הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בינואר, 2012 26 תגובות

בסוף השבוע שעבר עצר אותי ידיד ברחב הלל וטען כנגדי שיש חשיבות רבה להחלטה של לפיד לרוץ לבחירות הבאות לכנסת כיוון שהיא תחליש את ביבי נתניהו. "אתם, אנשי השמאל, פועלים עכשיו כמו בעת שפילגתם את השמאל בגרמניה ברפובליקת ויימאר", טען, שלא בצדק. הרי היה זה פרידריך אֶּברט, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה, שאחרי מלחמת העולם הראשונה שילח את פלוגות המחץ של הימין ואת המשטרה לרצוח את מנהיגי השמאל העקבי, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט בשנת 1919.

rosaמסע ההלוויה של רוזה לקוסמבורג, 1919

לא הסכמתי איתו, ואף הזכרתי לו שאֶבּרט וחבריו הצטרפו למריעים כאשר "המלחמה הגדולה" פרצה בשנת 1914 ואף הצביעו בעד אישור התקציב שמימן אותה. אבל הבנתי לרוחו. ההבדלים לכאורה בין שני המחנות ההיסטוריים הגדולים בציונות החילונית עדיין חשובים רגשית לציבור גדול בארץ, שאותם אנו מנסים לשכנע בצדקת הרעיונות שלנו. זה לא הופך את ההבדלים האלה לחשובים מבחינה מעשית ואפילו תיאורטית. בשעות מבחן אמיתיות, במיוחד בימים קשים של פיגועים ומלחמות, מתיישרים שני המחנות לפי קווי המתאר הרגילים: המלחמות נכפו עלינו, אנחנו צדיקים וכל השאר הם בני עוולה. מי שכופר בכזבים המסורתיים האלה, שמערכת החינוך הנחילה אותם לדורות של תלמידים, הוא מוּקצה.

יכולתנו להשפיע היא קטנה. כדי להיות מקובלים ופופולאריים עלינו לוותר על האמת שלנו, להסכין עם הגזענות ולקבל על עצמנו את ההגמוניה הרוחנית, הרגשית, התרבותית והרעיונית של מנהיגי הציבור, שאנחנו כביכול נמנים עליו. כניעה אידיאולוגית מצִדנו היא מבישה וגם חסרת תוחלת. כך נאבד את נשמתנו ולא נרוויח דבר. זוהי עִסקה גרועה מאוד מכל הבחינות.

האם חובה עלינו לתמוך במרכז, שמדיניותו היא להמשיך את האפליה הכלכלית בין עניים לעשירים, שחִלחלה אפילו לצבא? האם נרתום את עצמנו לעזרתם של האויבים הגדולים ביותר של ועדי העובדים, של אלה שרימו את עשרות האלפים בזמן המחאה החברתית הגדולה? של עסקנים שמתיימרים להיות הומניסטים, אבל שולחים בציניות משפחות אפריקאיות לסכנת מוות בארץ מוצאן? או שמא ניבדל מכל מפלגות המרכז הלאומני, כולל העבודה של שלי יחימוביץ' (יאיר לפיד טוען שהיא "רדיקלית", האיש באמת שמרן קיצוני) שלא מונעות את ההרפתקה המסוכנת שנתניהו ואהוד ברק מתכננים באיראן, אולי כבר בימים הקרובים? ומהי מידת הקִרבה שלנו לנשיא שמעון פרס, שהוא בעצם התגלמותם המוּשלמת של כל מפלגות המרכז, שמתגאה בכך שהכין לנו מלכודת אימים בדימונה, שתעלה באחד הימים בחייהם של אלפי ישראלים?

אנחנו לא כותבים כדי למצוא חן בעיני פרס, או לבני, או לפיד. במאבק המעמדי ובהשקפות בנושאי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו בחזית למען תושבי עיירות הפיתוח והשכונות, אנחנו עומדים בעימות קשה משני צִדיו של המתרס.

לא אחזור כמובן על הנימוקים מהטור הקודם בנושא לפיד, ורק אתייחס לטענה שהצלחה אפשרית שלו תחליש את נתניהו. למען האמת, אני מאמין שלפיד לא יגזול הרבה קולות מהליכוד, ולכן המצב הנוכחי יישאר בעינו, איתו או בלעדיו. אם מדירים את אזרחי ישראל הערבים הרי שהרוב בקלפי של הימין, של המרכז הלאומני ושל הדתיים הוא מוחלט. לכן חשוב יותר לעסוק במידת ההשפעה "שלנו" על הציבור הרחב, שבה מקופלת כמובן גם השאלה המכרעת בחשיבותה: מי אנחנו? האם עלינו להיזהר בכל מלה שיוצאת מהמקלדת שלנו, שמא יכעסו הבורגנים השׂבעים ומדושני העונג, שאנחנו אמורים לראות בהם את בני בריתנו הטבעיים? האם יש מכנה משותף כלשהו בין ישראלי שמחזיק בהשקפת עולם שמאלית עקבית וסדורה, לבין תומכי ציפי לבני או לפיד?

הלוך הרוח שמוביל אותנו לשותפות דרך עם השמרנים החילונים גרם לאנשי שמאל בעירנו לתמוך בראש העיר הנוכחי, שהוא לאומן קיצוני ונץ, איש מסוכן שהופקד על חבית חומר נפץ ענקית. חלק ממצביעיו של ניר ברקת כבר מצטערים על הטעות שעשו, אבל זה לא שינה את הגדרתם העצמית הבסיסית. נקודת המוצא החברתית (שמעצבת את תחושת ההשתייכות לשכבה מסוימת ואת הניכור כלפי שכבות אחרות) עלולה לשלוח אותם גם בעתיד לשורה של הצבעות בלתי אחראיות בעד אנשים שדוגלים באידיאולוגיה, שאינה מכילה את האזרחים הערבים בתוך המדינה ואת הפלסטינים בשטחים הכבושים. הזהות העצמית שלנו חייבת להדריך אותנו בבחירת בני ברית בזירה הפוליטית הישראלית.

התפקיד של עיתונאי שמאלי הוא להזהיר בפני מגמות כאלה, ולהגדיר את גבולות המחנה בלי דוגמטיות וצרות עין, אבל בעזרת אידיאולוגיה עקבית ומוצקה. המסקנה היא שעלינו לחפש בני ברית, אפילו לנושאים חברתיים בלבד, בקרב המזרחים והחרדים בנוסף על השותפות הטבעית שלנו עם האזרחים הערבים. אבל בלי מודעות עצמית, כיצד נוכל לנפות את הלאומנים ואת הניאו- ליברלים מהמחנה שלנו, במובן הכי רחב של ההגדרה הזו? האם יש לנו מטרות משותפות עם שונאי ערבים, עם אנשים המתנגדים לכל שביתה של עובדי ציבור או של שכירים מקופחים במגזר הפרטי, עם פוליטיקאים שמטפחים את המיליטריזם גם במציאות שבה ישראל, לפי פרסומים בינלאומיים רבים, מחזיקה בנשק גרעיני? ומה לנו ולעסקנים שרודפים פועלים זרים, או שמתעבים את כל החרדים כבני אדם ומסרבים למסד דיאלוג מינימאלי איתם? ומה משותף בינינו לבין מצדדי הרכושנות הבינלאומית בהנהגת ארצות הברית, התומכים בחמסנות של מיעוט קטן המנכס לעצמו את משאבי העולם כולו? מכאן נובע ששותפות קבועה עם אנשים כאלה רק משום שהם, כביכול, "משמאל לליכוד" היא מופרכת מעיקרה.

כל איש שמאל שפוי מבין שעליו לפעול יחד עם ליברלים מתונים ואפילו עם שמרנים דמוקרטים למען יעדים אזרחיים כמו שלטון החוק, מניעת חקיקה גזענית ומאבק למען חופש העיתונות. זה לא ישנה את המודעות העמוקה, שרובצת תהום בינינו לבינם בשאלות מכריעות רבות, ושלא נוכל לסגל את המסר שלנו לטעמם האנין. אם המאבק למען האזרחים הערבים מרחיק מאיתנו אנשי מרכז, ניאלץ לשלם את המחיר. לא חייבים להזדהות עם כל משפט של ח"כ אחמד טיבי, אבל כאשר הוא סובל בכנסת מרדיפות על רקע לאומני עלינו להגן עליו ולגנות את רודפיו. כאשר רוב העם יריע למפציצים באיראן ניאלץ לוותר על אהדת חלק גדול מהציבור ולנסות לפחות להסביר את הצפוי לכולנו כתוצאה מהתוקפנות הבלתי מבוקרת הזאת. חבריו של פרס בגדו בו כאשר הוקיע את הפצצת הכור בעיראק בשנת 1981 ואף שלחו בדיעבד מכתב מתרפס למנחם בגין. "מבחן התוצאה" שיבש את שיקול הדעת שלהם. המזימה לתקוף את איראן נובעת באורח ישיר מההצלחה כביכול של התוקפנות הישנה בעיראק.

תגובות
נושאים: מאמרים

26 תגובות

  1. אורי הגיב:

    העקביות הסדורה שלכם הביאה לרציחות, טיהורים ולהשמדות שהנאצים היו מתהפכים בשינה אם היו מבצעים את זה בעצמם. אז תסלחו לי אם אני מעדיף את הפרגמטיות של השמאל הלא-עקבי שתומך במלחמות מנע ובמקביל מחפש הזדמנויות לשלום מאשר את הדוגמטיות של "השמאל העקבי" שכשהוא באופוזיציה, שום דבר לא טוב בעיניו, וכשהוא בשלטון, הגולאגים משגשגים…

  2. בטטה הגיב:

    מדוע הריסת הכור בעיראק אינו מהווה סיפור הצלחה ? יואיל כבודו להסביר

  3. יולו הגיב:

    בדמוקרטיה הרוב קובע זאת השיטה.
    להגיד שאחמד טיבי סובל ממשהו בכנסת זה ממש אגדה.
    האמת היא שגוש השמאל מאוד מצומצם והוא חייב לשאול את עצמו מדוע. מה קרה כאן משנת 2000
    מה השתנה .ואולי הוא המשיך לצעוד ישר {בדוגמטיות} שכל המצעד פנה למצוא מחסה מהטרוף הפלסטיני

  4. דניאל קלטי הגיב:

    חיים – אתחיל בכך, שאני מסכים כמעט עם כל מלה ומלה, שכתבת כאן – אבל!! בשלב מסויים, כתבת גם "מה לנו ולעסקנים, … שמתעבים את כל החרדים כבני אדם ומסרבים למסד דיאלוג מינימאלי איתם?"

    ובכן, חיים – מה לנו ולמרבית החרדים, שמתעבים את כל הלהט"בים (ואת החילונים בכלל, בינינו לבין עצמנו) כבני-אדם ומסרבים למסד דיאלוג מינימאלי איתם?

    יפה דיברת, על הערבים ועל הפליטים וכידוע לך, אני חותם על כל מלה ומלה בזה!! אבל!! לא לשת"פ עם גזענים – וגם לא, עם הומופובים, מדירי-נשים ויורקים על ילדות!!

  5. ניצן אביב הגיב:

    יישר-כח לחיים ברעם על כתבתו האמיצה, הנכוחה.

    ניצן אביב

  6. עידו לם הגיב:

    חלק מהשמאל העקבי בראשות לוכסמבורג וברנשטיין תמכו בדיקטטורה של הפרולטירון, בהמשך הם לא היו מוכנים לברית עם הסוציאל דמוקרטים בעקבות הוראה מלמעלה של סטלין, הקומוניסטים הגרמנים הצמיחו חלאות מהסוג של הונקר ואריך מילקה ראש השטאזי, החטאים של הסוציאליסטים מלבינים לעומת החטאים של הקומוניסטים הגרמנים, מעבר לכך יאיר לפיד הוא לא שמאל אלא מקסימום ליברל וגם זה בספק לכן אני לא בטוח שההשוואה תקפה.

  7. ג זפיר הגיב:

    " המזימה לתקוף את איראן נובעת באורח ישיר מההצלחה כביכול של התוקפנות הישנה בעיראק."

    אל תשכח גם את הצלחת התופקנות המעט-פחות ישנה בסוריה ב2007.

    • דינו הגיב:

      אה כן… סוריה המסכנה, הקורבן של התוקפנות הישראלית…
      כאשר אני רואה מה עושה משטר אסד לעמו שלו – אין לי אלא לשמוח שאותה "תוקפנות ישראלית" מנעה מסוריה פיתוח נשק גרעיני.
      הרי שום דבר לא עוצר את הרוצח מדמשק לטבוח מאות אנשים ביום (בטח לא רוסיה וסין) ולכן אין לי ספק שהוא היה מפעיל נגדנו את נשק יום הדין ללא היסוס.
      רטרואקטיבית בהנתן ארועי השנה האחרונה, כל אדם שפוי בישראל רואה את התקיפה הישראלית בסוריה כמצווה שקרמה עור וגידים, יתכן שגם עשרות אלפי תושבי חומס וחמת חייבים לחיל האוויר של צה"ל את חייהם.

      • אל תזכיר פה בכלל את הטבח היומיומי בסוריה הגיב:

        כל הנושא הזה הוא טאבו ב'גדה השמאלית'. אסד הוא מנהיג ההתנגדות הערבית נגד האימפריאליזם והציונות ולא ייתכן שאתה תשמיץ אותו ככה ותתעלם מזכויותיו למען העם הפילסטיני. אסד הוא כמו שמש העמים בזעיר אנפין, שהוליך מאות מיליונים אל הקומוניזם ומיליונים לגולאג, וחיסל את כל אויבי הקידמה במולדת העמלים.

  8. אשר פרוליך הגיב:

    האם הכרזה על תוקפנות היא תוקפנות? אם כן,מניעת תוקפנות(גם כהכרזה בלבד )היא תוקפנות?

  9. חיים ברעם מזכיר את קול הרעם מקהיר הגיב:

    שכבר הספקנו לשכוח אחרי כ"כ הרבה שנים: " המזימה לתקוף את איראן נובעת באורח ישיר מההצלחה כביכול של התוקפנות הישנה בעיראק."

    נו, לאר כישלון המזימה הציונית ו"ההצלחה כביכול של התוקפנות הישנה בעיראק" , יכולים עכשיו כוחות התחריר להתקדם ללא התנגדות בכל החזיתיות.

  10. חיים ברעם הגיב:

    לאשר פרוליך,
    אני מכבד אותך מאוד, אבל לא הבנתי את התגובה. אתה מוכן שישראל תסתבך עם כל העולם הערבי והמוסלמי לדורות רבים, רק כדי ששמעון פרס וביבי נתניהו יפגינו את האדנוּת שלהם באזור וימשיכו לנפנף בטענה הגזענית ביסודה שרק להם יש זכות להחזיק בנשק גרעיני?

  11. השאלה עם מי להסכים תלויה בשאלה על מה להסכים הגיב:

    אין כוונתי להיכנס לויכוח היסטורי. עבר זמנו, בטל קורבנו. אשאיר את הבטטות לאורי ושות'. אשר לנו בשמאל, אנו חייבים להשאיר את 'הרוביקון' במקומו, כקו הפרדה בינינו לימין המרכזי האבוד, ול'עבודה'. העניין הזה הוא ה כ י ב ו ש. מי שבעדו – הוא אויב – והוא נגדנו. יש כמובן עוד קריטויונים חשובים, אבל את הרובינקון הזה אסור לחצות, גם כשמחפשים צדק חברתי! אסור לשתף פעולה עם סרבני שלום ומתנחלים – הם אויבינו.

    • ק.א. הגיב:

      אני נאלץ להסכים. כשמסתכלים על (רק למשל) אדם כמו ביבי או ברק, כשמתסתכלים על המתנחלים ועוזריהם, ושואלים: האם יש סיכוי ריאלי שהחומר האנושי הזה מסוגל (מעצמו) לחזור (באמת) למוטב בעתיד הנראה לעין? וכמה עוד חורבן הם יגרמו לסביבתם ולעולם בכלל? התשובה היא שעוד הרבה הרבה זמן יעבור ועוד הרבה הרבה כיבושים הם מתכננים. 60 שנות טירוף הם בקושי היו המנה הראשונה. עכשיו שהם קיבלו תיאבון…הם חולמים על אסונות גדולים יותר ויותר.

  12. מני הגיב:

    הנוכלים היהודים. . .
    הצליחו במרמה ובפרימיטיביות הראויות לציון לקבור את תיאודור הרצל הממציא של
    הציונות, הנאורות היהודית, בהר הרצל כפוסט ציוני ולהשחיל את יהדות הגטו ממנה
    הרצל רצה להיפטר בחזרה הטראגית לעבריות המנצחת – עד לשנות החמישים –
    ולהתחזות לציונות האמיתית הפרה-ציונית וע"י כך לאבד את המדינה עצמה לדעת.
    הטריק: לכנות כל ציוני נאור כשמאלני, סמולני הזוי, בוגד וכיוצא בזה. חבל על הזמן!
    הגדה השמאלית אם לא היתה "שמאלית" בשמה, עם שמות כמו גדעון ספירו וחיים
    ברעם ואחרים/ות יכלה לפתוח בהארה אינטנסיבית על האמת ההרצליאנית והשקר
    הכל כך פרימיטיבי של יהדות הגטו ולהכריח את הנוכלים להילחם ישירות בתיאודור
    הרצל ולהחשף בכך כגנבי "הציונות". . . "השמאל" של מפא"י ואחדות העבודה הרי
    היו הראשונים בנוכלות האנטי הרצליאניות. . .

  13. אנג'לו איידן הגיב:

    "באופן אובייקטיבי התנועה הסוציאל-דמוקרטית מייצגת את האגף המתון של הפשיזם". המסקנה הזאת (לא הוראה), מבוססת על ניתוח בספטמבר 1924 בנוגע למצב הבין-לאומי, של סטלין הומחשה נכונה משך המאורעות מאז נובמבר 1918 עד להתעלמות חוזרת של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית גם לקריאה הרביעית לחזית אנטי-פשיסטית משותפת של המפלגה הקומוניסטית ב-1 במרץ 1933. בישראל, הקביעה למעלה של סטלין זכתה אין ספור פעמים לתמיכת ממהלכיה של הסוציאל-דמוקרטיה מבית. זה שבעולם התקיימו תנועות סוציאל-דמוקרטיות אנטי-פשיסטיות לא סותר את הקביעה הנדונה

  14. אלכס מסיס הגיב:

    דיבורים ומאמרים על חזית שמאל רצויה – לא יביאו דבר. נכשלנו בכך ב-1969 וב-1973
    גם ב1977 כשהקמנו את של"י בראשותם של לובה אליאב, מאיר פעיל ואורי אבנרי – לא צלחנו
    דרושה לנו חזית עממית כמו שהיתה בצרפת בשנות השלושים של המאה הקודמת

    • דניאל קלטי הגיב:

      דרושה, כן….דרוש לנו גם עם נבון דיו, על-מנת לתמוך בה. נו אז? דרושה!

      אלא שמן הברברת שלנו, כאן ובמקומות אחרים, חזית צרפתית רחבה (או משהו כזה) לא תקום.

  15. אנג'לו איידן הגיב:

    איננו יכולים לדעת את הדרוש כל עוד ממשיכים לחפש אותו דרך משקפיים של שאיפות ("הרצלניאניות", בכלל זה). לאחרי השתחררות מן ההשתוקקויות נוכל לגלות את הדרוש, לא לפני כן. וזה כי הדרוש מצפצף על השאיפות: התפתחויות התנאים ומהלכיה של המציאות ימשיכו להתנהל על-פי חוקיהם, ולא על-פי מה שניראה לנו צודק או לא. לכן יש ללמוד את ההתנהלות הזאת של התנאים והמציאות החומריים, שהם מלווים, אבל לא יותר ממלווים, שאיפות שונות, משתנות ומנוגדות. זה בלתי אפשרי ללמוד את השאיפות האובייקטיביות של ההתנהלות הזאת דרך שאיפה סובייקטיבית

    • מני הגיב:

      ההרצליאניות. . .
      אינה שאיפה או אידיאולוגיה. . . הבגידה בה, למרות התקבלותם של המהגרים
      היהודים בהכנסת אורחים של תושבי פלשתינה הערבים צריכה להגיע לתודעת
      הציבור הרחב. . . יפו, לדוגמא, היתה הגדר עליה שכבו הערבים כדי שהיהודים
      יעברו עליהם. . . אפילו משפחת שרתוק (שרת) חיה בכפר ערבי ולמדה גם את
      השפה של שכניהם. . . כאשר אני (בן 3 וחצי) הגעתי ארצה (1939) לאחר ליל
      הבדולח, הראשונים שנתקלתי בהם היו הערבים, שפרקו את האונייה ועזרו לנו
      ביבשה. . . אפילו העוזרת שלנו היתה ערביה צעירה וחמודה. . .

      • אנג'לו איידן הגיב:

        גם אתה, כמו אחרים, וכמו איתן קלינסקי (בהבדל זניח שלקלינסקי "אי ההסכמות" "לא מעטות" "עם חזונו" של הרצל), תוקע בחצוצרות הציוניות בהתלהבות. תקיעות אלו לא משנות מהומה מהעובדות ההיסטוריות ובתוצאותיה ההרסניות וקטלניות, לא של "יצירה האוטופית" שהי, אלא של ההרצליאניות עצמה ובתכליתה הממשית. תוכל להכיר את מהותה של זו האחרונה – תקרא "הציונות – תורה ומעש" של וולף ארליך (עמודים 148-217, וגם "הוויכוח על הציונות נמשך" בעמודים 260-265, בספר "כוחו של הרעיון" – הוצאת עיון, תל-אביב 1980). "ארץ ישנה-חדשה": נעליים!

        • מני הגיב:

          הרצל – פאטה מורגאנה?
          נסיתי ממרחקים לשלוח לכם, האינטלקטואלים משמאל, חבל
          הצלה ושמחתי שאיתן קלינסקי תפס אותו, בקצה השני. . .

          אך אנג'לו איידן הצליח לקרוע לי את החבל מהיד ברמז על אי
          ההסכמות הלא מעטות של קלינסקי עם חזונו של הרצל. . .

          האמת – אני עזבתי לצמיתות את המדינה לפני יובל שנים יחד
          עם תיאודור הרצל (האוניה). . . ולא התחרטתי על כך, עד כה,
          אפילו לרגע אחד – להיפך. . .

          • אנג'לו איידן הגיב:

            אל אף שגם קלינסקי, שגם הוא ציוני בלתי-עקבי, מכיל אותנו לוקשים, יש לציין כי בינתיים הוא לפחות לא עזב את הארץ חמוש בשלט-רחוק (של תעמולה) ההרצליאני שלו – הוא יוכל ביחד איתנו את הפירות האמיתיות-מוחשית של תכליתה המעשית במדיניות "הבית הלאומי של העם היהודי".

  16. דמוקרט הגיב:

    א.ההתקפה על עיראק ב-81 היתה הצלחה לכאורה בלבד: אוסיראק היה כור ללא יכולת לייצר פצצות אטום, וזו הסיבה שבכירים במערכת התנגדו לה. למעשה ההפצצה היא שגרמה לסדאם לעבור למדיניות גרעינית אחרת ויעילה יותר לצרכים צבאיים. הפצצה היא גם פתחה את החשבון עם סדאם, שנסגר בסקאדים על ישראל.
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1557238
    ב. לוקסמבורג ייצגה קומוניזם דמוקרטי, אבל עדיין ניסתה להפיל את הפרלמנטריזם של ויימר. זה חו"ח לא מצדיק את הרצח שלה, אבל לשם ההגינות יש לומר שהיא זו שהכריזה מלחמה על הס"ד, ולא להפך.

    • אחד שיודע הגיב:

      הגיע הזמן לחסל את המיתוס ה'דמוקרטי' של רוזה לוקסמבורג. לוקסמבורג רחשה בוז ל'דמוקרטיה הבורגנית' ולסדרי השלטון שלה. אבל מי שחושב שהיא דגלה ב'דמוקרטיה סוציאליסטית' כדאי להציע לו להכיר את המשטר שהיא הנהיגה בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפולנית שהיא עמדה בראשה שהיה הכל חוץ מדמוקרטיה. היא רדפה עד חורמה את מתנגדיה במפלגה (קארל ראדק, הנצקי וכד') וגרשה אותם מהמפלגה ביד ברזל, תוך שימוש בשיטות הנלוזות ביותר. רק מותה הטראגי הפך אותה לקדושה מעונה ול'צדיקה', בעוד שבחיים הממשיים היא היתה משהו אחר לגמרי.

  17. עמי כהן הגיב:

    אוסיראק לא יכל לייצר פצצות אטום? מי קבע? אבנר כהן? עם כל הכבוד, פרופסור יובל נאמן הסיק לפני התקיפה שהכור מסוגל לייצר 4 פצצות פלטוניום בשנה, והוא הבין משהו בפסיקה גרעינית (ובמקרה היה מועמד לפרס נובל בפיזיקה). יכול להיות, אולי, שהמידע המודיעני שהיה זמין לישראל (והיה לנאמן,למשל) היה מוטעה אבל זה לא מפחית במאום מנכונות ההחלטה לתקוף על סמך המידע שהיה. מה עוד שגם כהן מודה שחוסיין חתר לפצצה.

הגיבו לניצן אביב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים