הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בנובמבר, 2011 6 תגובות

המאבק על התודעה הציבורית מחדד את ההבנה שלנו, הפעילים, באשר לכיווני הפעולה שידליקו מחדש וביתר שאת את אש המחאה. אנו מחפשים דרכים יצירתיות להשתחרר מההרגלים המקובעים של סדר העולם הישן.

איננו מוכנים עוד לשאת עינינו אל המנהיגים וּלְצפות שייצגו אותנו ושיפעלו למעננו. אנו מבינים שה'מנהיגים' האלה אינם אלא מריונטות שבויות בידי בעלי ההון, כמו כולנו. אנו מבינים שבישראל של סוף 2011 אין לנו אלא לסמוך על עצמנו ולייצר במו ידינו מציאות חדשה, ראויה לחיי אדם.

diurhunthouהפגנת המאה אלף בתל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

כדי ליצור את המציאות החדשה אנו חייבים לשבור בתוך עצמנו את המבנה החברתי הקיים, ההירארכי, ובמקומו לעבוד בצורה רוחבית, שטוחה, רשתית. עלינו לייצר מבנה חברתי חדש, מכבד, מאפשר, מסייע, ובו כל קבוצה וכל יחיד יכולים לפעול לפי הבנתם וכמיטב יכולתם, מבלי שייקבע מתווה מחייב. זהו כיוון חדש שבו הדמוקרטיה אינה סִסמה ריקה מתוכן אלא דרך חיים של מעורבות, של אחריות ושל יזמה אישית של הפרט, לטובתו ולטובת הכלל.

מאז שיאי הקיץ הלכו והתרבו היזמות במחאה, אולם הן לא הצליחו לשמר את תנופתה ואת תמיכת הציבור בה. כל יזמה עסקה בהגדרת האג'נדה שלה ובארגון הפנימי, ואט-אט הלך ונפרם החוט המקשר לא רק בין הפעילים לציבור אלא גם בין הפעילים לבין עצמם.

לאחרונה חל מפנה בדמות מהלך מחודש של איחוד הכוחות. שיח חדש נוצר בין הפעילים. מאגר משותף של מידע ושל משאבים החל להתהוות. חוטים מקשרים נטווים בעדינות ובשיטתיות בין היזמות, והבסיס הרחב שוב נרקם ונוצר.

אין ספק שנחישות הפעילים להצליח, לצד ההבנה שאנו על סף תהום הכישלון, היא זו שהביאה לעצירת תהליך ההידרדרות. והנה אנו מצליחים לייצר יחד דיאלוג מחבר ומכבד. זו דרכנו למנף את המחאה תחת דגל המבנה החברתי החדש, ללא כל הירארכיה או נציגים נבחרים. זהו המפתח הבסיסי להצלחתנו.

אלא שבעוד אנו עסוקים בהתארגנות מחדש, הסיר השלטון את הכפפות ואת המסכות ופתח במתקפה חזיתית! מתקפה לא על הפעילים בלבד אלא על הציבור כולו. מתקפה זו באה לידי ביטוי בציד המכשפות בתקשורת, בגל החוקים האנטי-דמוקרטיים ששוטף אותנו ובספינים הפוליטיים שעושים כל מה שאפשר כדי להוריד את המחאה מסדר היום הציבורי.

השלטון האנטי דמוקרטי, הכפוף לגחמות בעלי ההון, הפך לבעיה כה גדולה ומאיימת, עד שאין טעם כרגע לעסוק ביחסים בין היזמות ובכיווני הפעולה המשותפים ביניהן, או לחילופין באיחוד הכוחות הפנימי בין הפעילים.

צו השעה כעת אינו לעבוד פנימה בין הפעילים, אלא אך ורק החוצה – מול הציבור.

אין טעם לעסוק בהסברת הבעיה, אנשים כבר מבינים אותה היטב. הכול מופיע בטלוויזיה ובעיתונים ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין זאת.

חייבים להפנים:

אנשים אינם פועלים כיום כפי שפעלו בקיץ, לא בגלל שאינם מודעים אלא בגלל שהם מרגישים קטנים מול מערכת ענקית וכוחנית, מפני ששנים על גבי שנים פילגו ביניהם עד כדי כך שהם מפחדים לומר בקול שהם מאמינים באפשרות של עולם טוב, צודק ונעים יותר, שמא יהיו ללעג. שמא יוקעו כהוזים וחולמי חלומות.

על כן, חייבים לשנות את המיקוד. חייבים להחזיר את הסולידריות, את תחושת הביטחון ואת האמונה של האנשים בכוח שלהם יחד כציבור מאוחד.

ההסברה שלנו צריכה להתמקד ביכולת להתמודד עם הבעיות במקום בבעיות עצמן. לטפח ולהשריש את האמונה שבכוח משותף נשנה את המציאות ונהפוך על פיה את פירמידת הכוח. הזמן יקר וכל המאמץ צריך להתמקד כעת בפעולה ביישובים, בקהילות, במרחבים הציבוריים. בפארקים, בשכונות, בחוגי בית, בתוך בתי הספר. בכל מקום. אנו צריכים לצאת אל הציבור, להקשיב לו, ולגרום לו להבין שאפשר להצליח ולשנות, אם רק נשכיל להתגבר על הפחד ועל ההרגלים הישנים, ולפעול יחד.

עלינו לגייס את תודעת הציבור לשינוי דפוסי צריכת המידע והבנת המרחב שהוא חי בו. להוציא את האנשים מהטלוויזיה ומהקניונים ולחדש את הדיאלוג ביניהם. ללמוד כולנו יחד, כציבור, מהם כלי הנשק של המערכת נגדנו, ומהן נקודות התורפה שלה. עלינו להבין שאנו מוזנים במכוון בדיס-אינפורמציה שתכליתה היחידה היא לשמור על המבנה המעמדי הקיים, תוך זריעת פחד, והסטת הדיון הציבורי למחוזות שנוחים לשלטון.

משימתנו החשובה ביותר כרגע היא להצליח לבטל את שיטת "הפרד ומשול" היעילה והוותיקה המפלגת ומסכסכת בינינו על ידי גרסאות סותרות וחד-צדדיות של ההיסטוריה ושל ההווה. גרסאות שמלבות שנאה בין עמים, בין מגזרים, בין מגדרים, על ידי עיתונים שכולם שייכים לאותן ידיים ומופצות דרכם אותן ידיעות.

אסור לנו להסכים יותר להיות אויבים, לשנוא את האחר מבלי להכיר אותו. עלינו למצוא אפיקים להפצת מידע ורעיונות וליצירת עשייה משותפת במרחב הציבורי, לרווחת הציבור, כולנו יחד. במגוון דרכים. באספות רחוב נעודד אנשים לצאת מן הבועה, לשתף, להשמיע, לחשוב.

יש לנו כוח להתנגדות לא אלימה: להפסיק להיות שליחיה של המערכת. לא לעבוד בשבילה. לא לקחת חלק בדיכוי ובנישול של אחינו בני האדם. לעבוד בשביל עצמנו.

אנו הפעילים, מי שכבר יצא מן השריון ואיבד את הפחד להביע דעה, יודע כמה חופש וזקיפות קומה יש בידיו להעניק הלאה לבני אנוש נוספים. יודע עד כמה תוך כדי עבודה שכם אל שכם אפשר להכיר זה את זה ולהכיר בכוחנו המשותף: כוח האדם.

יחד נצליח לצאת מהמטריקס, להשתחרר משטיפת המוח. יחד ננצח את הקונפורמיזם והצייתנות המובנים ואת הפחד להביע חשיבה אחרת, על ידי עידוד להעזה. מותר לנו לחשוב אחרת. מותר לנו להאמין אחרת. מותר לנו להחזיק בערכים משלנו. מותר לנו להביע את שאיפותינו ורגשותינו.

יחד נוכל לבנות מיזמים עצמאיים או משותפים בכל תחום מתחומי החיים, ולספק לעצמנו במו ידינו את כל הדרוש לנו, ללא אזיקים של ריבית נשך הכרוכים סביבנו.

עלינו הפעילים לצאת לסביבות המגורים והמרחבים הציבוריים ולתת דוגמה אישית:

לא פוחדים, מקשיבים, חולקים, מאמינים, חושבים ביחד, אומרים ועושים !

כאשר אנחנו פועלים חשוב שהציבור בחוץ יידע בדיוק מה עשינו ומה ראינו. לא מהפייסבוק. אלא ממראה עיניים וממשמע אוזניים.

חשוב לא להסתיר את האמת: שאנו פעילים נחושים אך מעטים, מול מפלצת שידה בכול. הציבור אדיש בין השאר בגלל התחושה המוטעית שיש מי שעושה בשבילו את העבודה: אנחנו. החיילים הסדירים של צבא העם, שמעניקים ביטחון מזויף ומאפשרים לשאר הציבור את הנוחות והמותרות להאמין שיש לו פריבילגיה להשתמט מלדאוג לעצמו.

האמת חייבת להישמע.

המפתח הוא בפעולה מסיבית ומידית פנים אל פנים, בקרב הציבור, ולא עוד בינינו לבין עצמנו. זו הדרך להצליח, זו הדרך לשינוי השיטה.

צאו אל הציבור

השמיעו את האמת

תנו דוגמא אישית

תנו השראה לאחרים

רק ככה נצליח להפעיל את שאר 99 האחוזים.

רק בשיתוף עם שאר ה-99% נוכל לעשות זאת !

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. asher frohlich הגיב:

    יש צורך לעבור משלב המחאה הספונטנית והכללית,לכוח מאורגן עם תוכנית אסטרטגית ותכנון טקטית להמשך.על כן,ראשית כל יש להגדיר תוכנית אסטרטגית שתהיה ריאלית ותוכל להתקבל כדבר ישים ונתן למימוש במציאות המורכבת והמשתנית של היום.
    הדבר חייב להעשות באופן דמוקרטי,ללא עמדות קבועות מראש וללא אינטרסים אשיים.שדה ההתמודדות המרכזי הנו בחברה ובכלכלה.הנני מוכן לתרום ככל שידרש.אין יותר זמן לבזבז.

  2. אנג'לו איידן הגיב:

    גם אלי הרגש מדבר באותה השפה. זאת היא שפת הבינה שעדיין לא הגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שקדמה לה. וזה למרות היותה ביטוי של תודעה מפותחת מזו שקדמה לה: הבינה הזאת התפתחה תודות לדחפים רגשיים – היא מציינת התפתחות נבגית (ספוראדית – כביכול מקרית, כי כלולה במקריות הכפופה לחוקיות דיאלקטית של ההתפתחות: במקרה שלנו, התפתחותה של תנועת המאהל). בכדי להפוך את הבינה שלנו למציאותית, עלינו לנהוג רב-צדדיות: לחבק תחומים נוספים לזה הרגשי – עם פירמידה הפוכה, לא יציבה, אי-אפשר לשכנע המונים ("הציבור"), למשל.

  3. דב קולר הגיב:

    אל הפעולה הציבורית בשטח, צריכה להתלוות תוכנית פעולה. רציונאלית, בעלת מעוף, מצויידת בכלים.
    http://cafe.themarker.com/post/2344281/

  4. ניר רייכמן הגיב:

    תודה רבה לכם על הדברים!!!

    אנשים צריכים להבין שהם האנשים להם הם חיכו כל החיים. הציפיה שמישהו אחר יקח את המושכות ויעשה בשבילך היא הסיבה העיקרית למצב הנוכחי, האחריות האישית של כל אחד על חייו, חיי משפחתו וחיי סביבתו היא הבסיס של המהפכה אותה כולנו רוצים לראות אך רק חלקנו מוכן לעשות משהו משמעותי בנידון. אנחנו צריכים לחשוב כאילו אנחנו נחתנו באי בודד וכל אחד צריך לתת את חלקו כדי להקים חברה צודקת, שיוויונית וערכית ושבלי עזרתם של כולם האי הזה יהיה הקבר שלנו ולא גן העדן של כולנו.

  5. אדם הגיב:

    כתבה מעולה, להפנים ולייסם !

  6. אנג'לו איידן הגיב:

    זאת היא הסיבה העיקרית למצב הנוכחי? הסיבה העיקרית? זאת? אני חושב שהצרה שלכם היא לא זו – היא אחרת: עובדה שאתם מצווים להמונים למלא אחרי הוראותיכם (לקחת אחראיות). כל זה מבלים להרגיש אחראיות לנמק משהו שיבסס את הקביעות שלכם, כאילו מספיקה העובדה שאתם, המנהיגים, ציינתם את הקביעות האלה. בעינינו, ההמונים, אתם לא פחות חשודים מהאחרים!

הגיבו לניר רייכמן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים