הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות



בכל העולם נושבות רוחות של שינוי. תנועות שחרור פורחות כמו פרחים באביב. כרדיקלים, אנחנו מייחלים לזמנים כאלה כבר שנים, זמנים שבהם נחשפים כיעורן ועוולותיהן של המערכת הגלובלית והמדינית. כשמיליוני אנשים יוצאים לרחובות ומתחילים לערער את היסודות של הממסד. מתוך הערכה לתקופה היסטורית זו, ומתוך הבנה שחלון ההזדמנויות אינו דבר מיסטי אלא דבר חי שתלוי בנו בכדי שימשיך ויתקיים, אנו מציעים כמה נקודות למחשבה.

five-pointsצעדת החצי מיליון ב-3.9.11

  1. על פרקטיקה

אנחנו רגילים לחשוב על מאבק כעל הפגנה. אולי על פעולת לובי בכנסת, או כתבה בעיתון ככזו שתוביל לכך שמישהו מלמעלה יואיל בטובו לשנות סעיף חקיקה. אבל אלו כלים. לא בהכרח מטרות. בחודשים האחרונים התחלנו מאבק אחר. מאבק שיש לו צורה אחרת, לא עוד ציפייה ודרישה מהממסד, אלא יצירת צורת חיים אחרת. האופן הכי פשוט שהצורה הזו באה לידי ביטוי הוא בתפיסה לפיה – "לא יהיו בתים ריקים ואנשים בלי קורת גג". התחלנו להיכנס למבנים. לייצר מציאות, לא לדרוש אותה, לא לחכות שמישהו ייתן לנו. לקחת אחריות, לעשות. יצירת המציאות לא מסתיימת בפלישה למבנה, היא ממשיכה בחשיבה על עצמנו כקהילה, שצריכה לגייס לעצמה כסף כדי לאכול ולבשל. בישראל הקבוצות הפוליטיות שבוחרות בפרקטיקה, בייצור מציאות אחרת, לא בדרישות ודיבורים, הן בדרך כלל אחרות. עושים זאת הבדווים בהיאחזות שלהם באדמה, עושים זאת הפלסטינים ביצירת אוטונומיה והמוסדות שבדרך, או המתנחלים על ידי התנחלות אדמות לא שלהם ובניית מקום מושבם, על ידי דיכוי אחרים. עכשיו גם אנחנו עושים את זה. מייצרים אוטונומיה שהיא מחוץ לגבולות השלטון. תנועה שמייצרת מציאות. מחוסרי דיור שנכנסים לבתים. אנשים שמתארגנים יחד לחיים יותר זולים, מוגנים על ידי הסולידריות הקהילתית. עצמאות מול הממסד. לא נשארים בשיח שבו כל אחד צריך להתחנן על נפשו לפת לחם מהממסד, אלא שואבים כוח אחד מהשני. היום זה בניינים, מחר זה שיתוף כלכלי, מחרתיים שינוי של כל השיטה הכלכלית ומערכת המדינה. זה לא פשוט, וההתחלה אולי איטית, כי זה דורש בנייה של היחסים בינינו ומאבק בצורת החיים אליה הורגלנו, כי נכון להיום אנחנו עדיין השיטה . אנחנו ספוגים באי אמון שלה, בחוסר האחריות על חיינו. הדרך שלנו לשנות אותה לא מתחילה ולא נגמרת בדרישה שלנו ממנה להשתנות, אלא ביכולת שלנו ליצור חיים, מציאות, פרקטיקה, שמשנים אותה. שיוצרים עובדות בשטח.

  1. על תיאוריה

האדם הוא יצור פוליטי. כל תזוזה שלנו או מחשבה מגיעות מפילוסופיה מסוימת. מההחלטה איזה מזון אנחנו אוכלים, ועד התשובה לשאלה היכן אנחנו גרים ואיך אנחנו ישנים. במילים אחרות ההחלטות האלו אינן קיימות בצורה מופשטת, הן מיתרגמות במציאות להכרעות עם משמעות ערכית. החלטות אלו בסופו של דבר גם מיתרגמות למשמעות פוליטיות. למשל החלטה לאכול בשר היא החלטה שבמציאות מיתרגמת לאמירה לגבי אכילת חיות (אנחנו אוכלים בשר…) יותר מזה גם האוכל שאנחנו אוכלים אינו מגיע משום מקום. הוא מיוצר בתנאים מסוימים בתוך מערכת כלכלית ותוך העסקה (או ניצול) של עובדים. לפיכך, כפי שאמרו לפנינו בתנועה הפמיניסטית ובהקשרים נוספים, ה"אישי הוא פוליטי". מערכות היחסים שאנחנו מנהלים מתקיימות בתוך חברה שמחנכת ומשתתפת בדיכויו של החלש, ומערכות יחסים בשבילנו הן תמיד מאבק נגד תפיסת עולם שמוצאת מקום במרחבים הכי אינטימיים . מהרגע שאנחנו נולדים (ואפילו לפני, אם אנחנו מכניסים את הנושא של שוויון לנשים והפלות) אנחנו נולדים בתוך חברה שבה לזהות שלך יש מובן פוליטי שיכול להוביל לדיכוי או לפריבילגיות. לפיכך האמרה הפופולארית במחוזותינו: "אנחנו לא תנועה פוליטית", ושנשמעה פעמים רבות בקיץ האחרון בהקשר של מאבק האוהלים, אינה נכונה. היא לפי דעתנו רק תירוץ לתחום את נושא המאבק ואפשרויותיו. הכל פוליטי. נושאים כמו הכיבוש או אפרטהייד, לדוגמא, אינם יותר פוליטיים מהזכות לקורת גג. הדיכוי האיום שקיים כנגד מזרחים ונשים אינו פחות פוליטי מהזכות לתעסוקה. אנחנו מתחילים להתרחק מהניסיון של חלקנו להגדיר נושאים מסוימים כדברים שהם מחוץ למאבק, ובוחרים לפעול בצורה אקטיבית כמה שיותר כדי לחבר מאבקים שונים.

  1. על הדרכים בהן השיטה הופכת אותנו למסכנים

פתאום האסימון נפל לנו. ביקשנו התייחסות ממשרד השיכון לגבי מחוסרי הדיור מבינינו, וקראנו: זו מקבלת 744 שקלים סיוע בשכר דירה בגלל שיש לה רק שני ילדים; אם תביא ילד נוסף תהיה זכאית לדיור ציבורי אחרי וועדה. אבל ייקח שנים, אם בכלל, שהיא תקבל דירה, כי אין דירות. וגם אז תצטרך למלא הרבה מאוד טפסים להוכיח שהיא מסכנה. כי ככה זה עובד. זו מדינת ה"רווחה" שנשארה לנו. תהיי מסכנה. כמה שיותר מסכנה אם אפשר. אל תיקחי אחריות מלבד למלא טפסים. כשפלשנו למבנה הנטוש בשטרן 61, מבנה מעונות של האוניברסיטה, וביקשנו לייצר שם מודל מגורים חדשני, שיכלול בתוכו גם דיור ציבורי, גם דיור בר השגה וגם מעונות לסטודנטים, ומטבח קהילתי שנפעיל לטובת הקהילה, העדיפו לפנות אותנו. להשאיר אותנו קטנים ולא חולמים ולא יוצרים. אחר-כך הם יוכלו להגיד עלינו "פרזיטים". אבל כשאנשים לוקחים, יוזמים ויוצרים משתיקים אותם. במקום לקחת את אחד מעשרות הבניינים הריקים בעיר ירושלים, ולתת לקבוצה שרוצה להפסיק להיות עבד של שיטה, להפסיק לרוץ בין הוכחות של "מסכנות", למשרד זה או משרד אחר, מעדיפים להשאיר אותנו בעמדת אי-העשייה. אי לקיחת האחריות.

  1. על תרבות ואסתטיקה

לא סתם מקוננים אצלנו שנים שאין מאבק, ומתלוננים למה העם לא יוצא. חסרים לנו עוגנים תרבותיים. במאה האחרונה תלשו אותנו מתרבויות שונות, והשאירו אותנו בלי שורשים. בדרום אמריקה לדוגמא נאחזים המהפכנים של היום בתרבות ארוכת שנים, הם לקטים שלוקחים קצת מהאינדיאנים, קצת מאחרים. תרבות היא סט של סימנים מוסכמים שאיתם אנחנו יוצאים, שמהם אנחנו שואבים את הכוח, והולכים בעקבות הדוגמא. מאה השנים האחרונות פה סיפקו לנו קצת אחיזות תרבותיות, בשנות השלושים היו מאבקים של יהודים וערבים מול המצב הכלכלי, שפורקו על ידי מפא"י, לאורך השנים היה את ואדי סאליב, את הפנתרים, את תנועת האוהלים של שנות השמונים. אנחנו צריכים לייצר את התרבות שלנו, שתצמיח שורשים, את האגדות שלנו, את המסורת שלנו למאבק, את הדמויות והריחות והקהילות, את הגאווה של "להיות שייך ל…", לדבר הזה, שאולי עדיין אינו ברור, שלאט לאט אנחנו יוצרים, ושיוצר את האסתטיקה של עצמו: במשולש צהוב שהוא אוהל שהוא בית, בציור המעברה ובגרפיקה של אותיות ילדותיות. לאט לאט, בצבעים, אנחנו צריכים לפתח שפה אסתטית שמגדירה את המאבק שלנו. לדבר דרך סמלים ואמנות מהפכנית שיכולה לסמל את הרעיונות שאנחנו מבקשים להוביל ולייצג. לתנועות רדיקליות תמיד היו סמלים וסגנון שאיתו הם הפיצו את המסר שלהם. מהסמל הקומוניסטי של המגל והפטיש אל הגרפיקה המצוינת של אמורי דגלס בעיתון "הפנתרים השחורים", ותנועת הפאנק עם מעילי העור והמוהק. האסתטיקה שנייצר מתקיימת במרחב של שפה ויזואלית שמציפה אותנו מכל כיוון: מהאינטרנט, מהטלוויזיה, מהאפיונים. לייצר אסתטיקה משלנו, בצבעים וצורות, שתגדיר את החופש שלנו, את המאבק שלנו, את הסולידריות שלנו לצד השונות שלנו, זה אתגר גדול.

  1. על המנהיגים שאנחנו מחפשים

בימינו כשמראיינים בטלוויזיה "מנהיג", אז ישר כולם חושבים שיש לו פלאפון, ושמישהו משלם לו כדי לעשות מהפכה. עם הזמן רואים אותו יותר ויותר בתקשורת ובכנסת. זה חשוב להיות שם. אבל אנחנו חושבים על מנהיגות אחרת. לא יכול להיות מנהיג שנמצא בתקשורת ובכנסת, אבל לא לוקח חלק ביצירת פרקטיקה אחרת של התנגדות/מאבק. מנהיג לא שולח רק הודעות לתקשורת, הוא נמצא בשטח כשפולשים יחד, כשמתארגנים יחד עם עובדים כנגד המעסיקים הגוזלים את כבודם וכספם, כשחושבים כקהילה איך נשיג יחד מזון כדי לעבור את סוף השבוע, כיצד מתארגנים כדי למצוא עבודה ולספק פרנסה לקבוצה. מנהיג הוא לא זה שחושב שהוא המנהיג, אלא זה (או זאת) שעובד בקבוצה, עם אנשים אחרים, כשווה בין שווים, ושהדבר הכי טוב שהוא יודע זה איך לשמש דוגמא, דוגמא להקשבה, לעשייה. הוא זה שיודע לחשוב איך לוקחים יחד את מדינת הרווחה לידיים שלנו, ואיך מייצרים את המציאות המדוברת. אנחנו מאסנו במנהיגים שאחרי כמה שבועות עיקר העבודה שלהם היא מול מערכות של עיתונים. הם יושבים וחושבים איך יקבלו עוד שעת שידור על ידי שיחה עם הפוליטיקאי הבא. אלו לא המנהיגים שאנחנו מבקשים. זו מנהיגות שמשאירה את האנשים בלי קהילה, בלי יכולת לשנות את המציאות שלהם. זו מנהיגות שמניחה שהשגת המטרה תלויה בעיקר במנהיג, שאת השינוי הוא ישיג, איך הוא יביא את הגאולה. אנחנו לא רואים את אותו אחד או אחת שיביאו את הגאולה. אנחנו לא מחפשים את האחד או האחת שיביאו את הגאולה. כי השינוי יגיע מכולנו יחד, כפרטים המצטרפים לקהילה רחבה. הדרך שלנו היא להיות חלק מאותה הנהגה גדולה, כפרטים רבים, היא ללכת באותה דרך שבה/שעליה אנחנו מדברים.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אשר פרוליך הגיב:

    אין ספק שאנו חיים בתקופה של אי-יציבות קיצונית,המתפשטת בכל העולם.ההפגנות הן רק קצה קרחון של גלוי, ספומטני ולא תוצאה של ניתוח המציאות,של כשלון השיטה הקפיטליסטית ואובדן התקווה במערכות החברתיות הקיימות.בעלי ההון ומשרתיהם בממשל בפניקה ומגיבים בברוטאליות בתקווה לכבות את השריפה עדיין בראשיתה.במקביל,נושבות מחדש רוחות מלחמה קרה ועוינות בין מעצמות,המתחרות על שווקים ושליטה גיאופוליטית.במצב זה רק סולידריות בינלאומית של העובדים,
    המובטלים והעניים יכולה לעמוד מול מתקפות ההון,בהנהגת הנציגים האמיתיים שלהם.

  2. אשר פרוליך הגיב:

    המחאות והמהפכות שבדרך מסוגלות להצליח בשינוי אמיתי וחיובי של החברה של כל מדינה ומדינה,רק אם תהינה קשורות זו בזו.רק הסולידריות הבינלאומית של העובדים,המובטלים והעניים מסוגלת להביא לשינוי הרדיקאלי הנדרש.כל מחאה,כל מאבק,כל מהפכה,תלויות זו בזו להצלחתן.

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים