הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בפברואר, 2012 8 תגובות

אחרי שסיימתי בפעם השלישית את קריאת הריאיון התמוה בסופשבוע של "מעריב", קלטתי שתחושת התדהמה שלי נובעת מהמסע הארוך במנהרת הזמן אל תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. העיתונאים נועם שרביט, קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל כמו ליחכו לאורך כל הריאיון את כפות רגליו של שר המשפטים יעקב נאמן, ואפילו ה"פראבדה", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בימי יוסף סטאלין, היה מתגאה בהם. בעצם, נזכרתי בעיקר בעיתון המפד"ל "הצופה", ובראיונות יום השישי שם עם דמויות הזויות כמו הרב הראשי לישראל שלמה גורן, על שופרו הצורם והפולחנים הפגאניים שקיים ליד הכותל ומערת המכפלה. השאלות היה מתרפסות, גלגול העיניים לא נפסק לרגע, ושר המשפטים, המשרת האולטימטיבי של ההון והשלטון במדינת ישראל, לא הפסיק להצטנע. מובן שהצניעות לא היתה אלא מסווה שקוף מדי לשתלטנות הבוטה של האיש, לנכונות שלו לפעול בכל מחיר ובכל שיטה אפשרית נגד הדמוקרטיה הליברלית במדינת ישראל למען שיטת המשטר הקרובה ללבו, שבה שולט הרוב על המיעוט באורח מוחלט ושכל הדרכים שעמדו עד כה לרשות הציבור הנאור והשפוי כדי להילחם באפליה, בכיבוש ובדיכוי יהיו חסומות עד תום.

neemanיעקב נאמן

דרך חסידיו השוטים שהתחפשו למראיינים מְספר נאמן על מתינותו, לעומת הקיצוניות של קודמו דניאל פרידמן. זה תכסיס ערמומי, אבל שקוף. הקיצוניות של פרידמן בעיני נאמן איננה אלא מידה של אופי, בדיוק כמו "המתינות" שלו עצמו. למי שקורא בקפידה את הפרטים מתברר, שנאמן הרבה יותר קיצוני מפרידמן, והוא אויב אמיתי של שלטון החוק. אבל נאמן, נהנתן לא קטן חרף ההתחסדות שלו, מציג את עצמו כאיש המסתפק במועט, המסרב לנסוע לחוץ לארץ "על חשבון הציבור", וכמי שנוהג תמיד בדרכי שלום. טענה מגוחכת: נאמן הוא איש אמיד, שתמך לאורך דרכו הפוליטית באנשי ציבור שעשו הון עתק באמצעות השימוש האנוכי במנגנוני הכוח שעמדו לרשותם. שכבת עורכי הדין העשירים שהוא נמנה עליה הפכה את הקשר עם הפוליטיקאים המושחתים (פרו-בונו? זה עולה הרבה לכולנו) לדרך חיים. נאמן משיג את יעדיו בעורמה, ומבין שעוצמתו הפוליטית של הימין ושל המרכז הלאומני משרתת את האג'נדה הדתית-לאומנית שלו. לכן הוא שפע דברי נוחם ועידוד לפורעי הימין רק לפני שבועות אחדים. כך הביס את דורית ביניש במאבקי המאסף שלה לשמירה על שלטון החוק, כך מינה איש כלבבו לנשיא בית המשפט העליון, וכך הוא תומך כביכול פאסיבי (אבל כמו יאגו של שייקספיר, אקטיבי מאוד מאחורי הקלעים) ברוב מגמות החקיקה המסוכנות. את שנאתו היוקדת לתקשורת הוא חשף אפילו בפני מראייניו האוהדים.

נאמן קורא לנו "תשקורת", כפי שעושים כל אויבי חופש העיתונות במאמרים, בטוקבקים ובכל כלי התקשורת האלקטרוניים. השנאה שהוא רוחש לעיתונות הנאורה, בעיקר לרשת "הארץ", היא ארסית. כמו כל שונאי חופש הביטוי נאמן טוען שהוא לא קורא את "הארץ", ופשוט אסור להאמין לו בנושא הזה. הוא יודע הכל, שינן בעל פה כל מלה שכתבו עליו או הקריאו לו. אחרת, היה חוטא בשנאת חינם, שהרי אם לא קרא את "הארץ" מנַיין לו שתוקפים אותו שם? לכן צורמת כל כך ההתפארות של המראיינים שהם קיבלו צ'ופר "נדיר" כביכול מכבוד השר. נכון שהוא מתעב "תשקורת", כאשר היא חופשית ומוכנה לצאת גם נגד שוֹעים כמוהו, שבלעדיהם לא היה ניתן לקיים את שלטון הדיכוי וההתנחלות בשטחים הכבושים. אבל האיבה הזו לא חלה על "מעריב" ובוודאי לא על שלושת הליצנים שראיינו אותו. הם ליקקו לו בפומבי ועוד מנופפים בעובדה שהוא הסכים לדבר איתם.

סג"ל וחבריו מתיימרים לבנות ב"מעריב" את החלופה השמרנית ל"הארץ". הם עושים מאמצים ניכרים להחניף לציבור הלאומני המשכיל, שהוא באמת גדול למדי, ואפילו לחקות מדורים מסוימים בעיתון לאנשים חושבים. אבל האימה שהימין הגלוי והימין המוסווה מטילים על הציבור הליברלי מחייבים דווקא סולידאריות גוברת עם העיתונות הנאורה יותר בישראל. הריאיון עם נאמן שהופיע ב"מעריב" היה מושלך לסל האשפה ב"כל העיר", על כל גלגוליו ועורכיו מאז שנת 1979.

נאמן מדבר כאמור על הענווה המופלגת המאפיינת אותו, ובתוך המליצות המתקתקות הוא משבץ דברי רהב סמויים למחצה אודות עוצמתו האדירה (שלמרבה הצער היא אמיתית) אבל נותן לקוראים להבין את ההתרברבות מבין השורות. הוא מצטייר כמניפולאטור בחסד עליון, והמראיינים שיחקו בחפץ לב את תפקיד המריונֶטות שלו. עם זאת, הוא לא בוחל גם באיוּמים מרתיעים, אולי אפילו מפחידים, נגד כל מי שיעז להטיל ספק בפוזה המתחסדת שלו.

מאז שמוּנה לתפקיד שר המשפטים (בלחצו של הדמוקרט הגדול אביגדור ליברמן) התלוננו בפרקליטות על האיבה שהוא מפגין כלפי הבכירים שבה, על ניסיונותיו לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה והיו הרבה רמזים על הקשר שבין התנהלותו לבין העובדה שהפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום חמור (1996), גרמה להדחתו מתפקיד שר המשפטים עד שזוכה מכל אשמה. גם לי היה נדמה שיש הגזמה בנושא הזה: הפעילות שלו נגד הפרקליטות נבעה בעיקר משאיפתו לכרסם בעוצמתה של הרשות השופטת למען הרשות המבצעת, כדי לקדם את המטרות של הימין המתנחל. אבל מדוע הוא מאיים בתביעה על הוצאת דיבה על כל מי שירהיב עוז לומר בגלוי שהוא בא "לנקום במערכת"? הרי הנשק הזה של איום בתביעה (שבו נקט גם רוברט מקסוול כלפי יריביו באנגליה) הוא האמצעי הטקטי העיקרי של אנשי הון נגד עיתונאים ועיתונים שפוגעים בחוגים השליטים.

יש לנו סיבה טובה לחשוש מהכסף הגדול של נאמן, מהיכולת שלו לשכור את טובי עורכי הדין ועוד להימצא נִשׂכר מהרוח הרעה שנושבת כיום בציבור כלפי העיתונות הביקורתית. כבר ניסחנו את הסיבה הפוליטית-רעיונית ליחסו הקריר, אולי העוין של נאמן לפרקליטות, אבל לדבריו אסור לנו לטעון שבנוסף על המרכיב האידיאולוגי הוא בכל זאת רצה קצת לנקום. הרי הוא כפוף לאיסור בתורה של "לא תיקום ולא תיטור"! אין לנו אלא לקבל את הדברים האלה, אבל כאנשים חילונים מותר לנו להטיל ספק בעליונות המוחלטת של ציוויי התורה על המרקם הנפשי של האדם המאמין. נסתפק באמירה שמתוך דבקותו המרשימה בתורה לא הייתה חלילה לנאמן כוונה מוּדעת לנקום בפרקליטים, שכמעט הרסו את חייו ופגעו קשות בקריירה שלו. הוא ביער את הנקמנות לא רק מתודעתו, אלא גם מתת-התודעה שלו. זהו הישג עצום, שלא בכדי זכה להבלטה ענקית בכותרת המשנה של הריאיון ב"מעריב".

  • פורסם ב"כל העיר"
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. טובה שיבר הגיב:

    חיים, טול קורה מעיניך:
    כשאיש שמאל מראיין אישיות פלסטינית הסופרלטיבים נשפכים כשמפניה ואינני זוכר שאי פעם איש שמאל היה ביקורתי כלפי מושא הראיון שלו.
    מה לעשות, זו דרכו של עולם: את ידידיך אתה מרומם ואת אלה שאתה שונא אתה מכפיש.
    כך נוהגים אנשי שמאל וכך נוהגים אנשי ימין ואין שום יתרון לאלה על אלה.

    • מיקי מילר הגיב:

      באמת?! המציאות הפוכה. עיתונאים המזוהים עם השמאל נוקטים דווקא לשון ביקורתית, אם לא יותר מזה, כשמדובר במרואיינים מן השמאל, קל וחומר כשמדובר במרואיינים ערבים. לא תוכלי למצוא אפילו בדל הבדל בחומרת השאלות בין מרואייני שמאל למרואייני ימין. רחוק מאד מן הראיון החנפני של האדונים ליבסקינד סג"ל ושרביט.

  2. ק.א. הגיב:

    בארץ הגמדים המשוגעים הרשע הוא צורך קיומי.
    אם אתה לא רשע אתה עלול (חלילה) להוציא את עצמך משגעונך.
    לכן אין לאנשים שום ברירה אלא להיות רשעים.

    בארץ הגמדים המרושעים השגעון הוא צורך קיומי.
    אם אתה לא משוגע עלול (חלילה) להוציא את עצמך מרשעותך.
    לכן אין לאנשים שום ברירה אלא להיות משוגעים.

    בארץ הגמדים המשוגעים הרשע הוא צורך קיומי.

  3. על העיסוק באשמות הפרטיות של אנשי הגועליציה הגיב:

    האם נאמן גרוע מליברמן, או משר המשפטים שקדם לו? האם נתניהו טיפש גדול יותר מאולמרט קודמו? האם אהוד ברק מעוניין יותר מרה"מ ופרס בתקיפת איראן? – כל אלה הם פרטים שמוסיפים קצת פילפל פיקנטי למרק הציוני, לסחי שבו הציבור שוחה ומנסה להחזיק אפו בחוץ, ולנשום אוויר מסריח מחרא שהותירו בהמות וקרנפים.

    מרוב פרטים על הנבלות (= העצים) איננו רואים את הג'ונגל, את הפשע המאורגן, את הקולקציה של הפושעים שמחסלים את עתידנו, כי הם רוצים להמשיך ולכבוש דונם אחר דונם.

  4. חיים ברעם הגיב:

    אתה צודק ולכן אין בטור הזה אפילו שמץ של רכילות אישית אלא ניתוח של העמדות ושל השיטות שבהן נוקט נאמן כדי לקדם אותן. אפשר לפטור את כולם כ"נבלות", אבל ללא ניתוח של המציאות לא נוכל להתמודד עימה

  5. למה מי מת? שואל דויד גרוסמן הגיב:

    והיה צריך לשאול "מי הרג את עומר אבו ג'ריבאן" – האם יעקב נאמן אשם? הרי הוא מגן על כל מעשה נבלה בשטחים הכבושים? — האם בי"ח שיבא אשם? ומי שם? — ומה אחריות המשטר והמשטרה, והשוטרים? עומר היה מחובר לקטטר ולגופו היו טיטול וחלוק של בית חולים. יומיים לאחר מכן נמצא מת לצד הדרך. קראו מה קרה לנו בקישור http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1649589

  6. י.ו. הגיב:

    זה נכון שבימ"ש במותב תלתא זיכה את נאמן מאשמת מסירת תצהיר כוזב לבית המשפט. אבל זה לא אומר שנ' לא עבר את העבירה. היו ויהיו הרשעות שווא והיו ויהיו זיכויי שווא. מי שיקרא את פסק הדין יוכל להגיע למסקנה בעצמו, כי הפסק מפרט הן את הראיות והן את שיקולי השופטים. מומלץ לקרוא בעיון רב! אני קראתי וממש לא הסכמתי עם הזיכוי. זכותי. מחמת קוצר הירועה אביא רק נקודה אחת: עו"ד במשרדו של נ' העמיד אותו על הטעות בטיוטת התצהיר ואעפ"כ היא נכללה בתצהיר שהוגש לעליון בהקשר של פרשת דרעי. זו רק . 1. זיל גמור.

  7. הדרך מבגין ל"נאמן" מלאה ברקים הגיב:

    גם בממשלת נתניהו רבים הסכסוכים, והפקידים המפוטרים. כבר בגין התלונן: "אחד הדברים שגרמו יותר מכל לקושי, היו היחסים בין (הרמטכ"ל) רפול לאריק (שרון, שר הביטחון). (הם) שנאו זה את זה… רפול מסר לי תיאור על אופיו של אריק. לא היה אמון ביניהם. היה קשה מאוד. שניהם העמידו א ו ת נ ו בפני עובדות מוגמרות. אמרתי פעם שידעתי (בעניין לבנון) הכל, לפעמים בדיעבד, לפעמים לפני מעשה… גם אריק וגם רפול רצו את המלחמה כפי שהתנהלה, אך רבו ביניהם". ובדיוק כמו אריק ורפול גם אהוד ב ר ק רוצה מ ל ח מ ה באיראן. אל תתנו לו!

הגיבו לטובה שיבר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים