הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בפברואר, 2012 12 תגובות

כמה ימים לפני המתקפה המשולבת המצרית-סורית בשנת 1973 ערכה ראש הממשלה גולדה מאיר ביקור עגום אבל מתוקשר היטב אצל עמיתה האוסטרי, ברונו קרייסקי. במושגים של 2012 היה קרייסקי נחשב למדינאי אירופי פרו-ישראלי. הוא לא רק הכיר בישראל, אלא גם רצה בטובתה אבל האמין שגולדה עלולה להמיט אסון על המדינה בשל סרבנותה גם בנושא הפלסטיני וגם בשאלת כיבוש השטחים של סוריה ומצרים. הוא היה פוליטיקאי יהודי במדינה קשה לבני עמנו, אבל גם סוציאל-דמוקרט מתון בעידן שבו רבים מחבריו באינטרנציונל הסוציאליסטי זנחו את כל הרעיונות האוניברסאליים של אחווה ושוויון. עמיתיו פנו ברובם ללאומנות צרה ושִעבדו את האידיאולוגיה שלהם לאינטרסים של ושינגטון.

winterשעשועים של חורף

כאשר הסורים והמצרים ערכו את ההכנות האחרונות למלחמה וזרועות הביטחון בישראל ניסו לפרש את האתרעות החמורות שהגיעו אליהם ממקורות שונים, כולל מקור בכיר מאוד במצרים, הקדישו העיתונים והרדיו (הטלוויזיה טרם כבשה לעצמה מקום כה בכיר בתודעה) את העמודים הראשונים ואת כל הכותרות השמנות לביקור הממלכתי הכושל בווינה. גולדה אפילו התלוננה, בסגנון הנעלב אך תקיף שהקנה לה הרבה מעריצים, שקרייסקי "לא הגיש לי אפילו כוס מים".

ייתכן שהיה מקום להצטער על כך שהקאנצלר האוסטרי בזבז את זמנו ואת רצונו הטוב על העסקנית האטומה הזו, שלא הבינה כלל שהאדמה רועדת מתחת לרגליה. אבל מי שניסה אז לשכנע את אזרחי מדינתנו שהם נשלטים בידי אנשים בורים ושחצנים שחושבים שכל מלחמה תהיה, כלשונם "פיקניק כמו מלחמת ששת הימים" (שגם היא גבתה מחיר של קורבנות יקרים רבים) זכה למבט של בוז ולמשיכת כתפיים. תאמינו לי שאני מדבר גם מניסיון אישי. באותו שבוע הרה גורל, שבו ראש הממשלה לא זכתה לכוס המים שלה, חיו בתוכנו אלפי צעירים בריאים ושלמים שלא היו מודעים לכך שתוחלת חייהם תהיה קצרה מאוד, ושגולדה, משה דיין, ישראל גלילי ושאר קברניטי המדיניות קִצרת הראוּת והמופקרת ("טוב שארם א' שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א שייח'", גרס אז שר הביטחון דיין) מובילים אותנו לאסון בלתי הפיך. עד היום אוכלת מדינת ישראל את פירות אסון אוקטובר 1973, אבל מי שיעבור על כותרות העיתונים מהימים שקדמו למלחמה יקרא בעיקר על קרייסקי ועל גולדה.

בשבוע שעבר הקדישה התקשורת את המקום ואת הזמן לפקיד אפור ומהוּה ששמו נתן אשל, שחרף כינויו "נתן החכם" (רמז לפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון, שבהשראתו כתב המחזאי הגרמני גוטהולד אפרים לסינג את "נתן החכם") מצטייר בעיקר כאיש תככים קטן וכמשׁרת החצר של הגברת שרה נתניהו. עמיתיו בלשכת ראש הממשלה התלוננו על כך שהוא נטפל לאחת הפקידות "באורח אובססיבי", ויפה עשו. למרבה הצער, איבדו כולם חוש של פרופורציה בנושא הזה. זהו סיפור חשוב, אבל לא מרכזי, שאנשי הלשכה (שאף אחד מהם איננו גיבור חלומותיי) טיפלו בו בצורה נאותה. במקרה הכי קיצוני יחליפו את הפקיד או לחלופין את המתלוננים עליו ויביאו במקומם מלחכי פנכה חדשים שיסתגלו עד מהרה לחצר הביזנטינית של ביבי נתניהו. אם זה כל כך מסקרן ומרתק מוטב לשבץ את הסיפור בעמוד 17 ליד שאר ה"אייטמים" הצהובים ולהניח לנו. טוב מאוד ששומרים על זכויות האישה העובדת, ואם אשל אשם הוא ייאלץ לעזוב ואולי אפילו לעמוד למשפט, אבל בזה מתמצה העניין.

אלא שהתקשורת העדיפה את הסיפור הזה ואת פרשת ההורים שככל הנראה התעללו או הזניחו את התאומים הפעוטים שלהם. זהו סיפור קורע לב, ברור לגמרי שצריך להקדיש מקום ותשומת לב גם לפרשיות כאלה, אבל אסור לראות בהן את חזות הכול. ביום שישי שעבר לא רק הכותרות אלא גם מיטב הפרשנים המדיניים עסקו במר אשל, קשיש שבמבט שטחי נראה בלתי-מזיק, ובחולשותיו האמיתיות או המדומות. כולם ניסו לבעוט באמצעותו בנתניהו בצורה כאילו עקיפה ומתוחכמת. אין לנו שום סיבה מיוחדת לטפס על המתרסים למען ראש הממשלה השמרן והלאומני הזה, אבל בשל העיסוק הקדחתני בפרשיות זניחות יחסית חמקו מאיתנו כל הנושאים האמיתיים והחשובים שהגיעו לאחרונה להַבְשָׁלָה קריטית ממש. במקום לספר לקוראים, לצופים ולמאזינים שנתניהו סוחט את ארצות הברית ואת אירופה באיומים שאם לא ייכנעו לתכתיביו הוא יתקוף מיד את איראן, קיבלנו את הטלפון הנייד של אשל שצילם או לא צילם את מה שמתחרש מתחת לחצאיתה של הפקידה; במקום להבין מדוע גורם ביבי בזדון להפסקת תהליך השלום עם הפלסטינים, קיבלנו מפה שלמה של מי-שונא-את-מי בלשכת ראש הממשלה; במקום לנתח כיצד מתעלמת הממשלה מכל לקחי המחאה החברתית בקיץ 2011, טחנו בלי הרף את פרשת התאומים. צרכני התקשורת הישראלים הצטיירו שלא בטובתם כאובייקטים רפי שכל של מדורי הבידור ומדורי הפלילים, שכבשו את הכותרות והציפו בדברי הבל את הפרשנויות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

לפני אוקטובר 1973 סמכו רוב האזרחים בעיניים עצומות על הממשלה, על המודיעין הישראלי ועל הצבא. אירועי המלחמה קעקעו את הביטחון העצמי המופרז שׁשׂרר כאן. אבל לאחרונה דומה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו קצת נחלש. דורות שלמים של צעירים הגיעו לצבא הסדיר ולמילואים מבלי להפנים עד תום את לקחי מלחמת יום הכיפורים. היו אמנם פאשלות מביכות בפעילות המוסד והשב"כ, ואנשים קיפדו את חייהם לשווא גם אחרי שנת 1973, במלחמות ובמבצעים שדיפלומטיה נכונה הייתה יכולה למנוע אותם, אבל הטראומה המטלטלת של יום הכיפורים היא עתה עמומה ורחוקה. שכחנו הרבה מדי ולמדנו מעט מדי.

אשל פסול בעינינו משום שאולי הטריד את הפקידה, וזוהי האשמה חמורה. אבל יש לייחס חומרה כפולה ומכופלת לסיוע הנלהב שהגיש להתנחלויות הממאירות שמרחיקות מאיתנו כל סיכוי לשלום, ולתככים של נתניהו שמסבכים את ישראל בסכסוכים עם העולם המערבי, המוסלמי והערבי. ייתכן שיש לפרשיות בלשכה פוטנציאל מסוים לפגיעה בממשלת נתניהו, וזה חשוב מאוד בעיקר לאנשים שמאמינים שבזירה הפוליטית שלנו קיימת התפתחות כלשהי בדרך לשלום ולצדק חברתי, לפחות יחסי. אבל לצד הליכוד מתפקדות איכשהו רק מפלגות שאין להן שום בשורה בשום נושא. ציפי לבני היא מנהיגת שליש עד חצי מסיעת "קדימה"; יאיר לפיד אינו מציע דבר למעט מרד של הבורגנות הלבנה נגד עניי הארץ (יהודים וערבים כאחד) ואין מי שינצל את המשבר בלשכת ראש הממשלה כדי ליצור חלופה ממשית לדרכו של נתניהו. לכן אין לנו אלא להציע לפרשנים המדיניים לעסוק בענייני המדינה; את מדורי הרכילות תשאירו למביני דבר.

  • פורסם בכל העיר, 3 פברואר 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. בלי קשר לדיעות שלך הגיב:

    הסקירות ההיסטוריות השבועיות שלך מעניינות.

  2. ק.א. הגיב:

    בישראל מאז ומעולם (למרות ההבדלים הויזואליים) קיבלו על עצמם בהתלהבות את תפקידם ההיסטורי של המוג'הידין האפגניים. דהיינו אגודת שכירי חרב של האימפריליזם המערבי. בעוד המוג'הידין ינקו את השראתם מתפיסה דתית מעוותת מנהיגי ישראל יונקים מאוויר פסגות של מגאלומניה, גזענות ודחפים כיבושיים-קרימינליים-סאדיסטיים (הקרויים ציונות) בעוד המוני העם מתקבצים תחת גלימת פושעים ועוזריהם בגאווה לא קטנה, תרועה, הודיה ושירת הלל: קדימה לאיראן להפיץ עוד "דמוקרטיה" ממטוסי הקרב שקיבלנו.

  3. ק.א. הגיב:

    האם היה פרויקט הונאה (עדיין בעיצומו) מתמשך ונורא מזה
    http://cafe.themarker.com/media/t/251/825/6/file_0.jpg
    בהיסטוריה האנושית?
    דעתי היא שלא.

  4. ע.ג. הגיב:

    זה מה שקורה כשאתה קורא רק את הגדה השמאלית או אתרים אחרים שמנותקים מהמציאות. כל העתונים מלאים כבר כמה שבועות בדיונים על כן או לא תקיפה באיראן, על ההורים שאולי מתעללים על מינוי מפקד חיל האויר ולמה זה או אחר (תומך בתקיפה באיראן?) אבל ברעם לא רואה. בשבילו כולם עיורים.

    • דרור בל"ד הגיב:

      זה מה שקורה כשקוראים רק פרופגנדה ציונית ב"כל העיתונים". כן\לא תקיפה באיראן אבל אף אחד לא תוהה בכלל מדוע לתקוף את אירן. מבחינת "כל הפרשנים" (עמוס הראל, אבי יששכרוף, חברם הטוב החדש גילי כהן) נמדדת רק ההסתברות להצלחה, מס' הקרבנות בצד הישראלי, ומה יקרה אם חלילה יהיה ל"המן הרשע\היטלר" נשק גרעיני. מאיר דגן נחטף כנראה ע"י השב"כ ומה"דינמיקה של הראיון" נשארנו רק עם עיתונאי החצר ארי שביט. דיונים אתה קורא לזה? אוסף מתלהמים בסגנון עוזי דיין גיורא איילנד אינם מתדיינים. אלה פושעי מלחמה הבאים עלינו לכלותינו

      • ע.ג. הגיב:

        כן, אנחנו יודעים. כל מי שמנסה להגן על ישראל הוא פושע מלחמה ואילו מי שרוצח תינוקות יהודים, במיוחד אם הוא ערבי מוסלמי הוא צדיק גמור. יותר צדיק אפילו מהיטלר. העובדות הן מר בל"ד שבכל מה שהשמאל החום תמך נכשל וכל מה שניבא התבדה. לפחות בעתונים בארץ אפשר למצוא את כל מיגוון הדעות – מימין מופרע ועד שמאל חולני. אני מבין שזה ממש מפריע לך כי אתה תומך בדיקטטורה של הפרולטריון אבל תצטרך להתנחם במה שהשמאל החום מתנחם בו בד"כ – הנה, עוד רגע, מיד, במרחק עפעוף הישות הציונית הרשעה הקפיטליסטית קולוניאליסטית נעלמת.

  5. מה שחיים ברעם 'שכח' הגיב:

    הסוציאל-דמוקרט ברונו קרייסקי היה האיש שהעניק רהביליטציה לנאצים האוסטריים וכלל בממשלתו נציגים שלהם. הוא הפך את אוסטריה ("מדינה קשה לבני עמנו", בלשונו של ברעם) בתודעת העולם משותף פעיל של גרמניה ההיטלראית ל'קורבן' המשטר הנאצי. זכורה גם ההגנה הפעילה שהוא העניק לפושע הנאצי קורט ואלדהיים שכקצין בוורמאכט הנאצי נטל חלק בין הייתר בביצוע 'הפיתרון הסופי לשאה היהודית' ביוון. לא פלא שהוא היה יהודי המחמד האהוב של האנטישמים מכל הארצות. לא פלא שחיים ברעם כשמאלן ממוצא יהודי אוהב אותו.

  6. מזל שתושבי הגולן נכבשו ע"י ישות האפרטהייד הציונית הגיב:

    אחרת גורלם היום היה כגורל תושבי חומס ודרעא האומללים הנטבחים יום יום בידי צבא השחרור המתקדם של אסד.

  7. חיים ברעם הגיב:

    רוב המגיבים מהמרכז הלאומני כאן פועלים כמו אוטומט ואינם מתעמקים בטקסט. הנושא כאן היום היה הסחת הדעות וההתעסקות בנושאים חשובים, אבל שוליים יחסית לאסון המתקרב. מה לזה ולכל הצדקנות הלאומנית המחליאה?

  8. טוב שיש את הגדה השמאלית ואת חיים ברעם הגיב:

    אפשר להשתעשע בשעשועי חורף ולא לקרוא על הטבח היומיומי של העם הסורי בידי המשטר המהפכני והאנטי-אימפריאליסטי של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הסורית אל-בעת' בראשות החבר אל-אסד הניצב בראש ההתנגדות למזימות האימפריאליזם והציונות במזה"ת ולחיסול הזכויות של העם הפלסטיני.

  9. ההנהגה הציונית כבשה את האינטרנציונל הכביכול סוציאליסטי הגיב:

    מאז שהייתי נוכח בישיבות הפומביות של האינטרנציונל הסוציאליסטי, בהלסינקי באפריל 1971, ושמעתי את מחיאות הכפיים הרמות לגולדה מאיר שדחתה כל הסכם שלום עם מצרים – ורמזה שלישראל יש זמן, ודחתה את התערבות 4 המעצמות במועה"ב, וגם את תוכניות האו"ם (יארינג) וארה"ב (רוג'רס) – הבנתי שאין כל קשר בין 'הסוציאליזם' של 'האינטרנציונל' לסוציאליזם אמיתי. ואיני מתפלא מדוע מפלגות הס"ד באירופה דועכות – כך מספרד של Zapatero עד פינלנד של Lipponen העמים הבינו שהס"ד זה שקר וכזב. כל עוד זה כך הימין מצליח למכור עצמו לעמי אירופה

  10. חיים ברעם, הפוסל במומו פוסל הגיב:

    "הנושא כאן היום היה הסחת הדעות וההתעסקות בנושאים חשובים, אבל שוליים יחסית לאסון המתקרב."

    בסוריה ניגרים כל יום נהרות דם 'שוליים יחסית', אבל חיים ברעם מקשקש על 'דברים חשובים' כמו גולדה וקרייסקי.

    השתיקה שלו ושל מערכת הגדה השמאלית תוך כדי בלבול מוח והפרחת מסכי עשן על דברים טפלים, כמוה כשתיקה וכחיפוי שאבותיהם הפוליטיים והרוחניים העניקו למחנות המוות של הגולאג הקומוניסטי ב'מולדת העמלים' הסובייטית. בזמן ששם נרצחו מיליונים הם הרעישו כאן עולמות כמו היום על הסנטור מקארתי ועל 'סכנת הפאשיזם' מצד ה'ימין'.

הגיבו לבלי קשר לדיעות שלך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים