הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בדצמבר, 2011 3 תגובות

ביום חמישי האחרון עליתי לקריית שמונה להשתתף באספה הארצית של פעילי המחאה. האספה הייתה מרגשת מאוד. היה מפתיע לחוות שוב את אותן אנרגיות מופלאות שהיו בימי האוהלים, אותן אנרגיות מרוממות של מהפכנים הנחושים להפוך את העולם למקום ראוי למגורי אדם.

k8-am

דוברים רבים שהציגו את היוזמות שלהם סחפו את הקהל בהתרגשות של לכידות, עשייה משותפת וחזון אחד. כל אחד הציג רעיון מזווית אחרת, וההתבוננות בסך כל הרעיונות הייתה מרוממת לב והמחישה עד כמה המחאה חיה, בועטת, נחושה ופועלת בלי לראות ממטר את הבלי הדיבורים על דעיכתה. בשורה התחתונה – המחאה אדישה לדיבורים, ובפרט אדישה להבלים. המחאה פשוט מתקדמת. בעשייה יום-יומית של מאות פעילים בכל הארץ, מאילת ועד קריית שמונה: יהודים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים, בני נוער ומבוגרים – הכול קורה, הכול מתקדם, בין בבולטות בתקשורת ובין בשקט-בשקט. שום פוליטיקה, צינית ככל שתהיה, שום התעמרות של מפלגת הון-שלטון באזרחים המתעוררים, לא תעצורנה את הגל המהפכני שנוצר כאן, והוא גואה וגואה. הנה – זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם חבר יקר למהפכה. הוא סיפר לי על שינויים אדירים שקורים בשקט, כמעט מבלי משים, אצל כל אחד מאתנו – במכולת שמתחת לבית או בסופרמרקט הסמוך, בדמות ירידות מחירים, החלפת ספקים, שינויים בהרגלי הצריכה וטייקונים שסופגים ירידה ברווחים בגלל עם שמתעורר. בתום האסיפה המרוממת הזמינו אותי אנשי מאהל קריית שמונה להתארח בלילה במאהל. לא התכוננתי לכך, אך ההצעה קסמה לי.

אנשי מאהל המחאה בקריית שמונה מגדירים אותו כ"מאהל האידאולוגי האחרון שנשאר בישראל". מעט המאהלים האחרים שנותרו הם מאהלי ה"אין ברֵרה", ששוכנים בהם מחוסרי הדיור. במאהל בקריית-שמונה דרים באופן קבוע 15-10 פעילים. ישנו מעגל של כ-30 פעילים העובדים במהפכה באופן שוטף ורציף, וסך הכול כמאה איש במעגל רחב יותר, התורמים את חלקם במאהל ובמחאה, איש-איש בדרכו ובזמנו. יש אספות עם שלוש פעמים בשבוע, דיונים על יזמות חדשות והפקת יזמות מאושרות, בצד ענייני תחזוקה ופיתוח של מאהל המחאה כנקודת השראה רבת-עצמה לכל מי שעובר לידו. יש גם 'פורום חינוך' – קבוצת מחנכים אקטיביסטים המביאה את המחאה אל תוך מערכת החינוך אגב פעילות עניפה עם בני הנוער. מתקיימות בכיתות שיחות ובהן מקשיבים לבני הנוער ומבררים אתם מה מפריע להם במציאות חייהם ואיך הם יכולים לקחת אחריות ולהתחיל לפעול לשינוי. כעת מתחילים לערוך במאהל אספות עם בשכונות, להביא את הרעיון לאנשים, לבית שלהם, לשכונה שלהם.

יש במאהל מים זורמים וחשמל, שהם מקבלים מאחת השכנות תמורת תשלום. יש מקלחת, שירותים, מטבח, אזור מגורים, סלון. אנשי המאהל בנו מערכת למִחזור מים אפורים, ומשקים בהם את הגינות האורגניות ששתלו. יש רעיון לנטוע במקום את "חורשת המהפכה". אנשי המאהל פתחו גם את "קפה סוזנה": שולחנות וכיסאות המוצבים סמוך לכביש בשכונה, המזמינים עוברים ושבים להתיישב לשיחה או למנוחה ולקבל בחינם כוס קפה או תה. כך, אט-אט, מתחברים עוד ועוד אנשים למחאה.

בנוסף ליוזמות המקומיות ישנן גם יוזמות ברמה הארצית כגון הרעיון לחבר את הסטודנטים והמרצים למאבק, בדמות מחאת מרצים בעד חופש אקדמי. יזמה מתרקמת נוספת היא יצירת לחץ ציבורי על גופי תקשורת, כדי שעיתונאים ידווחו ויחשפו את האמת לציבור. בקבוצה בפייסבוק שנפתחה לצורך זה: "תגידו את האמת!", דנים ברעיונות כיצד ליצור שביתות צרכנים של אמצעי המדיה השונים, כדי להחזיר את הכוח שלנו כצרכני תקשורת לידיים שלנו.

ירון בן עזרי, פעיל מהמאהל, סיפר לי שבחודשים הראשונים היו בקרב הציבור המקומי תגובות מעורבות למאהל, כולל רבים שכינו את הפעילים "מפונקים" וצעקו לעברם "לכו לעבוד!" כיום, הציבור מביע הערכה הולכת וגוברת לפעילים הישנים במאהל באמצע החורף המקפיא, לא הרחק ממרגלות החרמון.

כמי שגרה במאהל רוטשילד במשך חודש בימי הקיץ העליזים, הרגשתי במאהל את אותו קסם מופלא של המהפכה, הקסם שלא פסק לרגע, הקסם של הנחישות, של העשייה המשותפת של כל כך הרבה אנשים טובים, והתחושה החזקה כל כך – שכולנו אחד.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. גבי הגיב:

    עמוד המאהל בפייסבוק:
    http://www.facebook.com/J14.Israel.k8

    מייל המאהל:
    j14k8.revolution@gmail.com

  2. למהפכנים, בהצלחה! מצפון תצא המהפכה! הגיב:

    נאחל לכם עמידות ונחישות, וגם הצלחה במאבק לשיוויון חברתי, לא קל. אבל אם תדגישו בשיחותיכם את הקשר שבין אחוות העמים, והמאבק המשתוף לשלום ולשיוויון, יש לכם סיכוי. אחת הסיסמאות חייבת להיות "דיור צודק – ולא התנחלויות פושעות". כל טוב!

  3. יעקב הגיב:

    נכנסתי לכאן די במקרה. קראתי קצת ואני מנוגד מאד בדיעותי הפוליטיות והכלכליות חברתיות לכותבי האתר הזה, (אני ימני ודמוקרט בנשמתי) אך בכל ליבי אני עומד על זכותם המלאה להביע את עמדותיהם בכל מקום בצורה חופשית לחלוטין.

    אבל יש לי ביקורת נחרצת ונוקבת על כך שאין כאן ולו מאמר ביקורת אחד חד וישיר נגד הטבח של ממשל אסאד נגד בני עמו, נשים וילדים.
    העם הסורי מתגלה כעם אמיץ לב. ראיתי את קציני הצבא הסורי שערקו אל לוחמי החופש והתמלאתי הערכה עמוקה אליהם.
    מדוע אין כאן איש המתייצב לצידם בגלוי ובמלוא הגרון?

הגיבו לגבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים