הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בינואר, 2012 9 תגובות

שמואל סגל נולד בראשון לנובמבר 1917, במינסק למשפחה בורגנית, ציונית ושומרת מסורת. שמואל סיפר תמיד, ספק בחיוך, ספק ברצינות, כי חיים נחמן ביאליק שהיה חברו של אביו, נחום, ולמד איתו ביחד בישיבת וולוז'ין המפורסמת, כתב עליו את "המתמיד", בה מתואר בחור שעוזב את עולם הישיבות. לימים היה האב לרופא. אמו של שמואל,  אסתר, לימדה ספרות גרמנית באוניברסיטה. ההורים ושלושת ילדיהם, זאב, רעיה ושמואל הגיעו לתל – אביב  ב1926 ושמואל נכנס למערכת החינוך בעיר. בהתחלה הדתית ואח"כ החילונית.

Shmuel-and-Drora-Segal-in-Spain5דרורה ושמואל סגל, יחד עם ותיקי הבריגדות הבינלאומיות, בביקור בספרד (צילום: משפ' סגל)

 "בבית הספר, בכיתות הגבוהות, היינו יוצאים למשמרת לעבודה עברית, זאת אומרת להוריד את הערבים מהעבודה ולעשות הפגנות נגד מעסיקים של ערבים. ואני זוכר עד היום, היה שם שומר ערבי מאוד סימפטי והוא אמר לנו: מה כל ההתלהבות הזאת? לנו לא מגיעה עבודה? לנו אין משפחה? לי אין ילדים? מה זה הסיסמה הזאת של 'עבודה עברית'? כדי לגרש אותנו מהעבודה? כנראה שזה עשה לי משהו." (מתוך "מדריד לפני חניתה", סרט תעודי מ 2006 על המתנדבים מפלסטינה לבריגדות הבינלאומיות בספרד. במאי: ערן טורבינר 2006)

שמואל הצטרף לנוער של המפלגה הקומוניסטית, חילק כרוזים, ניסה לגייס חברים נוספים, כתב סיסמאות ולעיתים גם נעצר על ידי משטרת המנדט הבריטי שניהלה, ובעידודם של המוסדות הציוניים, מאבק נגד פעילי המפלגה הקומוניסטית.

"ב-36' כשהתחילה המלחמה בספרד, כולנו עקבנו בדריכות. הכותרות של העיתונים, של עיתוני הערב, היו מה הולך במדריד. באותיות גדולות. שמדריד מחזיקה מעמד, לא מחזיקה מעמד. מאבק נגד הפאשיזם, פעם ראשונה עם נשק ביד. והזיהוי של המרד הזה עם הפאשיזם הבינלאומי הוא היה אוטומטי כמעט." (מדריד לפני חניתה)

ביולי 1937 הוא יצא מהארץ בהחלטה להצטרף לבריגדות הבינלאומיות. כדי לא להדאיג את הוריו, הוא סיפר להם שהוא נוסע לספרד כדי לסקר את המלחמה כעיתונאי.

"מהרגע שאנחנו עברנו את הפירנאים, מרגע ההתנדבות, לקחו אותנו ברכבת לאלבסטה. באלבסטה היה המטה של הבריגדות הבינלאומיות. מה שהתרחש בתחנות זה דבר לא יתואר. נדמה לי שאף אחד לא נשאר בבית. איך שבאו לקבל את פנינו. הם ידעו כבר שעוברת רכבת עם מתנדבים. אני לא טיפוס שמתרגש, אבל בנסיעה הזו ממש התרגשתי, ולא רק אני." (מדריד לפני חניתה)

באלבסטה, לאחר מבחן ירי, שמואל נשלח לקורס צלפים ולאחר מכן שובץ בגדוד ע"ש מיצ'קביץ' בבריגדה ה 13 ולחם בין היתר בחזיתות הואסקה, טרואל אקסטרמדורה. לאחר שהוא נפצע הוא שובץ ביחידת תותחנים איתה הוא שרת  עד אוקטובר 1938 שאז הוחלט להוציא את מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות בתקווה שגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית יסיגו את כוחותיהם. כשזה לא קרה ועלתה ההצעה להמשיך ולהלחם, היה שמואל מאלה שהתנדבו לחזור לחזיתות. ההתארגנות הזאת לא יצאה אל הפועל ושמואל עזב את ספרד עם אנשי הבריגדות. מאחר והדרכון שלו אבד הוא קיבל אישור זמני להכנס לאנגליה עד שתתברר האזרחות שלו. שבועות ספורים מאוחר יותר נשלח מפלסטינה דרכון חדש שאישר ששמואל הוא אזרח פלסטינה אך הנציב העליון של המנדט הבריטי בפלסטינה מעדיף שהוא יישאר מחוץ לגבולות פלסטינה (בעקבות פעילותו של שמואל במפלגה הקומוניסטית ובמיוחד לחימתו במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, אך זה כמובן לא נכתב במכתב הנלווה לדרכון).

כשפורצת מלחמת העולם השנייה שמואל מתנדב מייד לצבא הבריטי אך הוא נדחה בגלל העבר הקומניסטי שלו ואז הוא מתנדב במנצ'סטר, שם הוא חי ולמד הנדסה, להיות ביחידה של מנטרלי פצצות בתקופת הבליץ.

בסוף המלחמה הוא מגוייס בכל זאת בזכות הידע שלו ברוסית לשרת במפקדת הממשל הצבאי בווינה שם הוא שרת עד  שהוא שומע על המלחמה בארץ ב 1948. הוא חוזר לתל אביב, מתנדב לצבא הישראלי ומשובץ כקצין בגדוד תותחנים.

שמואל עבד בארץ כמהנדס ולאחר מכן, עד אחרי גיל שמונים, כעורך דין. הוא לא חזר להיות פעיל במפלגה הקומוניסטית אך היה חבר ואוהד בהתארגנויות שמאל שונות בינהן "העולם הזה-הכח החדש", "שלי" וכמובן "איגוד ותיקי הבריגדות הבינלאומיות בספרד". כעורך דין הוא ייצג בהתנדבות פעילי שמאל במשפטים צבאיים ואזרחים.

שמואל התחתן ב 1950 עם דרורה ויש להם שני ילדים, נכדים ונינים. לאחר מותו של פרנקו ב 1975, שמואל חזר לספרד עם אשתו ומשפחתו מספר פעמים במסגרת אירועים של ותיקי ואוהדי הבריגדות הבינלאומיות. הביקור האחרון שלו בספרד היה ב 2008.

לה פאסיונאריה, אוקטובר 1938, ברצלונה: "… חברי מהבריגדות הבינלאומיות. סיבות פוליטיות ומדיניות מכריחות את חלקכם לשוב למולדתכם ואחרים לגלות מאונס. אתם יכולים ללכת בגאווה. אתם ההסטוריה, אתם האגדה. אתם הדוגמא ההירואית של הסולידריות והאוניברסליות של הדמוקרטיה. לא נשכח אתכם, וכאשר עץ הזית ישוב וילבלב ברפובליקה הספרדית, חיזרו, שובו אלינו וכאן תמצאו מולדת לכל אלו החסרים אותה. חברים. לכל אלו שנגזר עליהם לחיות ללא רעות, כאן תזכו לאהבתם והוקרתם של בני העם הספרדי כולו. היום ובעתיד יקראו ממעמקי ליבם. יחי גיבורי הבריגדות הבינלאומיות. NO PASSARAN "

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. בטטה הגיב:

    דור הולך ונעלם

    לאסוננו נותר לנו להישאר עם האקונוסים,אלקנים,יריבים,רותמים,דנונים,חוטובלים ונתניהו אחד.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אכן מרגש

      גם הסרט שמקרינים כעת במסגרת התערוכה "מכאן למדריד" מאד מעניין ומרגש.אז מה קרה לנו איפה איבדנו את המצפן ואת האנושיות…..

  2. ישראל פוטרמן הגיב:

    מרגש,
    וכל הכבוד לך ערן על תיעוד של אנשים מופלאים ונדירים אלו שלא ישכחו לעולם

  3. תודה לערן הגיב:

    ויאמר המתנדב מתנועת הסולידאריות הבינלאומית ISM לנו: וכאשר עץ הזית שגדעו מתנחבלים אלימים ועזי מצח ישוב וילבלב ברפובליקה הישראלית/פלסטינית, חיזרו, שובו אלינו. כאן תמצאו מקלט במולדת דמוקרטית ושלום, לכל אלו החסרים אותה ואותו.

  4. והיו קומוניסטים/יות שניסו לחסום את הגזל בגופם הגיב:

    אחת מהם היתה החיפאית פנינה פיינהויז, שבשנות העשרים של המאה שעברה נשכבה לפני הבולדוזרים של "הקרן הקיימת" שבאו לעקור אריסים פלסטינים מאדמה שאפנדים מכרו לקק"ל.

    (מוגש לציבור הקוראים כתזכורת לציבור פסיבי שלא עושה רבות למניעת עוולות חדשות).

  5. חיים ברעם הגיב:

    סיפור חיים מרתק ומעורר הערצה. יהי זכרו ברוך

  6. shimbar הגיב:

    הכאב, הוא בזכרון. זו הייתה המלחמה האחרונה, שעסקה באידאלים חברתיים, נקיים מאינטרסים כלכליים או לאומיים. איפה,איפה הימים ההם? הנה הלך, האחרון ,שבעדים ובעתיד כבר לא יאמינו לנו,שאמנם היה.

    זה תמיד מזכיר את "שכר האימה" , באנלוגיה " ספרד הרפובליקנית, לא הייתה…אני יודע זאת, הייתי שם".

    סתם עצוב.

  7. אלכס מסיס הגיב:

    שמואל היה יו"ר המרכז של תנועת העולם הזה כוח חדש ופעיל מרכזי ב"התנועה לשלום וביטחון" – הוא
    פעל ללא ליאות להקמת חזית-שמאל בבחירות של 1969 וגם ב1973

  8. משה בכר הגיב:

    איש אציל ומיוחד.
    יהי זכרו ברוך.
    תודה שהעלת זיכרו.

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים