הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בינואר, 2012 13 תגובות

בעבר הלא רחוק נהגנו להתלונן על העובדה, שישראל התייחסה לנושא המורכב של יחסיה עם העולם רק מבעד לפריזמה של הקשרים עם ארצות-הברית. זה היה נושא חשוב במיוחד כיוון שהדגש במשרד החוץ על ושינגטון ועל מדיניות החוץ והפנים של האמריקאים היה בלעדי גם כאשר ברית המועצות עוד תפקדה בזירה כמעצמת-על, והתגבשות השוק האירופי לקהילה פוליטית מאוחדת החלה להטביע חותמה על הפוליטיקה העולמית. מאז שנת 1989 וקריסת חומת ברלין, הגוש המזרחי (ובסופו של התהליך גם של ברית המועצות עצמה) חלף זמן קצר יחסית, אבל התמורות האדירות רק הוכיחו למי שהיה זקוק להוכחה כזו, שיש משמעות אחרת לזמן בעידן הזה.

coldwar625.gif

העולם השתנה לגמרי. לעתים יוצא לנו לִצפות בסרט מלפני שלושים שנה. השחקנים עדיין מוכרים, חלק מהם עדיין מנסה את כוחו המידלדל אפילו בתפקידים רומנטיים, אבל המחשבים, הטלפונים, המכוניות ואפילו הצבעים התיישנו מאוד. צעירים שנולדו לפני עשרים שנה (ומהווים היום כוח צרכני וחברתי חשוב) מתבוננים בתמיהה בסרטים על המלחמה הקרה, על הדמויות המעורפלות המנסות להתחמק מירי השומרים שניצבו על חומת ברלין כדי למנוע בכוח מהפליטים להימלט מגן העדן השוויוני. זה לא אומר להם הרבה, ודמויות כמו וילי ברנדט נחוות כעת באותו ערפול ואולי בשמץ של רומנטיקה קצת עבשה שבה דמיינו בעבר את יוסף טרומפלדור וגיבורי תל-חי עתירי התהילה. אנשים שעברו את גיל החמישים (שלא לדבר על מבוגרים מהם) מתקשים להבין את כל רובדי המציאות שבתוכה הם חיים. הרכיבים הטכנולוגיים והתקשורתיים מגמדים ואולי אפילו רומסים את כל השחקנים האחרים בזירה הפוליטית והתרבותית. קשה היום לסמן את האויבים של מה שקרל פופר כינה בשם "החברה הפתוחה". מי בעצם מאיים עלינו, אילי ההון ומשרתיהם במסדרונות הכוח או שמא כוהני הדת המדברים בשם מיליוני הרעבים אבל יש לנו סיבות טובות להטיל ספק בכנות מאבקם "למען הצדק"? האם עלינו לחשוש מהשלכות הפיחוּת היחסי בכוחה של ארצות-הברית, או שמא טמון במשבר הכלכלי והפוליטי בוושינגטון גם סיכוי לחזק ולתגבר את המאבק למען שוויון כלכלי וחברתי בעולם, שיאפשר גם למדינות העניות ליהנות מהעושר שקיים בפלנטה שלנו?

התמוטטות השמאל החילוני בעולם ובישראל (גם בצורתו הסוציאל-דמוקרטית) גרמה לפסימיזם עמוק בקרב השכבות הנאורות והמשכילות, שהאמינו שהמאה ה-21 תביא לגל חדש של התפתחות טכנולוגית, שאותו יהיה ניתן לנצל באורח הומאני. הנחת היסוד גרסה שהתלות ההדדית בין בני אדם תחסל את הגזענות ואת הקנאות הלאומנית לטובת אוניברסאליות ותחושת שותפות במטרות ובדרכים להשגתן. אבל התקוות הגדולות התפוגגו בהדרגה, והאנושות כולה (למעט אלה שצברו רווחים עצומים מהמשבר שפקד את רובנו) שקעה בבוץ של ייאוש וחדלון. ההנאות הקטנות מהחיים (טלוויזיה לוויינית, אינטרנט, הרשתות החברתיות) החליפו את השאיפות הכמעט קוסמיות לגאולה שוויונית של האנושות כולה. לייאוש יש גם מחיר: הוא ממזער את האמונה בפוליטיקה כאמצעי לפתרון בעיות קיומיות, ומפקיר אותן לשרירות לבם של הטכנוקרטים והגנרלים. כל מי שמאזין לשיחות או קורא התכתבויות גלויות ברשתות החברתיות נתקל בתוכן הפסימי והציני, המוסווה לעתים כסתם פרץ ספונטני של חוש הומור מפותח. בתוך ההומור מקופלת אכזבה גדולה, שאפילו הפוסט-מודרניזם (שעיצב אותה כאמנות וכתופעה חברתית) אינו מצליח להקנות לה פרספקטיבה כלשהי לעתיד. הפתרון האישי מהווה גם הוא תחליף די עלוב לאידיאולוגיה. מי שיעזוב את ישראל ויעבור לארץ אחרת עלול להיתקל באותן תסמונות שהרגיזו אותו כאן.

אז מה נותר? לא הרבה. הישישים שעדיין חולמים על מצעדי האחד במאי בכיכר האדומה במוסקבה מתמעטים והולכים; בניהם וילדיהם הם משתתפים פעילים במֵרוץ העכברים הרכושני. הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים מאסו כבר מזמן באידיאולוגיה מהפכנית כלשהי, והם מחפשים תיקון לחברה בקפיטליזם מתון יותר וחזירי פחות. להלוך רוח כזה אין שום כוח מגייס. אפשר לקרוא את המאמרים המופיעים בתקשורת הליברלית באורח ביקורתי, ולחשוב שיש לנו פתרונות טובים יותר מאשר להקצות עוד כמה שקלים לתקציב הרווחה על חשבון "שכר הבכירים". אבל דווקא ההפגנות בתחילת הקיץ הוכיחו שבלי זעם אמיתי אין התקוממות חברתית של ממש. ההפגנות היו מלבבות, אבל הן הולידו רק ועדה, שלא הייתה לאיש בממשלה כוונה אמיתית להפוך את מסקנותיה לדלק לשינוי חברתי-כלכלי. נצטרך להידרדר עוד ועוד (גם במשק הבית שלנו ולא רק במה שמשתקף בתקשורת) כדי לחוש את הכעס האדיר שהאנושות חוותה בשנת 1789, או בשנת 1917. בינתיים אנחנו חיים תחת שלטונו של ביבי נתניהו כי הוא מתאים לנו: ראש ממשלה שמרן ולאומן, שתחת הרטוריקה השמנונית שלו רוחשים פשיסטים אמיתיים המאיימים על אורח חיינו.

הנציג החילוני האותנטי של הלאומנות הקנאית, שר החוץ אביגדור ליברמן, הוא איש רדיקלי ולא רפורמיסט כמו נתניהו. המונח "רדיקליזם" מבטא שינוי מהשורש, את עקירת הישן ונטיעת עולם חדש תחתיו. למרבה האירוניה, ליברמן מבצע את מלאכת ההרס והבנייה שלו דווקא במשרד החוץ, שנחשב בעבר לממסד הכי "רך" ומתון, לפחות לצורכי שיווק לעולם החיצוני. מתחילת דרכו במשרד גרס ליברמן שישראל מסתכנת באוריינטציה המופרזת שלו על ושינגטון. היו שסברו שהוא בעצם מתאים את עצמו לעולם שמשתנה במהירות עצומה, ושיש היגיון מסוים בטענתו שאסור לשׂים את כל הביצים בסל אחד. גם חברו הליברל יוסי ביילין רמז שהשד של ליברמן אינו נורא כל כך, ושחילוניותו ורצונו להדק את היחסים עם מדינות אחרות, בנוסף על ארצות-הברית, הם בריאים למערכת הצרה מדי של יחסי החוץ שלנו.

אבל בהדרגה הסתבר, אולי אפילו לביילין, שלא מדובר כאן על ביזור, אלא על כניסה מרצון למצור מפחיד, מְצָדָתִי, בזירה הבינלאומית. ליברמן חיבל בכוונת מכוון במערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי השמרני, עם הרשות הפלסטינית (השמרנית גם היא), עם העולם המוסלמי כולו וגם עם אירופה המערבית. לתהליך הזה יש השלכות גם על היחסים עם ושינגטון. גם ליברמן "שׂם את כל הביצים בסל אחד", אבל הסל הזה ממוקם במוסקבה ולא בוושינגטון. משרד החוץ הישראלי מצטייר בעולם כסוכנות יחצנית של ולדימיר פוטין ומשטר האימים המושחת שלו ברוסיה ובגרורותיה. לא מדובר כאן על ברית רעיונית המבוססת על אינטרסים משותפים ורעיון מדיני (דמוקרטיה מערבית) זהה. הברית, שתמיט עלינו אסון אם תימשך, מושתתת על חיזוק מעמד האוליגרכים ברוסיה ובישראל, על ציניות כלפי החופש והחירויות האזרחיות, על אלימות קשה בזירה הבינלאומית ועל הדרה גזענית של העולם המוסלמי.

  • פורסם ב"כל העיר"
תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    יחסה של האוליגרכיה הבינלאומית-הקרימינלית להמון הוא פחות מיחס לעדר כבשים, והתקשורת היא כלב הרועים העוזר לתעל את העדר למצב הרצוי להם. אם אתה לבן נוצרי-יהודי אזי היחס הוא עדיין מרומז ובלתי ברוטלי. מצבן של הכבשים "הכהות" גרוע יותר(!) והתיעול שם נעשה הדרגתית יותר ויותר ברברי. אך גם תורם של הראשונים יגיע והם יצורפו אל הכבשים הכהות בדרך אל החיסול. חייבים להבין שזו מן תפיסת עולם שכזאת. מומלץ לפקוח עין ולראות מעבר לחליפה המושלמת והברק התעמולתי הנוצץ. הרי כל המטרה שלא נבין מה ומי הם באמת עד הרגע האחרון…

    • דניאל קלטי הגיב:

      ב ד י ו ק .

      והכל בשיטת ההפרד ומשול. הרי בדיוק משום-כך, בראו בעלי-ההון, יש מאין, את התפיסה הלאומנית החולנית, במרוצת המחצית הראשונה, של המאה ה-19: על-מנת למנוע, התקוממות עמלים חוצת-גבולות כנגדם.

      • דינו הגיב:

        לאומיות ולאומניות היו קיימות גם לפני המחצית הראשונה, של המאה ה-19.
        והטענה שלך היא סימפטום לבעיה תפיסתית היסטורית של השמאל העיקבי, והיא: כל תופעה שאינה מוצאת חן בעיניכם (החל מלאומניות וכלה בהתקוממות בסוריה) היא "בוודאי" תוצר מכוון ומתוכנן של כמה מוחות מושחתים בודדים.
        שהרי לא יתכן שלאומניות היא בטבעו של האדם יותר מקומוניזם, זה פשוט בלתי אפשרי, נכון?
        אבל מה מסתבר? שכל מדינה וכל עם ששוחררו מעול הקומוניזם בחרו מיד בלאומיות במקרה הטוב ולאומניות במקרה הרע… למה?- תאשים את הקומוניסטים ולא אף אחד.

  2. וסתם מסקרנות אישית הגיב:

    מאיזה סרט לקוחה התמונה שמוצגת כאן?

  3. דניאל קלטי הגיב:

    מאמר מעולה ומדוייק, מסכים לחלוטין.

  4. פילוסוף חובב הגיב:

    מר ברעם – העידן שאתה סוגד לו חלף מהעולם מכיוון שמעולם לא התקיים מחוץ לאשליות לבם של רועי עדר ההמונים…תקרא קצת היידיגר, ניטשה ולקינוח את ספר בראשית.

    בראשית היו האבות..אח"כ העם…האוטופיות המרקסיסטיות שאת הסוגד להן בעיוורון ומצר על העלמן היו למעשה מגדל בבל של 'תבונה' שכאילו קיימת אונותולוגית…

    כל מה שאתה בונה עליו את עמדתך בטל ובוטל כבר בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. אבל אתה בשלך…

    • ק.א. הגיב:

      לפילוסוף: גם אם (1) ,כעקרון, אוטופיה אינה קיימת. וגם אם, בנוסף, (2) טיבו של היחס בין ההמון לבין החבורה שקיבלה (או לקחה) את הכוח לידיה תמיד יהיה לו חלק (קטן או גדול) נצלני או טפילי וגם אם, בנוסף, (3) "העם" תמיד יהיה, עקרונית, עדר של שוטים גמורים – עדיין פתוחה השאלה לאן העדר הזה, על נשיו וילדיו, מובל ברגע מסוים ע"י הכוח השולט? אפילו כאשר החבורה השלטת חשה בוז נפשי עמוק להמון היא אינה מוכרחה (בשקט או בגלוי) גם להתעלל בו (כשיטה או כתחביב). האם לא כן?

    • אמנון נוימן הגיב:

      מקווה שמר ברעם לא יתפתה לענות לכותב המבולבל . שנית הבה נתחיל בדיון ענייני, ראשית שיגלה ידידינו הפילוסוף את זהותו הנכבדת כפי שעשו גדולי הפילוסופים בעולם ושילמו על זאת וכפי שניתן ללמוד מספר בראשית שידידנו תוקע את יתדותיו בו .
      אמנון

  5. אריק הגיב:

    מעניין ומחכים

  6. גדעון גיתאי על הסוציאל דמוקרטים - ראיון שעשיתי עם וילי ברנדט וגולדה ב-1971 הגיב:

    כאיש זקן, למדתי הרבה מאז שראיינתי את ברנדט וגולדה, בישיבת ה"אינטרנציונל הסוציאליסטי" בהלסינקי. כששאלתי את ברנדט מדוע ארצו, גרמניה, מייצאת הכל מכל למשטר האפרטהייד הוא ענה: "בעולם שבו אנו חיים, יש נקודות חיתוך שבהן עמדות מוסריות מתנגשות באלו הפרקטיות, ואני קנצלר במדינה שחיה על היצוא לכל מדינה, ללא קשר למשטר הפנימי שלה". גולדה דיברה בנוסח המקובל היום על נתניהו: "אם רוצים שלום אמת, זה חייב לקחת זמן -שבועות, אולי חודשים- ואיני יודעת מדוע 4 המעצמות החברות הקבועות במועה"ב דורשות לעצמן זכות לפסוק עבורנו

  7. חיים ברעם הגיב:

    תודה גדעון, זה מידע מרתק. כמה הערות: מאז עברו שנים. יש הבדל עצום בין ברנדט לבין גולדה, חרף הערתו המגונה על האפרטהייד. לברנדט היתה השקפת עולם אוניברסלית. הוא התעניין מאוד בעולם המתפתח והדו"ח שכתב בנושא הזה עם השמרן המתון אדורד הית' היה מתקדם יחסית לראיקציה האדירה שבאה לאחר מכן (הדו"ח התפרסם בשנת 1980. בינתיים תאצ'ר ואחר כך ריגן התבססו בשלטון ושינו לחלוטין את יחסם לנושאים בינלאומיים.
    גולדה לא היתה יותר טובה מביבי בשום נושא.

  8. spinoza הגיב:

    וסתם מתוך סקרנות-פלישת חוטפי הגופות. הגירסה של דון סיגל,לספרו של גק פיני,משנת 1956.

  9. לחיים מגדעון הגיב:

    ברנדט אכן לא היה גולדה. אבל כמו כל הס"ד באותו כנס, גם הוא מחה לה כפיים. (כך עשה גם הרולד וילסון, ואיני זוכר מה עשה פאלמה), אבל היא התקבלה בתשואות, וסירובה של גולדה לתכניות השלום עם מצרים (ע"ש גונאר יארינג ורוג'רס) גרם למלחמת כיפור ב-73'.

    חיים, הגולדה שלנו היום היא 'ממש גבר' – BB סרבן לכל דבר, כמו שהיא היתה אז. והשאלה שמפחידה את כולם היא: למה יגרום סירוב הביברמאנייקים לשלום, לנו ולעולם? נקווה שלא עוד מלחמה נוראית, בחסות OBAMBUSH ואדמירל דמפסי et al.

הגיבו לאריק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים