הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בינואר, 2012 12 תגובות

בשבת בבוקר יצאתי עם אֶלַם ונגאסי לסיור כתובות בתל אביב – יפו ושכנותיה. השניים, פליטים מאריתריאה, שמטעמים מובנים לא אוכל לזהותם בשמם המלא, הועסקו על ידי קבלן עובדים בשם ג'קי באתרי בנייה שונים ברחבי גוש דן. אלם, כבן 30, הועסק על ידי ג'קי במשך שמונה חודשים; נגאסי, בן ארבעים ומשהו, עבד במשך שנה וחצי והוא אחד מוותיקי העובדים האריתריאים שהועסקו על ידי אותו ג'קי. מידי יום, בשש וחצי בבוקר, אסף ג'קי את עובדיו בטרנזיט שלו מאחד מאתרי הבנייה הסמוכים לכביש איילון ופיזר אותם בין אתרי הבנייה ששכרו את שירותיו. את הדרך חזרה עשו העובדים בכוחות עצמם, ובמקרים רבים על חשבונם.

בספטמבר האחרון שישה-עשר עובדים מקבוצת האריתריאים לא קיבלו את שכרם ונאמר להם שיקבלו אותו יחד עם שכר אוקטובר. ב-2 בנובמבר, כששאלו שוב מתי יקבלו את שכרם, הם פוטרו על המקום ונצטוו לצאת מן האתר ולא לשוב אליו. בחלוף שבועות אחדים, כשהבינו שג'קי מעסיקם נעלם מחייהם לבלי שוב היגישו, כל השישה-עשר, תלונה נגדו בקו לעובד.

isacharחיים ישכר, פועל בניין, שנות ה-80

הסיכוי לאתר קבלן עובדים מסוגו של ג'קי (שאני מוכנה להמר על כך שאמו ואביו מכירים אותו בשם אחר), נמוך מאוד ללא שיתוף פעולה מצדם של מזמיני השירות: היזמים, קבלני הבניין או חברות האבטחה המספקות שומרי לילה באמצעות קבלני משנה. שאלת הזיהוי היא השאלה העיקרית שחייבת פתרון מיידי, שהרי העובדים אינם יודעים מיהו מעסיקם האמיתי. חברות הבנייה תגלגלנה את האחריות לעובדים אל קבלני הבנייה ואלה יפנו אותנו לג'קי עלום השם, ובכך ייסגר המעגל. אולם הפועלים מכירים היטב את אתרי הבנייה שבהם הועסקו, ואם נצליח לקשור את עדותם למקומות העבודה ולחברות הבנייה שמפרות את החוק, נשפר את סיכויינו לשכנע את בית הדין – אם ניאלץ לבחור בדרך המשפטית – באמינות סיפורם.

מטרת סיורנו היתה אפוא לתעד את מקומות העבודה שבהם הועסקו הפליטים שפוטרו, לזהות את החוליות החסרות בשרשרת ההעסקה, ובאמצעות התיעוד לקשור את העובדים למעסיקיהם.

נגאסי שהדריך אותי בכבישים הריקים בשבת החורפית, היפה, הוכיח שליטה מלאה במפת הדרכים המובילות לאתרי הבנייה. לא ביזבזנו אף לא רגע אחד מיותר על חיפושי דרך, ובמשך שלוש שעות הספקנו לבקר בתשעה אתרי בנייה הממוקמים בדרום תל אביב, בצפונה ולחוף ימה, בהרצליה פיתוח וברמת גן. כולם מיזמי ענק של תשתיות עירוניות, מגדלי יוקרה למגורים ולמלונאות, מבנה ציבור חשוב אחד ומרכזי מסחר ועסקים. מאחורי החברות ששמן מופיע בענק על השלטים המוצבים באתרי הבנייה עומדים אותם טייקונים הידועים בחלקם כעושי תספורות לרוכשי אג"חים. מתברר שרבים מהם עוסקים גם בגילוח פועלים המועסקים במיזמי הנדל"ן שלהם.

ניצולם המחפיר של מבקשי המקלט לא היה מתאפשר, ולבטח שלא בקלות כזאת, לולא הפקירה אותם המדינה לחסדי השוק. מרבית הפליטים מחזיקים באשרות שהייה שבהן נכתב במפורש שהעסקתם אסורה. מעסיקיהם מתעלמים מן האיסור בשעה שהם מקבלים אותם לעבודה ונזכרים בו בזמן שהם משליכים אותם ממנה. את הפיטורים המיידיים, בלי הודעה מוקדמת וללא פיצויים, ואף את הלנת השכר הם מצדיקים, לעתים, בהאשמת העובדים עצמם בהונאה ("הוא לא גילה לי שאסור להעסיק אותו ובכך הפך אותי לעבריין וסיכן אותי בתשלום קנס"). זהו, כמובן, תירוץ סרק. אמנם בג"ץ דחה את העתירה שהגישו ארגוני הזכויות נגד האיסור על העסקת הפליטים ומבקשי המקלט, אך יחד עם זאת הוא פסק שעד שתיושם החלטת הממשלה מנובמבר 2010 על הקמת "מרכז שהייה למסתננים" בגבול מצרים, לא יינקטו פעולות אכיפה כנגד מעסיקיהם.

והלילה אכן אושר בכנסת "חוק המסתננים" שלפיו יוחזקו פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה במעצר במשך שלוש שנים בלי שהורשעו במשפט, ועל המסייעים להם יושתו עונשי מאסר. גל פיטורים צפוי עתה; בלי התנצלות, ללא הצטדקות מתחסדת ובלי כל פיצוי כספי. קרוב לוודאי שהעסקת פליטים לא תיפסק, אלא תרד למחתרת. תמיד יימצאו מעסיקים שלא יוותרו על צבירת רווחים על גבם של עובדים שניתן להעסיקם בתנאי עבדות, ופליטים מיואשים שיעדיפו כל עבודה, בכל תנאי, על כליאה ממושכת במחנה מעצר או גירוש לארץ מדממת. איזו דרך אפקטיבית תעמוד לפנינו מעתה במאבק למען זכויותיהם?

ימים יגידו. לפי שעה נמשיך בדרך שבה הלכנו עד כה. התמונות שצילמתי באתרי הבנייה יאפשרו לנו לפנות לאגף האכיפה במשרד התמ"ת בניסיון להניע את הפקחים לפעולה נגד החברות שהפרו את דיני העבודה. בו בזמן נשלח מכתבי דרישה בשם העובדים לחברות שהיו בקשרי עבודה עם קבלן העובדים ג'קי, ונבקש מהן לסייע לנו לאתר אותו או לחלופין, לשאת באחריות לזכויות העובדים שפוטרו. במכתבינו נזכיר את פסיקת בית הדין לעבודה בדבר "אחריות מזמין השירות" במקרה שהמעסיק הישיר מתנער מעובדיו, ונציין כי אנחנו מצפים מן החברה לתקן את העוול. נקווה לקבל לפחות תשובה עניינית אחת שתספק את פרטי הקבלן לשם הפניית התלונה אליו. אולם לא נתפלא אם לא נקבל משום חברה את המידע החשוב לנו. גם לא נתפלא אם חברות אחדות תתעלמנה ממכתבנו, או שמרבית התשובות תנוסחנה על ידי עורכי דין המתמחים בהדיפת טענות העובדים. אפשר לשער כי הם יפתחו את מכתבם במשפט: "מרשתי מכחישה מכל וכול את טענות העובדים שבנדון…", ימשיכו ברמיזה דקה וחדה על אפשרות של תביעה בגין לשון הרע ויסיימו בהצעה לשלם לעובד המתלונן, "לפנים משורת הדין" ו"מטעמים הומניים בלבד", סכום כזה וכזה תמורת ביטול התלונה.

זה התרחיש האופטימי ביותר שעולה ברגע זה בדעתי. גם דו"ח קו לעובד לשנת 2010 תומך באפשרות הזאת. מסכום של למעלה מ- 5,100,000 מליון שקל שהארגון הצליח לגבות בשנים 2009 – 2010 עבור כלל העובדים שפנו לארגון בבקשת סיוע, התקבלו 43 אחוז בעקבות פסקי דין (ובכללם פשרות), ואילו 57 אחוז מהזכיות התקבלו בעקבות פעילות לא משפטית מול המעסיקים.

לאחר שנפרדתי מאלם ונגאסי ופניתי לביתי נזכרתי בשבתות נאות אחרות, מתקופת נעורי, שבהן הסיע אותי אבי עליו השלום בסוסיתא שלו בין בניינים ואתרי בנייה שעבד בהם, תחילה כפועל ובהמשך כמנהל עבודה. הוא התפאר בהם כאילו היו יצירות אמנות, וביקש שאכיר אותם כמו היו קרובי משפחה רחוקים אך אהובים. ב-1934, כשהיגר לכאן היה בן עשרים, בוגר תיכון פולני וציוני אדוק. כשחיפש עבודה ונשאל מה הוא יודע לעשות, ענה שהוא יודע לצייר. נתנו לו מברשת צביעה ושלחו אותו לסייד דירות לקראת איכלוסן. תחילה עבד אבי מתוך תקווה לחסוך כסף שיספיק למימון לימודי ארכיטקטורה בטכניון. לאחר שנתיים השתמש בחסכונותיו כדי לעזור להוריו ולאחותו להגר לארץ והבין שחלום הלימודים התרחק ממנו לתמיד. עד תום מלחמת העולם השניה כבר עבד מתוך אהבה למלאכת הבנייה עצמה. הוא חשב שזכות גדולה נפלה לידיו להפוך בתבונת כפיו שרטוטים על נייר לשיכוני עובדים, בנייני ציבור ובתי דירות. גם כיום, כשמזדמן לי לעבור ליד אחד הבניינים "שלו" אני נזכרת בדמויות שליוו אותו בתקופות עבודתו השונות ושעליהן אהב לספר: פועלים פלסטינים שהעריך את מיומנותם המקצועית אך לא נתן בהם אמון, עובדי כפיים אידאולוגיים שניסו ללא הצלחה לגייס אותו למפלגה הקומוניסטית, ניצולי שואה מסוגרים בעצמם ששיתפו אותו בקטעים מבעיתים מעברם, וקבלן אחד שהסתבך בעסקיו ופשט רגל רגע אחרי ששילם לאבי את כל חובו והציל את כספי הפנסיה שלו.

בתחילת שנות ה-80 פרש אבי מעבודתו בחברת הבנייה והתמסר לאהבת נעוריו שלא משה ממנו גם בזקנתו – ציור. הדאגה למעמד הפועלים השוקע לא הניחה לו, ומעת לעת היה זוקף את ראשו מאחורי עיתון הבוקר ואומר בזעף: "זהו, בקרוב לא יהיו כאן פועלי בניין יהודים. בַּלֶבּאתים. זה מה שאנחנו אוהבים להיות. לא אנשי עבודה". אחר כך היה מפטיר: "אני בעבודה",  ומסתגר בחדרו עם הצבעים והבדים וריח הטרפנטין.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. כנען הגיב:

    עוד מקצוע מכובד שהקפיטליזם הפך לשולי ולא מתגמל
    ניראה שלאנשים כבר לא איכפת מי בונה את בתיהם,מי מחנך את ילדיהם
    מי מגדל את מזונם או מי מספק להם כל שרות חיוני אחר
    העיקר שיהיה זול
    אבל למרות זאת הכל יקר
    המשכורות לא מספיקות לרוב האוכלוסייה
    והיום עבודה נהיית מכובדת רק אם השכר מכובד
    ליבי עם הפליטים.

    • miro הגיב:

      שישובו למדינתם כל המסתננים וילחמו לשנות את המדינה שלהם לדימוקרטיה יפילו אתו הדקטטורה ולא ידפקו בדלת של מידנת ישראל כמסכנים הריבוי שלהם פה והילודה שלהם פו יעלו לנו ביוקר הם קיבלו את המדינה שנו ישראל במתנה אנחנו הקמנו ונילחמו שהם יגרו בה בביטחון והתושבים האזרחים יסבלו שואה מהם על כן בלי גזענות בלי שנאה לגרש אותם למדינות שלם ושם לבנות להם מתקנים ומחנות לא בקציעות

  2. שירה הגיב:

    לא חשבתי שזה יקרה, אבל ירדו לי דמעות מהמאמר הזה.

  3. הנרי הגיב:

    תיקון קל
    לא פליטים {אריתריאנ הינה מדינה דמוקרטית אומנם עולם שלישי אבל בהחלט לא עונה על הגדרת הפליט הרישמית ל האו"ם}
    מחפשי עבודה

  4. גבריאל הגיב:

    תיקון עוד יותר קל
    אנשים

  5. להנרי הגיב:

    אריתריאה אינה מדינה דמוקראטית אלא דיקטטורה מטורפת, שמדורגת על ידי האו"ם כמדינה שבה חופש הביטוי והתקשורת הוא הנמוך ביותר בעולם (!). האו"ם גם אוסר להחזיר אליה אנשים שיצאו את גבולות המדינה, ואחוז מקבלי המקלט מסך כל האריתראים שבקשתם נבדקת ברחבי העולם היא מעל ל-80% – השיעור אולי הגבוה בעולם.

    אם אתה דבק בפנטזיה שלך לפיה כל האריתראים בישראל הינם מחפשי עבודה, מדוע לא תתמוך בבדיקת זכאותם למקלט? כך המעטים שאולי זכאים יקבלו, והשאר לא. לא ככה?

    • הנרי הגיב:

      לא מעטים , רבים
      ועם כול הכבוד לחופש התקשורת והביטוי מדינת ישראל אינה יכולה להיות יקירת העולם בנוגע לחופש הביטוי בנוסף לכך יש בעולם 5-6 מליון אריתראים , יש לידם כ 43 מדינות אפריקאיות אחרות כולל דרום אפריקה ועוד כ 11 מדינות ערביות שמקיפות אותם, ישראל אינה אמורה להיות הברירה היחידה, יש לקבוע מכסת פליטים מסויימת בהתחשב ביכולת שלנו ושם לסגור את הבאסטה, דרך אגב אתה יותר ממוזמן להזמינם לביתך אך לא לביתי

  6. אורן הגיב:

    אם מנצלים אותם, עוצרים אותם, לא משלמים להם, אז שלא יבואו לפה!!
    בואו נזכיר שהם עוברים על כמה חוקים כאן!
    כניסה למדינה ללא אשרה או דרכון, הם מועסקים ללא אישור, אם זה היה פיליפיני הוא היה מגורש מזמן!
    אז תעשו לי טובה. אל תבכו עליהם. הם בחרו לבוא לפה, לא אנחנו בחרנו לקלוט אותם!

    • חדוה לאורן הגיב:

      אינני בוכה "עליהם", אלא עליך ושכמותך. כתבת: "לא אנחנו בחרנו לקלוט אותם" (ועוד עם !). במי באמת בחרנו? בפלסטינים שמתעקשים על צומוד? באתיופים? בשלמה מעוז? ולענייננו: פליטי מלחמות, עינויים ורעב יבקשו מקלט בכל מקום שאליו יצליחו להגיע. הזמנה לא מחכה להם. ישראל, מדינת פליטים יהודים שהוקמה על חורבות פלסטין, חתומה על אמנת האו"ם מ-1951 בדבר מעמדם של פליטים, ומחוייבת שלא לגרש אדם למקום שממנו נמלט בגלל סכנה לחייו או לחירותו. מציעה לך לקרוא באתר האגודה לזכויות האזרח: http://www.acri.org.l/he/?p=18361.

  7. אלי הגיב:

    למיטב ידיעתי לאריתראה אין גבול משותף עם ישראל. אם האריתראים ברחו ממדינתם עקב דיכוי וסכנת חיים הרי מטרתם הושגה ברגע שהגיעו לאתיופיה או לסודן או אפילו לכשנתנו "האביבית" מצרים.
    הגעתם לישראל נועדה בשביל שפור רמת חייהם.
    הם בני אדם וזכאים ליחס הוגן אולם ברמה הלאומית יש להחליט כמה מחפשי עבודה ישראל יכולה ומוכנה לקלוט

    • עמית הגיב:

      יש נתון אחד שלא ידוע כל כך,
      לא כל מבקשי המקלט בחרו להגיע לכאן, רבים מהם נחטפו כבר בסודן ואפילו באריתריאה ע"י שבט הרשאידה ואולצו לעבור במחנות העינויים בסיני וכהמשך ישיר לישראל.

  8. רפי הגיב:

    תודה על ההפניה מקפה דה מרקר …
    עצוב לשמוע על הניצול המחפיר הזה של בני אדם

    פשוט מכעיס

    קו לעובד נדמה לי עושים עבודה נהדרת בנושא הזה !!!

הגיבו לאורן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים