הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בנובמבר, 2011 4 תגובות

קבלו סיפור: בשנת 2008, עשר שנים אחרי שנחקק חוק הדיור הציבורי – חוק שמעולם לא יושם – הגיע ח"כ רן כהן, יוזם החוק, לפשרה עם משרד האוצר ועם משרד השיכון. על פי ההבנות שהושגו, ישנה כהן סעיפים מסוימים בחוק, שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי תקופה מזערית – לרכוש את דירתו בהנחה ניכרת. כן יסכים כהן לדחות את תחילתו של החוק לינואר 2011. בתמורה התחייבה הממשלה כי החוק ייכנס באופן סופי לתוקף בתחילת 2011.

בעקבות ההסכם שנחתם בין כהן (וח"כ יורם מרציאנו) לבין הממשלה, עלה כהן בעצמו לדוכן הנואמים בכנסת וביקש מהח"כים לתמוך בדחיית החוק בעוד שנתיים. הדחייה נכנסה לחוק ההסדרים של 2010-2009, והחוק שוב לא יושם.

חלפו שנתיים, רן כהן כבר פרש מהכנסת, ואז הגיעו הדיונים על התקציב ועל חוק ההסדרים ל-2012-2011. וכמו בעשר השנים הקודמות, כלל משרד האוצר את סעיף החוק ההסדרים הדוחה את יישום חוק הדיור הציבורי לעוד שלוש שנים. כהן, שזעם על הפרת הסיכומים, הגיע לדיון של ועדת הכספים – הפעם כאזרח מהשורה – ושטח את טענותיו:

"באוגוסט לפני שנתיים, במהלך חקיקה לקראת קריאה שנייה ושלישית, באו אלינו מהאוצר וממשרד השיכון וביקשו הצעת פשרה: ראשית, נשנה את החוק כך שהדירות יימכרו לא רק על פי ותק, כפי שהיה במקור, אלא גם על פי מספר נפשות – והסכמנו; וגם על פי הפרדה בין פריפריה ומרכז – והסכמנו. הממשלה באה ביזמתה ובהחלטה נחושה שהחוק ייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2011. זה היה חלק אינטגרלי של ההסכם. אני אומר לכם שאם מישהו כאן לא מאמין לי, שירים טלפון ליורם מרציאנו וישאל אותו האם אנחנו היינו מסכימים להסכם הזה בלי שהיה חלק אינטגרלי של ההסכם. כלומר, ב-1 בינואר 2011 החוק נכנס לתוקף".

התשובה של משרד האוצר לטענות האלה אינה פחות ממדהימה. היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד יואל בריס, מודה כי הטענות של רן כהן נכונות, וכי הייתה הסכמה בין הממשלה לבין יוזם החוק לפיה – בעקבות התיקונים והדחייה הנוספת – תתמוך הממשלה ביישום החוק. "עם זאת", טוען בריס, "לא הייתה כל הסכמה, במפורש או במשתמע, לשלול מן הממשלה את האפשרות לשוב ולקבוע את עמדתה באשר לחוק או באשר לתחילת החוק בתום תקופת הדחייה". מה שהיועץ המשפטי של משרד האוצר בעצם אומר הוא שהממשלה התחייבה לתמוך ביישום החוק, אך לא התחייבה לעמוד בהתחייבויות שלה.

הדברים שאמר נציג משרד האוצר באותו דיון מופרכים אף יותר, אם הדבר בכלל בגדר האפשר. לפי ראובן קוגן מאגף התקציבים באוצר, "העמדה המשפטית שלנו וגם העמדה המהותית שלנו היא שעם סיום תקופת ההסכם, תמו גם ההבנות בין הצדדים". כלומר, ההסכמות היו תקפות רק עד סוף 2010 – אותו פרק זמן שבו הסכים רן כהן לדחות את יישום החוק – וברגע שמגיע תורה של המדינה לקיים את הצד שלה בהסכם, היא טוענת שכבר אין לו תוקף. הדבר מקביל למישהו שייקח הלוואה מהבנק לתקופה קבועה מראש, וברגע שיגיע מועד הפירעון הוא יטען שחוזה ההלוואה התייחס רק לתקופה עד מועד הפירעון, ואין לו תוקף לאחר מכן.

הדיור הציבורי כמשל

עבור מי שרוצה להבין מקצת השינוי האידיאולוגי-כלכלי שעברה המדינה בשישים ושלוש שנות קיומה, סוגיית הדיור הציבורי מספקת שיעור מאלף. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כ-50% מהבנייה למגורים בישראל היתה בנייה ציבורית, כלומר בנייה שנעשתה ביזמת המדינה ובמימונה. בנייה זו התבצעה בעיקר על ידי החברה הממשלתית "עמידר", שהוקמה בשנת 1949, במטרה "לעסוק במפעלי בניין, בפיתוח, באכלוס ובאחזקה במדינה, לקדם ולעודד מפעלי בניין פיתוח ושיכון בכל דרך שהחברה תמצא לנכון".

עד סוף שנות ה-60 ירד שיעור הבנייה הציבורית אל מתחת ל-30% מכלל הבנייה למגורים, בין היתר בזכות התפתחות השוק הפרטי. לקראת שנות ה-70 החליטה המדינה לשנות גישה, ובמקום להשקיע בבניית דירות ציבוריות, היא החלה להעניק סיוע כספי לאזרחים כדי שירכשו או ישכרו דירה בשוק הפרטי. בעקבות גל העלייה של תחילת שנות ה-90 חזרה הממשלה לתקופה קצרה מאוד לבנייה ציבורית. עד סוף העשור ירד חלקו של הדיור הציבורי בישראל מסך הדירות במדינה לכ-6% בלבד.

kaldor2הדיור הציבורי כאחוז מכלל הדירות לפי מדינות / הנתונים נכונים ל-2001.
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת

 ב-1997, שנה בלבד לאחר שנכנס ללשכת ראש הממשלה בפעם הראשונה, החליט בנימין נתניהו להפריט את פעילות הדיור הציבורי ולהעביר את ניהול הדירות לחברות פרטיות. בתגובה להחלטה, יזם ח"כ רן כהן מסיעת מרצ את "חוק הדיור הציבורי", שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי במשך תקופה ארוכה לרכוש את הדירה בהנחה ניכרת של כ-85%. הכסף שייכנס לקופת המדינה כתוצאה ממכירת הדירות היה אמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות, שייתנו פתרון לרשימה המתארכת של זכאים לדיור ציבורי שאינם מקבלים כיום מענה.

החוק אושר בכנסת בשנת 1998, והיה אמור להיכנס לתוקף ב-1999. אלא שאז נכנס לתמונה משרד האוצר, שהחליט לדחות את יישום חוק הדיור הציבורי באמצעות חוק ההסדרים. ממועד אישורו בכנסת נדחה החוק יותר מחמש פעמים, לתקופות של שנה אחת עד שלוש שנים. חוק ההסדרים לשנת 2012-2011, כאמור, דחה את יישום החוק עד 2014.

השימוש של משרד האוצר בחוק ההסדרים כדי לדחות חוקים שבהם אין הוא חפץ אינו נדיר. למעשה, זוהי אחת המטרות העיקריות של חוק ההסדרים. חוק חינוך חינם לגיל הרך, למשל, אותו המליצה ועדת טרכטנברג ליישם בשנים הקרובות, אושר בכנסת עוד בשנת 1984, ובזכות דחיות חוזרות ונשנות מעולם לא יצא אל הפועל. המקרה של חוק הדיור הציבורי מקומם אף יותר, מכיוון שלמעשה אין הוא כרוך בהוצאה תקציבית מצד המדינה. המדינה לא צריכה להשקיע ולו שקל אחד על מנת ליישם את החוק, להיפך, החוק אמור להכניס כסף לקופת המדינה ממכירת דירות ציבוריות לדיירים, כסף שאמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות.

kaldor3לא שיקולים מקצועיים – אידיאולוגיה

מדוע רוצה משרד האוצר לדחות את יישום החוק? הטענה הרשמית של גורמים במשרד היא כי מלאי הדירות הציבוריות נמוך מאוד, ומכירת הדירות הציבוריות תקטין אותו אף יותר. אך אם המשרד אכן מודאג ממלאי הדירות הנמוך, מדוע אין הוא מקצה סכומים בתקציב לטובת בנייה ציבורית במטרה להגדיל את מלאי הדירות?

האמת המרה היא שמלאי הדירות הציבוריות במדינת ישראל מעניין את פקידי האוצר כקליפת השום, ואולי אף פחות. כיצד אנו יודעים זאת? פשוט מאוד: בעשור האחרון, על אף שחוק הדיור הציבורי לא יושם, נערכו כמה מבצעים שבמסגרתם מכרה המדינה כ-33 אלף דירות ציבוריות לדיירים שהתגוררו בהן. מבצעי המכירות התבצעו בהתאם להחלטות הממשלה בנושא – לא במסגרת חקיקה מוסדרת – והכניסו בסך הכל כ-2.75 מיליארד שקל לקופה.

מתוך הסכום הזה, קצת למעלה ממיליארד שקל עברו לסוכנות היהודית, שמחזיקה בחלק מהדירות באמצעות חברת "עמיגור". הסוכנות עצמה לא הסכימה להשתתף במתן הנחות לדיירים באותן דירות, ודרשה שהמדינה תפצה אותה עבור כל דירה שנמכרת בהנחה – כלומר שהמדינה תעביר לה את הסכום שמשקף את השווי המלא של הדירה. 187 מיליוני שקלים הועברו לחברות הדיור העירוניות ממשלתיות "חלמיש" (תל אביב) ו"פרזות" (ירושלים).

הסכום הנותר, בניכוי ההוצאות על מבצעי המכירות, היה אמור להיות לטובת רכישת דירות ציבוריות חדשות במטרה להגדיל את המלאי. אבל סדרי העדיפויות של משרד האוצר שונים, וכך החליטו פקידי המשרד "להחרים" סכום של 438 מיליוני שקלים מתוך סך ההכנסות ולהשתמש בו למטרות אחרות. בסופו של דבר, מתוך הכנסות של כמעט 3 מיליארדי שקלים, רק 205 מיליוני שקלים הוקדשו לרכישת דירות חדשות. אגב, מתוך אותן דירות נמכרו יותר מ-2,000 בשוק החופשי על-פי המחיר הגבוה ביותר שיכולה הייתה המדינה לקבל מבלי להעניק הנחה כלשהי לדיירים האמתיים.

לאן הלך הכסף ממכירת הדירות הציבוריות? על-פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת:

  • הכנסות ממכירת דירות ציבוריות: 2.75 מיליארדי שקלים
  • סכום שעבר לסוכנות היהודית: 1.081 מיליארדי שקלים
  • עמלות ושומות: 128 מיליוני שקלים
  • הכנסות משרד השיכון ממכירת הדירות: 1.54 מיליארדי שקלים
  • הוצאות משרד השיכון על פעולות שיכון: 680 מיליוני שקלים
  • רכישת דירות רגילות: 120 מיליוני שקלים
  • דירות לנכים המרותקים לכיסא גלגלים: 85 מיליוני שקלים
  • יתרה שנשארה בידי משרד השיכון: 237.5 מיליוני שקלים
  • יתרה שהועברה לחברות עירוניות-ממשלתיות: 187 מיליוני שקלים
  • יתרה שנשארה בידי משרד האוצר: 438 מיליוני שקלים

לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שממנו נלקחו נתונים אלה (שנכתב, אגב, בשבועות האחרונים) "עד לסיום כתיבת המסמך לא התקבלה תשובה ממשרד האוצר בדבר ניצול 438 מיליוני שקלים שהועברו אליו. יוזכר כי לפי החלטת הממשלה מדצמבר 1999, הסכום כולו אמור לשמש למימון פתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך לזכאים לדיור ציבורי."

הדו"ח הנזכר לעיל אמנם התפרסם רק בשבוע שעבר, אך הבעיה שהוא מעלה ידועה היטב למי שמעורה בדיוני ועדות הכנסת. הנה לדוגמה ציטוט מתוך פרוטוקול ישיבה שנערכה בסוף נובמבר 2010. הדובר הוא אורי אלדר, חבר פורום הארגונים החברתיים לביטול חוק ההסדרים: "כמובן שהכסף הזה נכנס לתוך הבור של האוצר ושלא השתמשו בו לאותה מטרה אותה קובע החוק, מכיוון שהחוק לא היה בתוקף. מי שרוצה לשים לב, בחוק יש סעיף שמחייב הקמת קרן ש-75 אחוזים מהסכום הנצבר ישמשו להקמת דירות מחדש ו-25 אחוזים ישמשו לשיפוץ הדירות הקיימות שנמצאות עדיין בבעלות עמיגור ועמידר. הקרן לא הוקמה והכסף פשוט נעלם בידי האוצר. אני יודע גם כיצד נעלם חלק מהכסף, אבל אני לא רוצה לבייש את האוצר ולחשוף מה קרה עם הכסף הזה".

אז לאן באמת הלך הכסף? איש אינו יודע, מלבד כמה פקידים במשרד האוצר. הנה עוד ציטוט מדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה כבר ביולי 2009. חילופי הדברים הם בין ח"כ יואל חסון (קדימה) לבין ראובן קוגן, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר.

היו"ר יואל חסון: כמה נשאר בקופת האוצר?
ראובן קוגן: בקופת האוצר אין כסף. חלק מהכספים בהתאם להסכם האחרון וגם בהתאם להסכמים הקודמים, חלק מהכספים הולכים למשרד האוצר, התמורה התחלקה …
חסון: אז חלק כן הלך לאוצר.
קוגן: חלק מהכסף הולך לצרכי משרד האוצר. ההסכם האחרון דיבר על 25% ו-75%, כאשר 75% מהכסף הולך בהתאם להסכם שנתחם בין שר השיכון לבין שר האוצר, זה 25% הולכים למשרד האוצר …
חסון: מה אתם עושים בכסף?
קוגן: למדינת ישראל יש צרכים אחרים. שיכון זו בעיה אחת מכל הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן.

אי אפשר שלא לגחך למשמע התגובה של משרד האוצר. למדינת ישראל יש בעיות אחרות להתמודד איתן מלבד הדיור הציבורי, זה נכון, אבל ממשלת ישראל החליטה בעבר להקצות את כל הכסף ממכירת הדירות הציבוריות לטובת בניית דירות חדשות ומכירתן. באיזו סמכות מחליט משרד האוצר להפנות את הכספים הללו לטובת מטרות אחרות?

מדובר בתשובה הקבועה של משרד האוצר לדרישה להקצות כספים למטרות חברתיות כלשהן. כך, לפי האוצר, אי אפשר לתת העלאות שכר לרופאים, כי מצבם של העובדים הסוציאליים גרוע בהרבה. ואי אפשר לתת העלאות שכר לעובדים הסוציאליים, כי צריך להשקיע יותר בחינוך. ואי אפשר להעביר כסף לחינוך, כי מה שחשוב באמת זה להשקיע בתשתיות הציבוריות. אבל כשמגיע תורן של התשתיות הציבוריות, מסתבר שהאוצר שומר את הכסף כדי להשקיע במערכת הבריאות הציבורית, וחוזר חלילה.

למעשה, אם להאמין לטענות האוצר, הבעיה של מדינת ישראל אינה שפקידי המשרד הם אטומים מבחינה חברתית – אלא שהם יותר מדי מודעים לבעיות החברתיות, לפערים ולקשיים של השכבות החלשות. פקידי האוצר כל כך רגישים למצוקות, שהם אינם מסוגלים להוציא ולו שקל אחד לטובת מטרות סוציאליות, מחשש שההוצאה תבוא על חשבון מטרות סוציאליות אחרות. באופן כמעט פלאי, הדילמות האלה אינן מעכבות את האוצר כשהוא יוזם הפחתה של מס החברות, הטבות מס לאלפיון העליון או מענקי עתק לחברות ענק כמו אינטל. ואולי הגישה הזאת מספקת רמז לשאלה לאן הלך הכסף.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אשר פרוליך הגיב:

    מצב הדיור הציבורי בשטחים לא רע בכלל.הוא כלי יעיל מאוד לנצל את צרכי משפחות הזקוקות לדיור למשוך אותן מעבר לגדר.בדרך הזו גם משפיעים על השקפת העולם שלהם,כוון שכל אדם רוצה להגן על ביתו.

  2. Avi הגיב:

    Who belive the government in Israel.

  3. שמואל רוזנבלום הגיב:

    מאמר רציני ביותר על נקודה כאובה

  4. שמואל רוזנבלום הגיב:

    המאמר רציני ביותר על נקודה כאובה
    טענת האוצר היא שיש חשש שהדירות יגיעו לידיים לא ראויות בעתיד ולכן גנזו את החוק

הגיבו לשמואל רוזנבלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים