהם היטב. על רקע החורבן התרבותי, וכעת גם הכלכלי, שהותירה הסערה הקפיטליסטית מאחוריה, מופיעים סימני מחאה פה ושם. תחושות הציבור ידועות היטב לבעלי הכוח ויש לשער שביכולתם להעריך לא רע, הן כמותית והן איכותית, את מידת אי השקט ולנטרל 'קשיים' כאלה ללא מאמץ רב. מצד אחד יש במחאות האלה סימן לחידוש מרענן אך נשאלת השאלה אם הציבור כהה החושים באמת מודע למצבו או מעוניין לדעת ועד כמה הוא נחוש לקחת את עצמו בידיים או שזה מעין רפלקס שרירי בלתי רצוני? וכך כנראה שקורה כעת שמהומות דור (או שניים) אבודים (למי שמעוניין אפשר לבדוק את Kidulthood) באנגליה יוצרות שיח תקשורתי המכוון למתחים פנים חברתיים במקום לתהות על טיבם של הכוחות המזניחים, המכוונים, מדיניותם ואחריותם. למן עמדה של מגננה בפרשת האזנות-הסתר (לפני שבוע או שבועיים) יוצא קמרון אל המצלמות כראש ממשלה במצב חירום – 'כמעט מלחמתי' – וזוכה לתמיכה וצ'יק צ'ק נשכחה לו מעורבותו האישית בפרשת האזנות-סתר, שלא לדבר על פשעי המלחמה השקרית בלוב – מי זוכר או שם לב בכלל שנשדדת שם מדינה ועסוקים עכשיו בהחלפת שלטון… האימפוטנציה האנושית הכללית הזו מול כוח השלטון היא זו שבגינה יכול, למשל, הביבי לנסוע לקונגרס ולהציג בפנינו את הנאום וההצגה שהוכנה מראש, ממש כשם שמכינים תשדיר פרסומת לדיאודורנט. מן הסתם המלחמה הבאה כבר מדגדגת להם באצבעות והציבור כמובן יאפשר להם זאת (בוויכוחים על עריצות) זאת כי הציבור בהקפאה. הציבור אדיש לעצמו יותר מלכל דבר אחר.

  3. אנג'לו איידן הגיב:

    טוב מאוד, אבל בואו ונתקדם לשלב הבא, ברמת הבנה גבוהה יותר – רמה שהיא עוד יותר משוחררת מן ה-"אין" האופנתי, על אף פשטותה לעומת ה-"רבגוניות ברוח הזמן".

    אמרנו שכל קונפליקט החורג מהניגוד אינטרסים שבין המייצרים הישירים לבין "המתעלקים" עליהם (המנצלים את כוח העבודה לרשותם למען ניכוס הערך העודף לטובתם) הוא לא קונפליקט אמיתי, אלא "טעות", כלומר, קונפליקט בעל מוצא בהתפשרות (או 'חזרה מזויפת'). לא מדובר על הפשרה הטקטית, שנועדת להכין התחדשות של המאבק בתנאים נוחים יותר, אלא בפשרה כמטרת הקונפליקט, שהגדרנו 'לא אמיתי', 'טעות' או, נכון יותר, 'מטעה' – מטעה באופן יחסי כי, כל עוד לא הושגה המטרה (הפשרה), המאבק מתקיים על אף תחפושותיו (זכויות אדם מול לאומנות, למשל). מדובר על הפשרנות כאורח חיים הולם שורשית את המעמדות הבלתי יצרניים, כך שעל המשתייך למעמד כזה "להיכנס אל תוך הנעלים" של הפרולטר בכדי להשתחרר מאורח חיים זה ונלווים אליו (הרפתקנות, יחידנות ועוד).

    הפשרה הופכת טקטיקה עקבית אצל שני מעמדות אנטגוניסטים בשני הקצוות של הניצול המעמדי: היצרנים הישירים וזה של בעלי הון התפילי ביותר – ההון הפיננסי: מיזוג מונופוליסטי של זה הבנקאי עם היצרני, בהשתנותו מלאומי לרב-לאומי עקב הקצאותיו לייצוא. בין שני הקצוות האלה של הניצול, המעמדות הביניים, וביניהם, ההון הלאומי, ששרד היצרני.

    האחרון, ללא עצמאות לאומית (כמו באיראן, סוריה ולוב), הוא גם מנוצל וגם מנצל. אבל, לקראת העצמאות הלאומית וביחד איתה, המנצל מגיע לפשרנות מגייסת גם עם המעמדות המנוצלים. כל זה מתייחס למימד הלאומי בשני חיבורים בין אינטרסים כלכליים-פוליטיים של שיתוף פעולה בין-מעמדי: אחד מחבר בין הון פיננסי שמתפתח במסגרת לאומית אחת לבין זה שמתפתח במסגרות זולתה, והשני מחבר מעמדות שונים (מנצלים ומנוצלים) במגננה מול החתרנויות המאיימות מצידו של החיבור הראשון, הכולל ברית צבאית-פוליטית כלל מעמדית – "בריתות אסטרטגיות" לנאט"ו מורחבת – שגוררת ניגודים מחריפים, אפילו בין המתחרים (בתחרות מתנשפת ומסלימה למען הישרדות) הפיננסיים לבין עצמם.

    ה-"פשטות" הזאת, למעלה, מסייעת להבחין במגוון הבדלים של ההתפתחויות החומריות, כמו אלה המתחוללת בסוריה, לוב ואיראן לעומת מצרים ותוניסיה, למשל.

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים