הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באוגוסט, 2011 3 תגובות

רבים מוותיקי המאבקים החברתיים והפוליטיים בישראל עוברים עתה תקופת הסתגלות לא קלה לעידן המחאה החדש. המנהיגים החדשים מרשימים למדי וצעירים מאיתנו בהרבה, לא מוּכּרים, מדברים בעגה תל-אביבית מהולה בעברית של המאה ה-21, שטרם עיכלנו אותה עד תום. תמימותם היחסית מעידה על כך שהם עומדים לבצע שורה ארוכה של שגיאות, ושאין להם שום כוונה ללמוד מכישלונות העבר.

diurtziburiהפגנה בבת-ים ביום רביעי האחרון (צילום: אקטיבסטילס)

בגיל מסוים כבר קשה לנו להפנים חידושים כלשהם, שלא לדבר על המהפכה הטראומטית ברחובות, שמבשרת גם את היווצרותה של תרבות עממית שונה. אני זוכר היטב את ארשת הבוז שהצטיירה על פניו של אבי, כאשר שמע לראשונה תקליט של הביטלס. הוא הזדהה לחלוטין עם חברו ישראל גלילי, שהשפיע על עמיתיו למנוע את ביקורם של ארבעת מהפכני התרבות של שנות השישים. המוסיקה החדשה, בדיוק כמו המרד שלנו נגד גולדה מאיר וההחלטה לעזוב את מפלגת העבודה ולהצטרף לשל"י ולמועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני מקץ כמה שנים, נראו בעיניו כשילוב מסוכן של ניכור והפניית גב לערכים ולסמלים שבהם האמין כל חייו. מצבנו טוב הרבה יותר: ההתקוממות של 2011, חרף השוני העצום בסגנון ובשפה, היא התגשמות חלקים רבים באידיאולוגיה שלנו, ולַאו דווקא כפירה בהם. קיימת במחאה קריאה גלויה לשוויון חברתי, רעיון שבו דגלנו במשך עשרות שנים, ובתוך הסיסמאות מקופלת גם כמיהה עזה לשלום, לחיים נורמאליים וטובים. זה לא מקרה שהמתנחלים, שמבקשים להחזיר אותנו לעידן יהושע בן-נון, מתחלחלים כל כך מהשאיפה לשפיות ולשלווה. מה שטוב לישראל, רע למשיחיים, ממשיכי השבתאות.

לכן אין לנו שום תלונות על התחושה, שאולי שאנחנו לא ממש בפנים. הגיע תורם של הצעירים יותר להניף את הדגלים. אבל התסיסה הפוליטית והנון-קונפורמיזם הם מרנינים מאוד. אלה הם ימים מאתגרים, שכן עצם השינוי הוא עוכר שלווה במהותו. אבל השמחה והגאווה עוזרת לנו לעבור יפה את המבחן הזה. את קיץ 2011 נזכור לשנים רבות. בלי קשר לתוצאה הסופית של המחאה ולאופן שבה נתרגם אותה לשפה פוליטית ומעשית, אנחנו עדים לימים גדולים מבלי שנחווה מלחמה עם הערבים. גם זה תורם במשהו לבניית המרקם הבריא יותר של הישראלי החדש. ההפגנות אינן פרי יכולתו הארגונית של השמאל המסורתי, אבל הן בהחלט חלק ממורשתו. בנינו ובנותינו עשו גדולות ונצורות בחודש האחרון, ואין לנו אלא להתבונן בהם בהשתאות ובאהבה.

מפעם לפעם אנחנו קצת חוששים, במידה לא מבוטלת של צדק. היה ברור לנו שברוך מרזל וקבוצות פשיסטיות הזרות לרוחה של המחאה החברתית ינסו לחדור על מנת לקלקל, לזרוע שנאה, פירוד וגזענות. אבל לא נתנו מספיק אשראי למפגינים. הם הגיבו היטב (למעט הניסיון הנואל לנהוג באלימות) וגם הטעויות שלהם הוסיפו למחאה לוויית חן ואותנטיות. הפשיזם לא יצליח לתפוס טרמפ על המפגינים, אלא רק להיות סרח עודף דוחה. חבל שמנהיגי ההפגנות לא ידעו לקרב אליהם את האזרחים הערבים, אבל גם זה יגיע, במוקדם או במאוחר.

הייתה נימה של פטרוניות לא נחוצה ולעתים גם אופורטוניסטית בגישתם של ותיקי התקשורת למארגני המחאה. יאיר לפיד, שרוב ימיו בתקשורת הוקדשו להעברת מסרים שמרניים ומנוכרים לכל התארגנות מקצועית של עובדים, ניסה לעלות על גל טרנדי מזויף לגמרי ומוטב לו להתכונן לקריירה הפוליטית שלו בקרב תומכיו הבורגנים של אביו; גם אחרים פטרו אותם בעצות או בלגלוג או שהשתדלו מאוד להבליט את הניגודים הפנימיים, את המחלוקות ואת הקטנוניות. גם אנשי שמאל כמוני לא טמנו את ידם בצלחת, וניסו לגבש מצע אידיאולוגי על אף שאיש לא ביקש אותנו לעשות כן. ההשקעה הרגשית והאינטלקטואלית באירועים היא מובנת. מי שהשתתף כל ימיו במאבקים חברתיים לא היה יכול להשתחרר מתחושת העומק של חבר לדרך. ובכל זאת, ההנהגה הספונטנית של המחאה היטיבה לעשות גם בלעדינו.

יהיו שינויים, כבר במהלך אוגוסט. התמוטטות שווקים באירופה והמצב בארצות הברית ינוצלו היטב כדי להלך אימים על המפגינים ועל תומכיהם. לפיד ודן מרידור יעשו הכול כדי להפריד בין הספונטניות הרצויה לבין המטרות הכלכליות-חברתיות, המאיימות עליהם. לא יהיה להם קל: הניאו-ליברלים הקדיחו את תבשילם מתוך שאננות של מנצחים. הדור הלא-פוליטי, שקיבל את כל השטויות ששמע ב"שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל כתורת משה בסיני והתייחס לפרשנים הכלכליים האטוּמים כאל מומחים המדברים על הכלכלה הרכושנית כאילו היתה מדע מדויק, התפכח לגמרי. זה לא אומר שכל המפגינים גיבשו לעצמם אידיאולוגיה חלופית ברורה אבל התעוזה להטיל ספק היא מכרעת בחשיבותה. צעירים המערערים כיום על תקפותה של הדוֹגמה הכלכלית השלטת, יערערו בעתיד גם על התפיסות המדיניות. הדומיננטיות של המרכז הלאומני בפוליטיקה ובכלכלה לא קרסה, אבל היא ספגה מהלומה כבדה שיהיו לה תוצאות מרחיקות לכת בעתיד.

אם זה בכלל לא "מדעי" שצבירת העושר בידי המעטים מיטיבה עם כולנו, אולי רימו אותנו גם בנושאים אחרים. אתם זוכרים את משה דיין שאמר: "יותר טוב שארם א' שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א' שייח"? פעם האמינה בבדיחה הלא-מצחיקה הזאת מדינה שלמה, וכל הפרשנים המדיניים החשובים נשבעו בשמה. כך יקרה בעוד כמה שנים גם לאקסיומה, שנשק ההרתעה הגרעיני הוא ערובה לביטחון המדינה. הכור בדימונה הוא מפגע בטיחותי וביטחוני שמסכן את כולנו כיוון שאסון אקולוגי, כתוצאה מהטיפול באנרגיה הגרעינית ובפסולת שלה, הוא רק שאלה של זמן. אם הנשיא שמעון פרס חייב היום את היוקרה שלו בציבור להיותו "אדריכל הנשק הגרעיני של ישראל", הוא יצטרך לטשטש את העובדה הזאת בעתיד. העמימות שלו בנושא הגרעין הפכה לבדיחה בינלאומית, בדיוק כמו ההכרזה הנלעגת של גולדה מאיר ש"אין עַם פלסטיני". אביגדור ליברמן יכול לגייס את כל תימהוני ישראל למשרד החוץ שלו, אבל הוא לא יצליח לשכנע אף גורם רציני שיש ממש בעמדותיו.

מזה נובע הפחד הגדול של נדב העצני, או של ישראל הראל, או של חנוך דאום ושאר הוגי הדעות של ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית. לא הנושא הכלכלי-חברתי מטריד את מנוחתם, חרף העובדה שהם אימצו את השמרנות הניאו-ליברלית גם בזה. הם חוששים מהתפשטות החתרנות האינטלקטואלית, מרוח החופש שאין לה גבולות, שלא ניתן להציב לה גדר. הדתיים הלאומנים וחבריהם החרד"לים ביקשו לבנות לנו גטו, וצעירי ישראל, מלח הארץ, פרצו אותו וקעקעו את גבולותיו. זוהי סיבה טובה לפטריוטיזם בריא, שבא להחליף את ה"ציונות" המרושעת והמנשלת.

* פורסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. ניצן הגיב:

    הלאה הלאומנות הימנית הקיצונית, הגזענות הנפשעת והפאשיזם היהודי- הדתי-חרדי והציונות=הקולוניאליסטית העושקת מנשלת ומנצלת את העם הפלסטיני בשטחים הכבושים!!!
    לסגת מכל השטחים הכבושים לאלתר – צו השעה!!!
    כ-ן להמשך המאבק לצדק חברתי!

  2. רמי הגיב:

    ציונות איננה מילה גסה, אלא לכל היותר מושג שאבד עליו כלח. וכי יוסף חיים ברנר או ח"ן ביאליק, ציונים מובהקים, וכי נכון לתארם כקולוניאליסטים שודדי ארץ חסרי מצפון? לדעתי זו שאלה רטורית. מה שכן מילה גסה ואידיאולוגיה דוחה ומאוסה אינה הציונות, אלא ה-חזירוציונות שימיה כימי הציונות, כפי שהראה למשל אחד העם בחיבורו על אמת מארץ ישראל מתחילת תחילת המאה העשרים. חזירוציונות היא האסכולה של נתניהו הבן והאב כמו גם אבותיהם הרוחניים בארץ ובגדה השמאלית של הסיין ושל תלמידיהם בגבעות הגדה המערבית, במגרון ובתל רומיידה ובעפרה וכו' וכו'. (ותודה לגדעון לוי על שסייע לחדש את הביטוי.)

  3. אוסי הגיב:

    כנראה נעשה בדרך את כל השגיאות האפשריות.
    כרגע להישאר מחוץ למחאה זה לשבת במקום גרוע מימין לה.
    הרגע הוא בפירוש ההיסטורי וטבע האדם מלמד שתמיד נתמודד עם עיוותים.
    לאביך היתה שמיעה טובה:
    הנוער של שנות השישים שינה את הצבע של העולם,
    ואחר-כך הלך לעשות כסף ושכח.

הגיבו לניצן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים