הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בדצמבר, 2011 4 תגובות

רונית דברת עזבה אותנו. היא הייתה אישה אמיצה, פעילת שלום ואמנית מוערכת. רונית נולדה בחיפה ב-1955. היא סיימה את לימודי האמנות במדרשה ללימודי אמנות ברמת השרון (לימים בבית ברל) ב-1978. הכרתי אותה במהלך שבוע ״ילדי הים התיכון״ באוסטוני, במחוז פוליה שבאיטליה, בשנת 2001. זאת הייתה לי הפעם הראשונה בה הכרתי פעילת שלום ישראלית. עד אז הכרתי רק חיילים ישראלים, שהתנהגו בברוטאליות, ולכן הופתעתי להכיר את רונית, על אנושיותה יוצאת הדופן. התלקחה בינינו אהבה ממבט ראשון. דיברנו שעות ללא הפסקה, כאילו שהכרנו מאז ומעולם, וסיפרנו אחת לשנייה פרטי פרטים מחיינו האישיים. רונית סיפרה לי על רוטקיני, עיר הולדתם של סביה שבאוקראינה, ועל הטיול שערכה לשם עם בנה, מסע לזכר כל תושבי היישוב שקובצו בכיכר ונרצחו על ידי הנאצים. רונית סיפרה לי גם על פעילותה הפוליטית בישראל, בשיתוף עם סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת ביר-זית שבפלסטין, אבל היא סיפרה לי בעיקר על אהבתה הגדולה, נועם, הבן שכל כך ייחלה לו, שאותו גידלה באהבה ובעדינות. רונית החליטה לעזוב את ישראל בעיקר משום שסירבה לקחת חלק בכיבוש, וכן בשל חוסר האונים של השמאל, למרות שכאשר עזבה, השאירה בישראל הרבה אהבה וחברים, איתם שיתפה פעילות ומחשבה פוליטית. היה באפשרותה לפתח קריירה מצליחה מאד בישראל, שם הוצעו לה מספר הצעות, כשהאחרונה שבהן היתה ניהול מחלקה במוזיאון. היא עזבה ראשית לפריז ומשם ב-1987 עברה לאיטליה, שם חיה את חייה עד יום מותה עם אומברטו. באיטליה בנתה רונית סביבה רשת של חברים ופעילים. בשנת 2002, במהלך הפלישה הברוטאלית של הצבא הישראלי לגדה המערבית, הייתה היא אחד האנשים הבודדים שהיו קרובים אלי: בזמן שמשפחתי הייתה נתונה במצור ברמאללה, יכולתי לשפוך את נפשי בפניה בטלפון ובכל הזדמנות שרק יכולתי, הייתי בורחת אליה. היא, אומברטו ונועם היו המשפחה השנייה שלי. באותה תקופה השתתפנו בדיונים רבים בערים שונות ולעיתים קרובות היו המארגנים מתרגזים ואומרים לנו: הזמנו אישה ישראלית ואישה פלסטינית – לא ביקשנו שתי נשים פלסטיניות!

ronitdovrat

רונית לא הייתה רק פעילת שלום נלהבת אלא גם אמנית מוכשרת. היא הציגה את עבודותיה בתערוכות שונות, כאן באיטליה, ואלה זכו להערכה רבה. אולם למרות כישרונותיה, רעיונותיה ורצונה להקדיש את כל כולה לציור, היא נאלצה להתמודד עם האי-יציבות הכלכלית ששוררת עתה באיטליה. בעיקר בזכותה הקמנו ב-2004 את ״זית וזעתר״, עמותה נגד הכיבוש, בה חברים ישראלים ופלסטינים החיים באיטליה. העמותה הזו הולידה חברויות שמתמידות עד היום. באוקטובר האחרון גילתה שהיא חלתה בסרטן, וכדי לא להפוך את העובדה הזו לדרמה, הייתה צוחקת ואומרת לי, בסרקזם האופייני לה: ״את יודעת שבאיטליה לאחת מכל שלוש נשים יש סרטן השד? – סוף סוף אני נכנסת לסטטיסטיקה כלשהי״. למרבה הצער מצבה התדרדר במהירות רבה מאד. רק לפני שלושה שבועות היא ביקשה ממני לא לעשות לה הלוויה עצובה ולהרים את דגל פלסטין. זה בדיוק מה שעשינו, כשקברנו אותה בפירנצה.

צ׳יאו רונית, אנחנו אוהבים אותך.

  • הספד זה פורסם בעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", בו פרסמה רונית דברת מספר מאמרים. מערכת העיתון הוסיפה לדברי הספד את הדברים הבאים: "מערכת 'איל מניפסטו' מצדיעה לרונית, חברה ושותפה לדרך, ומביעה את תודתה על עבודתה למען חיים לצד העם הפלסטיני". תרמה מאיטלקית: אנני אוחיון-דקל.
  • סקירה על התערוכה האחרונה של דברת בישראל, ינואר 2011
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. יעל מירון הגיב:

    מרגש ועצוב. קשה להפרד מחברה אהובה

  2. יצחק לאור הגיב:

    אני מבקש להוסיף מלים להספד. רונית עזבה ב-1984, לפאריז ואח"כ לאיטליה, שם הקימה משפחה. כאן שמרה על קשר חם עם חברים רבים. סגולתה הגדולה – לצבור ידידים – ניכרה בכל מקום. יש לה חברות נפש שאיתן היתה עוד בגן ובביה"ס היסודי. רונית נקברה בבית העלמין היהודי של פירנצה, ואת הטקס הדתי ניהל רב הקהילה. עם הקהילה הזאת היה לרונית קשר. לקראת הלוויה טילפן לרב גם האימאם של פירנצה כדי להביע את תנחומיו. ועוד דבר שחבריה בארץ יודעים: היא השתוקקה מאוד לשוב ארצה. חלק מכל מה שנגדע בגיל צעיר ולא הספיק להתגשם היה גם זה.

  3. חיים הגיב:

    מרגש…

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אישה יקרה,נפש חובקת חבל שלא זכיתי להכירה

הגיבו ליצחק לאור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים