הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בנובמבר, 2011 2 תגובות

ניצחון פמיניסטי?

ספיחי משפט קצב מעניינים אותנו לא פחות מאשר הפרשה עצמה. משה קצב, נשיא ישראל לשעבר, הפך עתה לעכבר מעבדה, המתרוצץ בין מוקדי החום והקור בלי שום שליטה על מעשיו. המבט הקולקטיבי של האומה ממוקד בו, ממד החמלה כמעט ונעלם ונשארה בעיקר הסקרנות הצהובה, החטטנות ומבול המלים המחליא. לחוסר הנחת של כמה מאיתנו מהחיזיון המחפיר הזה, מתלווה גם ההתרשמות מכמה הערות בפסק הדין, שלא יושמו בגזר הדין. השופטים לא היו עקביים: אם היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז חטא כל כך בנמהרותו (אישית, אני לא משוכנע בכך) כלפי קצב, ואם התקשורת חרצה את דינו מראש, הרי לשופטים היתה סמכות להקל קצת בגזר הדין ובכל זאת להשאיר את פסק הדין בעינו?

kazav

השנים הארוכות שיֵרצה קצב בכלא בגין פשעיו והתנהלותו הנבזית הן דווקא מידתיות אבל עומדות בסתירה לנזיפות הקשות כלפי מזוז וכלפי התקשורת. עתה מַרבים אנשים מן השורה להמר על סיכוייו של קצב לקבל חנינה מהנשיא שמעון פרס (בהמלצת שר המשפטים יעקב נאמן) עוד לפני מועד כניסתו לכלא. פרס כבר היה מעורב בפרשת עיוות דין קשה מזו, כאשר היה שותף מלא לחנינה שקיבלו הרוצחים מקו 300 טרם משפטם ובהדחת היועץ המשפטי יצחק זמיר שהתנגד למעשים האלה. אבל הפעם לא מדובר במערכת הביטחון הקדושה ולכן קשה לדעת כיצד ינהג הנשיא. מתנגדי החנינה יפנו לדעת הקהל ומכאן המתח האופף גם את החבורה המקיפה את קצב ומגוננת עליו וגם את אלה שמאסו בדחיות ומבקשים לראותו כבר מאחורי סוגר ובריח.

נשים רבות הביעו אמנם שמחה על אישורו של גזר הדין אבל סברו שאין די בכך ושהמודעות לזכויות הנשים במדינה, שבה יש לאורתודוקסים השפעה כה רבה, איננה מספקת. לגורלו של קצב יש אפקט הרתעתי חזק מאוד, והנשים השיגו בפרשה הזאת ניצחון גדול. מובן שרבות מהן מחפשות דרך כיצד לתרגם את ההישג הזה למהפכה פמיניסטית אמיתית, שתבטל את אפליית הנשים בכל התחומים. לדעתי, אין סיכוי לפריצת דרך נקודתית בנושא הנשים בלי מהפכה בכל תחומי החיים במדינה. המאבק הוא אחד: למען שוויון זכויות לכל האזרחים ולמיסוד תגובה משמעותית של המגזר הדמוקרטי במדינה נגד השמרנות הלאומנית התוקפנית. מי שישלים עם חקיקה דרקונית נגד ארגוני זכויות האדם ייאלץ לספוג מהלומות כבדות בעתיד. הגבלת חופש הפעולה של הוועד נגד עינויים בישראל, או של ארגון "בצלם", תפגע גם בארגוני הנשים. המאבק למען זכויות הנשים ונגד אויבי הדמוקרטיה חייב להיות משותף, או שייאבד כל סיכוי להצליח.

תג מחיר

האם ישראל הפכה לדמוקרטיה אתונאית, שבה קובע העם את ההחלטות המדיניות והחברתיות ואת החוקים? הקביעה הזו היא מרחיקת לכת. נכון שהייתה לציבור מעורבות עמוקה במשפט משה קצב ולאחרונה גם בוויכוח על נושא המתקפה באיראן אבל רק מעטים יעלו על דעתם לקיים משאל-עם בנושא אופרטיבי כזה, חרף העובדה שלא מדובר ב"מבצע" אלא באסון לאומי חסר תקדים. אבל גם אם ייערך משאל כזה, מי ינסח את השאלות ובכך ישפיע באורח מכריע על התשובות?

ניתן, כמובן, להציג בפני הציבור נוסח לאומני פופוליסטי, שיצביע על העובדה שממשלת איראן שוללת את קיומה של מדינת ישראל ומפתחת נשק גרעיני המיועד ספציפית לפגוע בנו. לכך תתווסף השאלה האם יש לנקוט במדיניות של "הבא להורגך השכם להורגו?". כבר עתה משתית נתניהו את הוויכוח (שפרץ בעל כורחה של החונטה השלטת) על הנחת היסוד הזו, יש להניח שבמשאל- העם הוא רק יחדד עוד יותר את הדברים. אבל ניתן לנסח את הדברים גם אחרת לגמרי.

בעבר נהגו פרלמנטרים שמרנים, גם אצלנו וגם באירופה, לדרוש שלכל הצעת חוק, המיטיבה עם הציבור מבחינה כלכלית-חברתית, יש להצמיד תג מחיר. כלומר, לפרט כמה יעלו הרפורמות בכספי משלמי המסים. גם לשאלה על איראן, אפילו אם ההחלטה תישאר בחדרי החדרים של הקבינט המדיני, יש להצמיד תג מחיר. האם ישראל מוכנה לשלם את מחיר ניתוק היחסים הסופי עם טורקיה, מצרים וירדן ועם ההכחדה המוחלטת של האופציה לשפר את היחסים עם העם האיראני, שאולי יחליף את המשטר החשוּך השולט במדינה זו היום? האם נוכל לעמוד בתוצאות של סנקציות, שדומות לאלו שהושתו על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד הגזעני? האם לא הגיע הזמן להשלים עם התפשטות הנשק הגרעיני באזור או לחילופין להתפרק מנשק כזה גם בישראל?

וניתן להציג שאלה נוספת, שגם היא מתמקדת בתג המחיר: האם מוכנה ישראל לשלם את המחיר של מלחמות בלתי פוסקות, של הסלמת האיבה עם כל מדינות האזור, של התמוטטות המרקם החברתי ושל סבל נורא של מאות אלפי אזרחים רגילים? וכל זה משום ששר הביטחון אהוד ברק לקה חלילה ברוחו (גם שגעון גדלות יכול להיות פתולוגי) וראש הממשלה בנימין נתניהו קשר את גורלו הפוליטי עם המתנחלים ועם ידידיהם בתוך הקו הירוק?

לישון עם האויב

כיצד ייחלץ המחנה הדמוקרטי הישראלי (במובנו הכי רחב של המונח) מהמצור הנוכחי, ויציל את כולנו מתוצאות המתקפה על איראן? תמיד כשעולה שאלה קיומית על סדר יומו של הציבור הדמוקרטי, נתבע השמאל לשלם את המחיר. דורשים מאיתנו להצביע בעד מועמדים בלתי נסבלים, להתפשר על דרישותינו, להשלים עם עסקנים שנפשנו נקעה מהם, להיות מתונים ונחמדים ואפילו להדליק נר בעצרות לזכר יצחק רבין ולהתעלם מהחשבון הנוקב שהיה לנו איתו במִכלול רחב של נושאים לאומיים וחברתיים.

הפעם זה פשוט לא יעבוד. התביעה מאיתנו להתפשר הייתה תמיד בלתי מוסרית ובלתי עקרונית, אבל החשש מקנן בנו: אם אנחנו באמת רואים במניעת המתקפה על איראן שאלה של חיים או מוות, שעלולה להשפיע באורח ישיר עלינו ועל משפחותינו ועל כל העולם המוכר לנו, אולי לא נותרה שום ברירה אלא לחפש בני ברית גם במקומות בלתי צפויים.

ההיגיון של הניתוח הזה מוביל אותנו לעולם של שנת 1973, שבו המליצו כמה מטובי אנשינו להצביע בעד "המערך" (עבודה) כדי שהרע במיעוטו יוביל אותנו לוועידת שלום כלשהי. העיון בדילמה האומללה ההיא מלמד אותנו שהמצב הידרדר מאז: המרכז המתון דימם את עצמו למוות, מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ' התקרנפה ומכרה את נשמתה למתנחלים ולאיש מאיתנו אין אמון בקדימה, שבסיעתה יש רוב מוחלט של נצים, שונאי ערבים מובהקים וביטחוניסטים, שחוללו גם את מלחמת עזה וגם את מלחמת לבנון השנייה.

  • פורסם ב"כל העיר"
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. דינו הגיב:

    דווקא לגבי המשפט האחרון במאמר: ברעם חייב להבין שלמטבע יש שני צדדים ולא הכל תלוי בישראל. אי אפשר לדבר על מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה מבלי להזכיר את חלקם של החיזבאללה והחמאס באסקלציה שלא הותירה ברירה אלא לצאת למבצע נרחב. בהקשר הזה ניתן לצטט משפט אחר מהמאמר: "התביעה מאיתנו להתפשר הייתה תמיד בלתי מוסרית ובלתי עקרונית"…
    לגבי מעמד האישה בישראל: כמו ספירו מנסה ברעם להאשים את הימין והכיבוש בכל אקט אלים או מפלה במדינה. מעניין שהמדינןת הגרועות ביותר מבחינת מעמד האישה הן דווקא יקירות השמאל העקבי

  2. רמי דקל הגיב:

    למדתי שחלקים שבציבוריות הישראלית יש בהם שהתא המשפחתי עומד הרחק מאד מהתא המפלגתי .

הגיבו לרמי דקל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים