הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בספטמבר, 2011 4 תגובות

אורנת טורין היטיבה לתמצת את מהות חייו, בפשטות היא סיפרה: "כשאנחנו נכנסים למסעדה, אני חושבת על אוכל.. בנימין חושב על המלצר". בדיוק זהו בנימין גונן, האיש שרואה את האדם שמאחורי החומר.

benjamingonenבנימין גונן (צילום ארכיון: אל אתיחאד)

בספרו "חיים אדומים- תחנות בחייו של קומוניסט" (פרדס הוצאה לאור, בעריכת מרים אלגזי), שיצא לאור בשנה שעברה, תמצא סיפורו של אדם שדרכו רצופה ייסורים, אבל מהולים באופטימיות גדולה. בהיותו בן 20, כשחיפש את אחיו הצעיר בשדות המלחמה הנוראים, לא היה בטוח אם השלד שהביא לקבורה בחיפה- שאמו המיוסרת תמצא לה פיסת אדמה שעליה תבכה את בנה האהוב – הוא של אחיו או שלדו של צעיר סורי שאמו אולי מבכה על קבר שבו טמון שלדו של צעיר יהודי.

הסימבוליקה הזאת של נשים בוכות על ערימות עצמות דומות, היא סיפורם הטראגי של שני העמים, שבנימין גונן מנסה, עם חבריו, לשים קץ לו, כך שיתחיל לו סיפור אחר של שיתוף פעולה ושגשוג, שאימהות העתיד, סוף-סוף, יחפשו חיים טובים לבניהם החיים.

האיש הזה מגיש לנו אידיאל מיוחד במינו של לוחם למען מעמד הפועלים. בשתיים בלילה רק את בנימין אפשר להעיר, שיצא ממיטתו החמה כדי להדוף הסתערות של שוטרים, שמגנים על מכונה קפיטליסטית חסרת רחמים, שהתכוונה באותו לילה לשבור שביתת פועלים לגיטימית. הוא הכתובת גם לעובדים חסרי הגנה וניסיון, שמבקשים מושיע בשעת מצוקה, ומשוועים לעצה כנה בערפל ששרויים בו. והאיש הזה לא מאכזב.

כשנסע, עם חברנו המנוח ג'מאל מוסא, לבדוק את מצב תעסוקתם של העובדים הערבים באילת, שסבלו מתנאים לא אנושיים, הם לא באו להצטלם וללכת, אלא באו בשביל לחיות עם העובדים הערבים, לגור איתם, לחלוק איתם חווית הטרטור והדיכוי המשטרתי, לעמוד על תנאי חייהם כשהם כלואים במתחמי מגוריהם בתנאים קשים. כשיחזרו לתל-אביב, יידעו איך לזעוק את זעקתם.

בימים הקשים אחרי 67, כשרשעים הסיתו את בני המשפחות השכולות בחברת החשמל, מקום שבו עבד, כאילו הוא הוא אשר הביא לטרגדיה שלהם, ולא מדיניות התוקפנות והמיליטריזם, בנימין גונן עמד בגבורה. הוא  לא נסוג, גם שידידם שדאגו לשלומו הפצירו בו לשבת בבית. הוא סרב גם לקבל עזרה מבחוץ. הוא ידע שעובדים אלה הם אחיו ועוד יבינו את עומק השקר ושאת הדמגוגיה הזולה עוד תובס לנוכח עמידתו האיתנה. וכך היה, כשבסבלנות ובעיקשות, הפועלים הבינו שהכתובת ליגונם ולכעסם זו מדיניות הכיבוש וההתפשטות. בנימין החזיק מעמד בגבורה בלתי רגילה.

ידידותו הנפלאה עם הרב גרשום פרנס, הינה עדות חיה, שלא גבולות אידיאולוגיות ולא דתיות, באפשרותן למנוע מפגש בין בני אדם, מהשקפות עולם שונות, למען צדק חברתי וקידום מעמד הפועלים. גישתו זו של בנימין הקנתה לו הרבה ידידים, והערכה עמוקה, במעגלים רחבים מאוד בציבוריות הישראלית והעולמית.

בשביל החברים הערבים, כמו שאר החברים, אפילו כאשר כיהן בעמדות בכירות, במפלגה ובהסתדרות, הוא נשאר "אל-רפיק בנימין", (החבר בנימין). ביתו פתוח, הנייד שלו וגם הטלפון בבית זמינים בכל שעות היממה, ושגם בעניינים אישיים ידעו שיימצאו אצלו אוזן קשבת.

תודה, רפיק בנימין. תודה, רפיקה יוכבד.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ארנת הגיב:

    מרגש מאוד, תיאור נאמן של זוג שהם מודל לכולנו, תודה חבר

  2. אמנון נוימן הגיב:

    סוף כל סוף , מוזכר לטובה בנימין שהיה חייב לשמש דוגמא לכולנו, בעבודתו הנאמנה בדבקותו במטרה , ובצניעותו . יהיו ברוכים בנימין ויוכבד בת זוגו ויזכו לשנים רבות

  3. איתן הגיב:

    לבנימין , מאחל לך בריאות טובה ועשייה מבורכת בשורות המפלגה .

  4. בנימין גונן הוא הנווה השאנן שלנו. הגיב:

    כשם השכונה שבה הוא גר. נקווה שמאבקו יצליח למרות הברית הבלתי-קדושה של עופר עיני, יא-עיני, מנכ"ל ההסתדרות, עם הון-שלטון ו… שלי ירחמיאלוביץ

הגיבו לאמנון נוימן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים