הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בדצמבר, 2011 6 תגובות

חבר הכנסת יריב לוין, איש הרבה יותר מסוכן מאביגדור ליברמן, נחשף בסוף השבוע שעבר בריאיון רחב יריעה עם שלום ירושלמי ב"מעריב" והגדיר את עצמו כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". קל מאוד להתלוצץ על התוכן ועל הצורה, או לקבוע שח"כ לוין צדק רק במונח אחד מתוך ארבעה בהצהרה הבומבסטית שלו. גם זה היה הישג לעומת מבול האיומים שלו כלפי המחנה הדמוקרטי הישראלי ואדישותו התהומית לעצם קיומם של יותר ממיליון אזרחים ערבים במדינה.

ייתכן שמר לוין, שלא בטובתו, עזר לנו בשרטוט קווי המִתאר של קבוצות ההתייחסות שלנו. כיום רובצת תהום בין הלאומנים החילונים והדתיים מצד אחד, לבין הציבור הנאור והשפוי מהצד השני. ח"כ לוין וחבריו שואפים להנציח את הכיבוש בכל מחיר ולרסן בכוח החוק את מתנגדיו; אנחנו רוצים לשחרר את מדינת ישראל מהכיבוש ומתוצאותיו ולהכין אותה למערכת יחסים חדשה עם העולם החיצוני. בהשראת הימין הקיצוני הכּנסת מוותרת בהדרגה על אחד מתפקידיה החשובים, להיות מתווך דמוקרטי בין רעיונות מנוגדים על בסיס של מכנה משותף מוסכם. חזונו העתיק של ליברמן, שהרוב האנטי-דמוקרטי יחנוק את המיעוט הליברלי, קורם עור וגידים בעזרת הסוס הטרויאני של הפשיזם בתוך הליכוד, שבנימין נתניהו בונה ומטפח בשקידה רבה ומרשימה.

democ

בתחילת השבוע שעבר פרסמתי מאמר ב"הארץ" שמתח ביקורת נוקבת על נתניהו והפריך טענות, בעיקר של הפּוּבליציסט ארי שביט, שממנו תבוא הישועה לדמוקרטיה הליברלית. בתוך יממה אחת התייצב נתניהו על דוכן מליאת הכּנסת ותמך בהתלהבות בחוק לסתימת פיות, המכוּון נגד העיתונות הביקורתית השנואה עליו. אסון הכיבוש וחלום העִוועים על ארץ ישראל השלמה מונע מדמוקרטים בליכוד כמו דן מרידור, בני בגין, רובי ריבלין ומיקי איתן להקים אופוזיציה בתוך סיעתם למען שלטון החוק ולסיכול האיומים נגדו. לוין הוא בעצם רק מסווה לראש הממשלה עצמו. הוא אומר את מה שביבי היה רוצה לומר, ובכך מאפשר לראש הממשלה קצת מרחב מִחיה לצורכי "הסברה". כל מי שלא מתייצב בגלוי נגד נתניהו היום (רשימת מאוכזבי ביבי היא ארוכה, החל מאייל מגד וכלה בבן כספית) יקבל את לוין מחר. כלב השמירה של הדמוקרטיה מטיף בגלוי לפריעת חוק ולקיום החלטת בג"צ בנושא התנחלות מגרון. עמדת בג"צ בנושאים האלה פשוט מצחיקה, שכן היא נותנת גושפנקה לקיום מאות התנחלויות, שכולן נוגדות לעקרונות המשפט הבינלאומי ולאמנת ג'נבה הרביעית שעליה, כזכור, חתמה גם ישראל. אבל בריון פוליטי כמו לוין לא חש עצמו מחויב אפילו למראית עין של שלטון החוק. הימין הקיצוני, המסכן את עצם קיומה של ישראל בכל פעולה שלו, פשוט מתעב את כל אבני היסוד של הדמוקרטיה, למעט "שלטון הרוב". לוין וחבריו מנסים לטשטש את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ובעיקר את כיבוד זכויות האזרחים שמתנגדים לדעות הרווחות בחברה מסוימת בזמן נתון.

מישהו במרכז עירנו העיר לי השבוע, שגם אם נתניהו תומך בימין הרפובליקני בארצות הברית זה לא סותר את דבֵקותו בעיקרי הדמוקרטיה. עובדה, כך טען, שנשיאים הקרובים ברוחם לביבי, כמו ריצ'ארד ניקסון ורונלד רייגן, לא פגעו בחופש העיתונות. הסברתי לו שהוא עצמו מתעלם מהחוקה בארצות הברית, שמקשה מאוד על כל פגיעה בחופש הביטוי. כל מומחה רציני להיסטוריה אמריקאית מודע לכך שניקסון, למשל, היה מוכן לעשות הכול כדי לסגור את ה"וושינגטון פוסט" או את ה"ניו יורק טיימס" שתקפו אותו לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. אבל כפוליטיקאי מציאותי הוא ידע, שחקיקה נגד העיתונות הליברלית היא פשוט בלתי אפשרית בקונגרס, ותיפסל אפילו על ידי בית משפט עליון שמרני במיוחד. למחנה הדמוקרטי בישראל אין הגנה חוקתית כזו בפני שרירוּת לבם של הלאומנים. ניתן לפגוע כאן בעיתונים, ובשלב מאוחר יותר אפילו לשרוף ספרים. במשך שנים הזהרנו ליברלים מסוימים בליכוד שהם נותנים את ידם לבניית חברה, שבה הם עצמם לא יוכלו לחיות. השבוע קראתי אזהרות כאלה בכמה עיתונים. אבל ייתכן שהיינו אופטימיים מדי: הפוליטיקאים הדמוקרטים בתוך הליכוד מאבדים מכוחם, ורובם ייעלמו מהזירה הציבורית בתוך זמן לא רב. את תלמידי ז'בוטינסקי יחליפו חסידי מארי לה-פן, והתהליך הזה כבר התחיל ובקרוב יצבור תאוצה.

הימין הגזעני יקשה עלינו את המאבק נגד המתקפה על איראן, נגד הבנייה בהתנחלויות, נגד החקיקה האנטי-דמוקרטית ובעד השלום והשוויון. כיוון שההתקרנפות האדירה בתוך תנועת העבודה כבר המיטה עלינו את אהוד ברק וסיעתו המחפירה, ואת תומכת ההתנחלויות שלי יחימוביץ' בראש המפלגה, אין לנו אלא להסיק שאת המאבק הפטריוטי למען קיומה של מדינה דמוקרטית-ליברלית ניאלץ לקיים בכוחות מדולדלים. כיצד להקים מחדש את המבנים הסוציאל-דמוקרטים נגד הניאו-ליברליזם המשתולל, ואיך לרסן את ההרפתקנות הכוחנית של שר הביטחון, שעלול לגרור את כולנו למלחמה גרעינית?

למען האמת, חשבתי הרבה לאחרונה על אבי המנוח, משה ברעם, שהיה במשך שנים רבות חבר כנסת ושׂר, אבל בעיניו גולת הכותרת של עבודתו הייתה תמיד הבנייה החברתית בעיר כמזכיר מועצת פועלי ירושלים, המוסד הכי חזק בעירנו בשנות החמישים והשישים. אבי היה 'וַיצמָניסט' עוד לפני קום המדינה, ראה בתבוסה הרפובליקנית בספרד במלחמת האזרחים נגד הפשיזם של פרנקו (1936–1939) אסון נורא לעולם וגם מכה אישית לו-עצמו. הוא האמין בעבודה מאורגנת, ראה בוועדי העובדים את המחסום החשוב ביותר נגד הפופוליזם הפשיסטי, האמין ב"אחדוּת מעמד הפועלים" וסלד מנטייתו של דוד בן-גוריון לפגוע בכל צעדי ההתקרבות למפ"ם ולאחדות העבודה, ולבנות תחת זאת קואליציות עם נציגי המחנה האזרחי, בעיקר הציונים הכלליים שקדמו לליברלים בליכוד.

בשנת 1976, כשׂר העבודה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974–1977) הוא הצביע נגד 'מבצע אנטבה', שהיה עלול להסתיים בקורבנות רבים. הוא העדיף משא ומתן על פני מבצעי ג'יימס בונד ומעולם לא האמין שישראל היא מעצמה אדירה שיכולה לאכוף את רצונה על כל מדינות האזור. הוא היה ציוני נלהב שלמד עברית על בוריה עוד באוקראינה, אבל תמיד האמין בגישה מתונה, חשש מאוד מעליית יסודות פשיסטיים בפוליטיקה הישראלית וגם תפיסת העולם הגלובלית שלו הייתה מאוזנת במפתיע. אבי לא היה איש שמאל רדיקלי אלא סוציאל-דמוקרט, שלא האמין בפעולות התגמול של בן-גוריון ותיעב כל צעד שהתפרשׁ כהתגרות באומות העולם. היו לו שותפים לדעה במפא"י, במפ"ם, במפלגה הפרוגרסיבית (לימים, ל"ע) ובעיקר במפד"ל של משה שפירא ומשה אונא. אנשים כמוהו וכמוהם היו נחרדים מהמזימה לתקוף את איראן ומעריכים נכוחה את השלכותיה.

  • פורסם ב"כל העיר"
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. דוד הגיב:

    ואולי בעצם, דעתך היא שאינה רלוונטית. אם אתה נוסע בכביש המהיר וכולם נוסעים נגד כיוון התנועה, אולי כדאי שתבדוק את כיוןן הנסיעה שלך.
    כמו כן, הניסיון לחוקק חוקים שיאפשרו חיים תקינים והוגנים יותר, אך פוגעים בשילטון חונטת השמאל הקיצוני של חבריך לדרך, הוא דרך חשובה, שתיצור כאן מצב סימפטי בהרבה בעבור רוב רובו של העם.

    נונקונפורמיסט ידוע אתה, ולכן סביר להניח שלא אשכנע אותך ולו במעט, אבל מדובר באנשים שמדינת ישראל והדמוקרטיה בה, על כל משמעויותיה, חשובה להם מאוד.

  2. עלי הגיב:

    אם להיות איש שמאל פירושו להשמיץ לשקץ לבזות ולפגוע במדינת ישראל
    אז שילך השמאל לכל הרוחות
    החזון של ברעם למען הפיכת ישראל למדינה דו לאומית עם רוב ערבי
    הוא חזון מופרך ומסוכן ביותר
    הסכנה אינה נובעת מהימין הישראלי אשר מוכן לקבל מדינה פלסטינית
    הסכנה נמצאית בצד הפלסטיני אשר אינו מסתיר את המגמה הגזענית פאשיסטית
    המצויה בלב החברה הזו
    יש לזכור שהימין הציע מדינה פלסטינית זמנית על רוב השטח
    (ולמען הסר ספקות אני מתעב את המדיניות הכלכלית של נתניהו)

    • ק.א. הגיב:

      "החזון של ברעם למען הפיכת ישראל למדינה דו לאומית עם רוב ערבי הוא חזון מופרך ומסוכן ביותר"

      ה"בעיה הדמוגרפית" והרוע העמוק שמתלווה לרעיונות אלה נובעים ממוחות יהודיים.
      "רעיונות" לאומיים יהודיים נדחפים ונכפים על מציאות בה לא ניתן לקיימם לא מתוך כוונת שלום אלא בדיוק ההיפך מכך…

  3. הנרי הגיב:

    דמוקרטוה מר ברעם
    הינה צורת השילטון היחידה בעולם שעדיין מחיקה מעמד, שיב לב כי החמאס אשר הינו אירגון טרור משוקץ שאפילו אתה לא תומך בו נבחר דה-פאקטו בצורה דמוקרטית ! דהיינו שלמרות הצער והכאב אנחנו מוכנים להכיר בו {כמובן אם הוא היה מכיר בזכותנו להתקיים} אז אם נגיד כול ישראל {או רובה} מחליט שאתה הוא הטועה – האים טענה זאת לא מקובלת עליך ? הרי היא דמוקרטית בצורה מלאה

  4. ברק הגיב:

    ב"ה
    גם בארצות הברית אפשר לעשות שינויים בחוקה כשזה מה שהרוב רוצה.

    אני לא ממש מבין איך הגדלת הפיצויים על זה שמפרסמים שקרים על מישהו פוגעת בדמוקרטיה. לא ציפיתי ממך להגן על שקרנים.

  5. IF U Can't BEAT them - BUY them הגיב:

    במציאות הציונית ביביהו אפילו לא נדרש לקנות את עולמו, או עתונו… הוא פשוט "קנה את ליבו" (וגם שמינית-משמינית מכיסו של טייקון הבינגו העולמי, שהקים לו עיתון-חינמון). כך הצטרף דון של-דון לבעלי התשובה של 'Moses Proposes' בעלי ה- Why Net… ואגב: גם חדשות השועל [FOX] שהקים Rupert Murdoch, והשבועון שלו ששבק חיים בעקבות גילויי "מסע ההאזנות" בבריטניה, ה- News of the [Corrupt] World נמנה על אוהדי ג'ורג' בוש ולא על מבקרי הכיבוש. ואגב כך גם הדבר ב Wash Post. אז, הודו לבורא פרי הגפן, ולעמוס שוקן שמשמיע קול!

הגיבו לברק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים