כל קשר לאנשים החיים והפועלים בפוליטיקה הישראלית הוא מקרי בהחלט, וקיים רק בדמיונו של הקורא.
בוריס פרידמן עלה לארץ בשנת 1975, ועוד במרכז הקליטה של הסוכנות בווינה השתדל לא להתבלט. לפני שעזב את ברית המועצות פגש את מפעילו הרוסי רק בבתי הקפה המהוהים של מוסקבה, שכן הוא נחשב בק.ג.ב לנכס, איש מבריק במיוחד, והבוס הגדול לא רצה שמישהו מהביורוקרטים במטה יזהה אותו. בצד הליטוש האינטלקטואלי היה בבוריס גם משהו בוטה ומתריס, ואפילו המפעיל סלד קצת ממבטו מזרה האימה. הבוסים נרתעו מאיבתו הגלויה של בוריס לקומוניזם. "זמנכם עבר", הטיח בוריס בפני הבוס הגדול, שסוכנים אחרים לא העזו אפילו להתעטש במחיצתו, "בעוד עשר שנים יפילו אצלנו לא רק את פסלי סטאלין, אלא גם את אלה של לנין ואפילו של מרקס. הקפיטליזם ינצח גם ברוסיה והעסקנים הבכירים של המפלגה יריבו ביניהם על השלל".
הבוס כעס, אבל לא איבד את עשתונותיו. הוא הסביר לבוריס את מטלותיו בישראל בפעם האלף, ואז הוסיף: "אף אחד לא מצפה ממך לשרת את האידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית, וגם לא את המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם. גייסנו אותך כי אתה פטריוט רוסי, לַאו דווקא פטריוט סובייטי". בוריס חייך, והבוס הבחין היטב בהבעה הזחוחה שרבצה על פניו. הבוס לא אהב יהודים בכלל ולא את בוריס בפרט.
פרידמן קצת הפחיד אותו: הביטחון העצמי המוחצן; הבוז שלו כלפי כל מגמה ליברלית בעולם. בוריס הסביר לכל מפעיליו שאין לו שום דבר נגד ישראל, אבל שגשוגה של רוסיה בעתיד תלוי בהחלשת ההגמוניה האמריקאית בעולם. "אני מאמין בלאומיות ובכלכלה חופשית, והלאומיות שלי היא רוסית. אני לא שונא את האמריקאים אבל רואה בהם מתחרים ולא מסוגל לשאת את השפלתה של רוסיה. לכן שינוי המשטר בברית המועצות, שיתרחש בוודאות בעוד כמה שנים, לא ישנה את מהות המשימה שלי. אני יוצא עכשיו לישראל למען רוסיה, ואשרת את המולדת גם בעתיד. מדינות רקובות כמו רומניה, פולין והונגריה לא מזיזות לי. אהיה מאושר באמת רק ביום שבו הדגל הרוסי יחליף בקרמלין את הדגל האדום".
הבוס הנהן, ועתה תקף אותו קבס מהול בקוצר רוח. הוא התנחם בידיעה שלא יראה עוד את בוריס, בעצם, גם לא ישמע ממנו. ההוראות של הסוכן החדש כללו הנחיה מודגשת לא ליצור שום קשר עם מוסקבה. גם כאשר יגיע לעמדת השפעה כמתוכנן, אסור יהיה לו להתקשר עם מפעיליו. בוריס אמור להיטמע בסביבה הפוליטית והחברתית, ולא לגייס סוכנים נוספים מקרב עולי ברית המועצות. המטרה של שליחותו הובהרה לו היטב: עליו לקעקע את החברה הישראלית מבפנים, לנצל את הסתירות הטבועות בה, לנתק את מיליון האזרחים הערבים מהתרבות הפוליטית הישראלית, להרוס כל סיכוי להשלמה בין ישראל לבין ההנהגה הפרו-אמריקאית הפלסטינית, ורק אז להיערך לבחישה מתוחכמת במערך יחסי החוץ של המדינה היהודית. "יש לך משימה ארוכת טווח, ורק בעוד שלושים-ארבעים שנה יעריכו את תרומתך למיגור ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון", אמר לו הבוס, "אני כבר לא אהיה כאן ואולי לא תקבל מדליות או הכרה פומבית אבל יהיו לך חיים מרתקים ומספקים". בוריס לחץ את ידו של הבוס ועד למועד עלייתו ארצה נפגש רק עם המפעיל. בהעדר האופציה להתקשר עם מוסקבה הוא חש בדידות מסוימת, אבל גם רווחה גדולה. הק.ג.ב פתח למענו חשבון שמן בבנק וינאי גדול, אבל הוא קיבל הוראה ברורה לשמור על רמת חיים צנועה בחמש השנים הראשונות שלו בארץ.
על חבלי קליטתו של בוריס נכתב בעיתונות הישראלית והעולמית רק אחרי שעלה לגדוּלה, כאיש בכיר בסיעתו של אביגדור ליברמן. מפעיליו במוסקבה עקבו אחרי כל פרט בשקיקה, גם אחרי שבוריס ילצין החליף את מיכאיל גורבצ'וב וברית המועצות התמוטטה כליל. התיק עבר מיד ליד, מדור לדור, אבל ההערצה כלפי בוריס רק התעצמה. הקריירה שלו הדהימה את כולם ועלתה על כל הציפיות. בוריס למד, התחתן, קשר קשרים עם צמרת השלטון, ליכד סביבו את דוברי הרוסית, השתמש בלאומנות כדי להדיר את האזרחים הערבים, לִיבּה שנאה כלפי האליטות הליברליות וליכד נגדם את המסורתיים, החרדים, הדתיים הלאומיים והימין החילוני.
מאוחר יותר, כדוֹבר בכיר בנושאי חוץ, הוא העמיק את המשבר עם ארצות הברית, באמתלה של יצירת חלופה פרו-ישראלית לבית הלבן בקרב השדולה הלבנה, הגזענית והפרוטסטנטית. כך העמיק החיבור הרעיוני בינו לבין ההנהגה הקיצונית של הליכוד. בוריס חידד את חילוקי הדעות עם מערב אירופה הליברלית, וכעוזר שר החוץ לא החמיץ שום הזדמנות להבהיר לדעת הקהל במערב את עמדותיה האמיתיות, הלעוּמתיוֹת, של ישראל. הוא יזם את השפלת השגריר הטורקי, והסית את הממשלה לתקוף את המשט לעזה. בכך קומם נגד ישראל את דעת הקהל הטורקית, ומנע אפשרות שאלמנטים פרו-מערביים בארץ זו יתקוממו נגד הממשלה האיסלמית באנקרה.
חידוד המשבר עם איראן וההטפה המתמדת של בוריס לפגוע במתקנים הגרעיניים בארץ זו סיכלו את כל התוכניות של ושינגטון ליצור ציר טורקי-מצרי-סעודי שישרת את האינטרסים האמריקאיים. כאשר הצליח להרוס לגמרי את יחסי ירושלים-אנקרה הציע בפומבי להחמיר את המשבר: ישראל תתמוך בכורדים נגד טורקיה, כפי שעשתה בעבר בעיראק; אחרי עשרות שנים של התנכרות היא תשתף פעולה עם השדולה הארמנית; היא תפעיל מערכת תעמולה אנטי-טורקית. על רקע המשבר עם מצרים פרידמן אמר לעצמו שבעצם הושלמו כל התוכניות שטווה כבר בראשית שנות השבעים.
הוא מבקר במדינות רבות בברית המועצות לשעבר, וראשי השלטון במוסקבה, גם אלה שלא יודעים דבר על עברו, רואים בו ידיד. בישראל עצמה הוא שיפר כמעט עד לשלמות את יכולתו כתועמלן. הוא עזר לליברמן לגייס את כל אנשיו למתקפה על האזרחים הערבים ונגד הליברלים היהודים, ניטרל את השתתפותם במחאה החברתית, חיזק את המתנחלים, שבהם ראה חומר נפץ אדיר נגד האליטות הישנות. איש מבריק, מורכב ופיקח, פרידמן היה מוטרד קצת מהצלחתו. מנהיגי הליכוד הפכו לאסקופה נדרסת ברגליו הגסות, אבל ישראל התחבבה קצת על הפטריוט הרוסי הזה. הוא רחש אמנם בוז מוחלט לאינטליגנציה הישראלית, אבל בלבו קינן גם חשש שלא רק האמריקאים נפגעים מתוצאות מעשיו. הוא בנה לעצמו ולמשפחתו בסיס כלכלי מוצק בחוץ לארץ, אבל בעצם הרגיש זר בכל מקום, גם ברוסיה מולדתו. לעתים חשב שגם הוא הפך מרוּסי נאמן ליהודי נודד, שעתידו לוט בערפל כבד.
- פורסם ב"כל העיר"
קצת פיקציה לא היתה מזיקה כאן אבל בסך הכל נחמד.
אהבתי!!
כתיבה וקריאה מהנה. נדמה שישראל ניווטה את עצמה לאן שניווטה יפה מאד לפני עליית בוריס פרידמן ויש להניח שיעד הניווט לא תלוי דווקא במעללי בוריס. היו וישנם מספיק פושעים יהודים אחרים שיוליכו את עמם ומדינתם לאובדנות מלחמתית גם בלעדיו. אם בסיפור המעשה יעזוב הבוריס הנ"ל מתישהוא את הפוליטיקה אז יבוא חיש מהר (אולי באותו היום) "מומחה לבטחון" (לא סחבק) אחר שיפגין גם הוא בקיאות לא פחותה, ישנה נושנה, ב "שפה היחידה שערבים מבינים".
לישראל (המדינה ה 51) אין, וכנראה אף לא היה, תפקיד אחר מאשר לשמור על האינטרס הקרימינלי והוא התבערה המתמידה באיזור. מדי פעם זה יהיה על אש גבוהה ובשאר הזמן זה על אש קטנה יותר, הכל לפי הצורך. כשזוהי הפונקציה של ישראל ושל תושביה-חייליה אז מטבע הדברים טיפוסים מסויימים נדרשים לקחת חלק בשימורו וקידומו של ה"אתגר" השטני הזה. וכאלה כידוע לא חסר. מכאן נובע שישראל אינה קיימת זה זמן רב כיחידה עצמאית ולכן גם אין לה ממש אינטרסים. כל תפקידה הוא לזרוע אלימות לפי צורך השעה. סיפור הכיסוי להמונים ולתקשורת הוא התמליל הציוני. בכך לא החליש בוריס את ההגמוניה אלא בעצם פעל, גם אם באופן גס ולא אלגנטי במיוחד, בשירותה.
הוא "נחקר" כבר שנים. רוב מעלליו ידועים. העמדתו לדין נדחית פעם אחר פעם. נשארה רק שאלה אחת שאינה פטורה: מה הוא מחזיק בתיקו נגד ביברק, שמונע מהם לעוצרו ולהעמידו למשפט?
"אם תירצו ,אין זו אגדה". זו אמנם קונספירציה, אבל כמו כול קונספירציה, גם זו אמת, אם לא עכשיו…אז מחר ואולי מחרתיים.
חילופי תפקידים או חילופי מסכות? ליברמן התחפש לנתניהו, ונהנתניהו לליברמן… ראש השנה עוד לא הגיע, אבל השניים מאמינים שבקרוב פורים, ולא יום כיפורים.
נראה שאחרי ששרה וביבי יעלו למטוס לניו-יורק, תתגנב גם "רוח הקודש המולדבית" לקבינת האח"מים. אנו מדווחים שנתניהו ואובמיהו ייפגשו ביום רביעי בבוקר בניו-יורק. כנראה שזה יהיה עוד PHOTO OP ולא יותר, וגם שרוחו של ליברמן איבט לא תופיע שם. הצילום יהיה איכותי חראגיל. לחיצת היד תהיה מעושה ומאוסה כרגיל. החיוך – מלחי אל לחי… וחוץ מזה – גורנישט. כי למרות הטכניקה ומלאכת הבימוי והכוריאוגרפיה, והנחת היד על הכתף, השניים לא דוברים אותה שפה. נהנתניהו מדבר מהשפה לחוץ [גם באנגלית], ואובמה נתון בסד של הלובי הציוני-ימני AIPAC. ולכן הוא מחליף אמירות כזיקית שקוראת (בכשרון רב) את הכתוב על מסך ה TELEPROMPTER. הוא יסתכל פעם לשמאל, פעם לימין וגם יישר מבט ל"מרכז". כי אובמיהו מאמין שאם יתייצב לצד אייפא"ק זה יביא לו הצלחה בבחירות. רק שנראה שגם זה לא עוזר. הניו יורק טיימס הסביר שלשום שהדבר אולי יביא לו כמה קולות של ציונים זקנים שמבלים את שנותיהם האחרונות בפלורידה. וזהו. נקודה. והבוקר מבשר העיתון היהודי הגדול שהפופולריות של אובמה בצניחה חופשית.
אז השאלה שהאיש אובמה חייב לשאול את תאומו אובמיהו היא: האם כדאי לי, להפוך לאובמיהו ולאבד עולם ומלואו? כדאי שישקול ויעשה את החישוב.
אך גם האיום שמושמע בארה"ב, על-ידי נבחראים "רפובליקאים", לסגור את ברז הסיוע לממשל רמאללה לא עוזר לשכנע את אבו מאזן. מדוע? כי האמת היא ש"הסיוע האמריקאי" לממשל רמאללה עוזר יותר לישראל ולארה"ב מאשר לעם הפלסטיני, והלחץ העממי על מחמוד עבאס גובר. העם הפלסטיני מודע לאמת שרק ישראל וארה"ב רוצות "למתן" את אבו-מאזן, ולכן ארה"ב מממנת את "מיתון" המעמד השליט ומורחת אותו בדולרים. רק שעכשיו הגיע הסוף ל"נסיון המיתון", וארה"ב חייבת לשלם בהכרה מלאה בעצמאות פלסטין. אם זה לא יקרה, ואם ברק חוסיין אובמה לא יאמר דברים ברורים, ויודיע שגם ארה"ב מכירה בפלסטין, יראה כל העולם שארה"ב אינה מתווך הגון, כפי שהיא רוצה להיראות.
אגב, לטיימס נדרשו 10 כתבים לכתוב [*] שעמדות נתניהו וממשל אובמה מנוגדות לעמדה של אבו מאזן. ושאם ארה"ב תממש את האיום להטיל וטו על הכרת מועצת הביטחון בפלסטין זה יבודד אותה עוד.
[*] איתן ברונר ואליזבט קרשנר מירושלים. ריק גלדסטון מניו יורק. אנתוני שאדיד מביירות, מארק לנדלר מוושינגטון, דיוויד קירפאטריק והבה עפיפי מקהיר, סטפן פארל מרמאללה, עארס אכרם מעזה, ו ניל מקפארקואר ממרכז האו"ם.
http://www.nytimes.com/2011/09/17/world/middleeast/Abbas-Security-Council-United-Nations-Vote.html?_r=1&hp
ב-21.5.1927 המריא צ'ארלס לינדברג, בטיסה מלונג איילנד לפאריס, זו היתה הפתיחה לקשר האווירי בין העולם החדש לישן הטוב והמוכר. מאז ועד היום התהדקו הקשרים, אבל היום מנסה ה"דמוקרט" אובמה למנוע את ההמראה של פלסטין – ואת ההכרה בפלסטין – מדינה שמנסה להיות דמוקרטית, לפחות כמו ישראל. מסתבר ש"רוח חדשה" נושבת בוושינגטון בכיוון הפוך לזה של העולם, והרוח הזו מביאה לעולם 'ניחוח' בלתי דמוקרטי ומפזרת את סירחון הההתנחלויות (ש כ ו ל ן, ולא רק מקצתן בלתי חוקיות). ליברמן לא יהיה על המטוס, אבל "רוחו" שולטת ומנווטת את ישראל ולעיתים גם את אובמה.
בבלוגים אחרים צויין במפורש ש"העוזר" של ליברמן הוא סוכן רוסי סמוי זה לא חדש.
החמצה מצערת.
הרעיון טוב, אך יישומו נעשה בחוסר תיחכום ובמגושמות. בכתיבה מתוחכמת יותר ורמיזות מעודנות יותר היה אפשר להציג את גיבור הסיפור כאביגדור ליברמן עצמו ומבלי ללעוס את הנמשל בעבור הקורא.
לחנן, אני מבין בהחלט את הביקורת. מבקש רק להזכיר לך שבעיתון שלי אני מוגבל ל-900 מילים, ולכן לא יכולתי לכתוב את כל מה שרציתי. מכל מקום, בסיפור הבא אבקש יותר מקום. מכל מלמדי השכלתי
ע"פ "הארץ" אמרה שגרירת ארה"ב באו"ם היום: "לא נהיה היחידים שמתנגדים לפניה הפלסטינית". זה לא פיקציה. הגברת צודקת! – ארה"ב תהיה רק כ מ ע ט_ה י ח י ד ה. אמנם לכל ברור שלארה"ב יש עוד כמה משת"פים — במיקרו מדובר על MICRONESIA וגם ברור שהדיפלומטיה הישראלית – שאותה אימץ ממשל אובמה מגרדת את התחתית. וגם שעוצמת ארה"ב כבר לא כשהיתה. אפילו את הטליבאן אינם מסוגלים לנצח! לכן הממשל חגג את חיסול אוסמה בן לאדן, כאילו היה זה נצחון או "ההישג" ראוי לשמו. [אפילו ב'דמוקרטיה היהודית' לא חוגגים כל "חיסול ממוקד"]…
צריך לומר למי שטרם הבין שלא הכל דיבורים — שהמעשים חשובים יותר מהדיבורים — שממשל שמממן את צבא הכיבוש הוא ה מ כ ש ו ל – ל ש ל ו ם – אפילו יותר מפטפטנינו, ביברק.
בארה"ב נהוג לומר MONEY TALKS, and IT TALKS LOUD, ויש בזה משהו… אם נקבל את הנוהג נבין שאין חשיבות רבה למילים בהם השתמשו דניס רוס והיל, ואפילו הנשיא. כל ההבטחות המילוליות של ארה"ב, ונאומו בקהיר שוות בקושי את קליפת השום-כלום, או כשהממשל הגדיל את תמיכתו הכסית לכמעט 4 מיליארד דולר, ברור לכל שמדובר ב'תכלס' – בכסף במטבע דולרי, ובתמיכה בסכומים אגדתיים בצבא הכיבוש. לכן לא מה שדניס רוס אמר. חשובה יותר התמיכה בצבא שמתנגד לשלום הצודק -וזו המדיניות האמיתית של ממשל אובמה, כמו של ממשל קודמו ג'.וו.בוש.
האם ה"קום-שב" שעשו הנבחראים לקונגרס ולסנאט היה יותר מפיקציה. 29 פעם הם עשו לנתניהו Standing Ovation כמעט ללא יוצא מהכלל כולם קמו וישבו, ישבו קמו, ללא בושה. האם רק לי נדמה שהדמוקרטיה האמריקאית כולה היא פיקציה, וברובה פיקציה קונספירטיבית? ומי האחראי לקונספירציה? AIPAC הרי קטן ומושתן מדי לכך. אז אולי למעונינים בשליטה על הנפט הערבי יש יד בפיקציה שארה"ב מעונינת בדמוקרטיה, גם בעולם הערבי?
לא רק שארה"ב תומכת בצבא הכיבוש 'שלנו', זה שמתנגד לשלום הצודק – המדיניות של ממשל אובמה, כמו של ממשל קודמו ג'.וו.בוש, תומכת גם בממלכה הסעודית, הווהאבית, האכזרית, נגד הדמוקרטיה. גם חברות הנשק תומכות בה, כי נסיכי סעודיה משלמים הרבה מ ע ל "מחיר השוק" עבור נשק מיושן… כי ארה"ב היא היצאנית הגדולה. היא מיצאת יותר נשק לחיסול המוני [ Weapons of Mass Destructuion WMD] וגם נשק פרטני, קטלני ומדויק לחיסול ממוקד [מה שנקרא בשפה המכובסת הבינלאומית Targeted Killings] מכל יתר מדינות העולם. במקום השני בתחרות היצאניות היצואניות עומדת… ישראל. ושתי המדינות האלה יחד עזרו עוז להתנגד לדמוקרטיה ולעם פלסטין שדורש לקיימה גם בשטחים שישראל כבשה. וגם זו אינה מהתלה קונספרטיבית – זו קונספירציה לשמה נגד שלום העולם ובטחונו.
זקנתי מכדי להאמין לילקוט הכזבים, לספינים לטריקים ולשטיקים מבית היוצר של ביברק ומסביריו.
אני כבר מבחין בין אמת לשקר, ומניסיוני למדתי שמי שמשקיע בנשק -ולא בשלום- יאכל מלחמות.
וגם צבא הכיבוש, שהשקיע "עשרות מיליוני שקלים באמצעים לפיזור הפגנות", ישתמש בהם, במקום לפנות את ההתנחלויות שהן הסיבה להפגנות.
המצב הרבה יותר דליק עכשיו, כי צבא הכיבוש אימן וצייד מתנחבלים להצית אש, ובקרבם לא חסרים פרובוקטורים. ואם לא נצליח למנוע את הבעירה, ההצתה ולעצור את המאנייקים, את מי נאשים? את אהוד ברק, שטס לוושינגטון, עוד לפני נהנתניהו. ומה הוא יביא? עוד תמיכה אמריקאית בהליך מלחמתי? כי אהוד ברק הוא זה שכשר 'ביטחון' נושא באחריות למצור, ובסיבות ל"מהומות בגד"מע, בי-ם ובעוד גזרות". כי מי שלא פינה ולו מאחז אחד הוא הבעיה! זה ברק שהביא את המשבר, כשהטיל את המצור על עזה, ושלח שייטת לרצוח טורקים ב"מרמרה", הוא ה ב ע י ה – ולא ה פ ת ר ו ן.
שבענו את הבטחותיו. אפילו הבטחה אחת הוא לא מילא! במקום לרסן את המתנחבלים המתפרעים הוא שלח את הצבא [שעליו הם יורקים, וברכביו מחבלים] לאמן אותם. גם זה לא פיקציה קונספירטיבית. כי המהתלים בנו ידועים ומוכרים, ואת ממשלת סרבני השלום חייבים לזרוק לזבל, ולהשאיר את שר ההיסטוריה לדון ולשפוט אותם.
כמה נמוך יורדת ההתקפה על ליברמן, עכשיו הוא נאשם (זה רק סיפור, כן) בריגול.
כנראה שטעיתי. אני, לתומי חשבתי שכלל לא מדובר במתנחל שהגיע הנה ב- 1978, ושולט בממשלה ברמה. חשבתי שמדובר רק בסגן ראש עירית נשר, איגור גורביץ, שנתפס נוהג ללא ביטוח או רשיון נהיגה תקף.
סיפור מדהים, באמת חומר למחשבה.