לאחרונה זכה הציבור הרחב להכיר את מנואל טרכטנברג ככלכלן איש אמונו של ראש הממשלה לעניין יוקר המחיה בישראל. טרכטנברג זכה באמון זה עת תפקד כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה בתקופת ממשלת אולמרט. אבל מנואל טרכטנברג עושה רושם טוב על בעלי השררה כבר הרבה שנים ויש לו לפיכך עוד כובע: טרכטנברג הוא גם יו"ר הועדה לתכנון ולתקצוב ההשכלה הגבוהה. הוא המכיר יותר מכל אדם את עוולות תת-התקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה: תת-תקינה לסגל עבודה בכיר; ניצול וקיפוח של מורים מן החוץ ושל הסגל הזוטר וגולת הכותרת של העוולות העסקת עובדות הניקיון דרך קבלנים וחברות ענק שרווחיהן נדמים בעיני טרכטנברג חשובים יותר מתנאי ההעסקה של העובדות. כמה מחויב לצדק חברתי יכול להיות אדם הרואה כמוסרית את הפחתת עלויות התקצוב של האוניברסיטאות באמצעות קבוצות הנשים העניות בחברה? האם יתכן שתקצוב האוניברסיטאות כולו יתבסס על ניצול החלשות ביותר?
הפגנה למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטה העברית (צילום: קמפוס לכולנו)
יש המחשבים את עלות הרווחים של קבלני הניקיון והתאגידים הנהנים מהעיוות המוסרי זה של טרכטנברג ומראים כי לו התקציבים הממנים רווחיות זו היו מנותבים אל העסקה ישירה ותנאי העסקה הוגנים לעובדות ניקיון מאורגנות, החריגה מהתקציב לא הייתה כה גדולה. אך איש אמונו של ראש הממשלה מסרב, לעת עתה, לכוון את מבטו לתיקון העוולה המתמשכת כלפי נשים המפרנסות את ילדיהן בעוני. קל לו להתעלם מסבל אנושי. קשה לו יותר המחשבה על חזרה להעסקה ישירה. חזרה כזו היא העוול המוסרי הגדול בעיניו של מי שצריך להראות בעינינו כ'יודע' לנהל תקציב אחראי. ומהו תקציב אחראי: תקציב הלוקח על עצמו להבטיח תעסוקת עוני לנשים בעוד רווחיות מעסיקיהן מוגנת ומובטחת. מהי המוסריות המנחה את טרכטנברג? מה משמעותה של הדבקות בעקרון השטחת השכר וקטיעת הצבר הזכויות עבור המנקות את משרדיו? ממחקר שערכתי יחד עם שותפות בתחום של העסקת עובדות ניקיון באמצעות קבלני ניקיון עלה שהתחושה הקשה ביותר היא תחושת התלות בקבלן הניקיון, ההשפלה שבלהיות נרדפת על-ידי נציגיו, וידיעת הקלות הבלתי-נסבלת של הפיטורים שמשמעותם הצבר חובות וחוסר יכולת לתכנן את פעולותייך הכלכליות. מהגרות מבוגרות מחבר העמים הן האוכלוסייה החשופה ביותר להשפלה המתמשכת הזו שביחסם של עובדים קבועים כלפי ה'זרות' שאפשר לצעוק עליהן ולמשמע אותן.
ההשפלה הזו אומר לנו טרכטנברג בפועלו כיו"ר ות"ת היא העיקרון המוסרי שבו אני דוגל. מנקודת מבטה של מרי ונסובסקי, יו"ר ועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון בנגב משמעות העיקרון המוסרי הזה היא התעלמות מהסבל האנושי הכרוך בניצול, בחוסר ביטחון אישי ותעסוקתי: "לעבוד באותו מקום מעל 20 שנים ובכל זאת לרעוד מפחד הפיטורים; מתחלופת הקבלנים שבעקבותיה באים הקיצוצים; לקבל שכר עלוב על עבודה קשה; לפגוש כל יום את תחושת חוסר שייכות למקום העבודה; להרגיש בעמדת נחיתות שהקבלן ומזמין השירותים גם יחד מאוד מתאמצים לגרום; זה לשמוע מבכיר במשק "…מה הסיפור, "הם" בסה"כ עובדי קבלן", זה לעבוד ביחד עם עובדי המוסד, אבל להרגיש בודד".
טרכטנברג מוביל היום את שינוי סדר העדיפויות של המדינה והוא מתגאה בכך שהוא מחויב לתקצוב אחראי ולשמירה על מסגרת התקציב. הוא רוצה לחנך את הצעירים לשמירה על מסגרת התקציב. אבל מה עם לחנך את הצעירים לכבוד האדם? לכבוד העובד ואנושיותו? מה עם לחנך צעירים להכיר בעבודה הקשה שנשים עושות לפרנסת ילדיהן, לראות אותה ולתגמל אותה בצורה נאותה? מה בקשר לפרצופה של המדינה שהופכת ניצול של נשים מפרנסות לצורת ההעסקה כל כך רווחת עד כי כ- 70% מהנשים המועסקות אינן מגיעות כלל למדרגת המס הראשונה? האם המענה היחיד שיש לך פרופ. טרכטנברג לעוולה מוסרית מתמשכת הוא הדאגה ל'צמיחה'?
גם כלכלנים ניאו-ליברלים מודים היום – אין חלחול ואין שיקום של עובדים עניים ועובדות עניות בהקשר של צמיחה. גם אם תבטיח את הצמיחה וגם אם תבטיח את ההגנה על התקציב עדיין עליך לקום בבוקר ולעלות על יצועך בערב כשזיעת עבודתן של נשים והתנסויות ההשפלה ששיטת ההעסקה המתווכת כופה עליהן, מסמנת לך את הצורך בשינוי מוסרי בסיסי. ובמילים אחרות: אם אתה שואל פרופ. טרכטנברג, מהי הדרך לטפל בפערים ובמהירות שבה נסקה ישראל אל המקום הראשון באי-שוויון בעולם המתועש, הרי שהתשובה היא אחת: שיקום העבודה הישירה והמאורגנת, חזרה להכרה בוותק ובהצבר ניסיון ומיומנות של עובדות ועובדים לצורך תגמול ראוי ומכבד. די לדמיין, כלכלן נכבד, שכש- 50 אחוז מהאוכלוסייה מתפרנסת שכר מינימום או פחות, צמיחה תוכל לייצר תיקון. הצמיחה לא יכולה אבל אתה כן יכול: אתה יכול להתחיל בצעד ראשון קטן וקריטי: העבר עוד היום את עובדות הניקיון באוניברסיטאות להעסקה ישירה ומאורגנת!
- ד"ר אורלי בנימין היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן
דברים כדורבנות
תנאי ההעסקה המשפילים של המרצים הזוטרים במכללות ובאונברסיטאות כולל בר אילן מוכרים היטב. לא שפר עליהם גורלם בהשוואה לעובדות הניקיון רק שה״קבלן״ נראה יותר מטופח
ד״ר דוד סנש
תודה לד"ר אורלי בנימין על מאמרה המחכים. נקווה שיש לה מה לומר גם בענייני השלום.
בעבר פועלות הנקיון היו עובדות הארגון שאת חצריו טרחו לנקות. משכורתן היתה נמוכה אבל מעמדן בארגון לא נפל ממעמד שאר עובדי הארגון. התופעה של הדרתן משורות עובדי הארגון והכפפתן לסוחרי עבדים היא תופעה מפלצתית שהתפתחה בישראל בזכות המהפך המלהיב של 1977 כאשר הליכוד עלה לשלטון "בפתק הבוחר" כמו שאמר מנחם בגין בערב הכתרתו. פועלות הנקיון דאז הן שנתנו לבגין את הפתק שלהן והוא וחברו ארליך ושאר "אוהבי העם" ואהוביו גמלו להן בהפיכתן לשפחות של קבלנים החיים מעבודתן. אני נתקלתי בעובדות קבלן כאלו, היום הן יוצאות בריה"מ-לשעבר, רובן עייפות ומותשות פיזית ונפשית. ראיתי אותן גם בבתי הדין לעבודה נשחקות על ידי עורכי הדין והשופטות. צדק לא ראיתי שם.
הוא לא יכול יכול! הוא, כל "מומחה, ראש הממשלה, שר ועוד רק יכול -*נאלץ*! ואף אחד יכול לאלץ אותם חוץ מההמונים. רק הם ייאלצו אותם באמצעות פוליטיקה נכונה. הם יאלצו אותם פעם אחרי פעם, עד שיעפילו לשלטון. וזה כי כאשר מפסיקים לאלץ אותם, חוזרים מאמצע נטול השלמה להתחלה.
עם כל הכבוד לטרכטנברג,כחניך הכלכלה הקפיטליסטית "המתונה" המתבססת על עקרון "לאכול את העוגה אבל להשאיר אותה שלמה",הוא לא מבין שהסתירות של כלכלה כזו,לא מאפשרות כל פתרון במסגרתה.הבעייה שלו,כמו של כלכלנים רבים וטובים אחרים,היא שעדדין מאמינים,בתום לב,שנתן לקיים כלכלה "אומנית",מתחשבת,עם מידה מסוימת של צדק חברתי אבל יעילה ,דמוקרטית ותחרותית,על בסיס השיטה ויחסי הכוחות הקיימים.אלה לא מבינים שיש ניגוד אינטרסים מוחלט בין בעלי ההון לעובדים,ומלחמת מעמדות ,ולא "שיתוף פעולה",על רקע זה הוא בלתי נמנע.