הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 במרץ, 2012 8 תגובות

סקרי דעת הקהל אינם משקפים התלהבות עממית מיוחדת מהמלחמה שבנימין נתניהו ואהוד ברק מתכננים נגד איראן. אבל ישראל 2012 מצטיירת בעולם כישות סחטנית, המבקשת לאכוף את רצונה על מדינות ומעצמות חזקות ממנה בהרבה, הן אחת לאחת והן בעוצמתן הקולקטיבית. בינתיים האזרחים הם די פאסיביים, אולי מצפים לעלייה של רבע אחוז במחיר הגבינה כדי באמת להתקומם.

beehive

ראש הממשלה ושר הביטחון זוכים לשבחים בעיתונים ואפילו ב"הארץ" קראנו בשקיקה את התיאורים המחמיאים על שיתוף הפעולה בין השניים ועל ההתנהלות המשובחת שלהם ברצועת עזה. כרגיל במחוזותינו לא טרח איש לשאול אותם, מדוע בכלל נקלענו למשבר הזה. ניתן היה למנוע אותו והסיפורים על המפקד ש"חוסל", שכמדווח תכנן (או שמא לא תכנן) פיגוע "אסטרטגי" במצרים לא היו משכנעים במיוחד. מנקודת ראותם של שני השותפים (מישהו עוד זוכר שתעמולת מפלגת העבודה הציגה פעם את ברק כאנטיתזה לליכוד ולנתניהו?) הם זכו בנקודות חשובות בדעת הקהל. מסך העשן המעובה, הסחת הדעת המאסיבית, האשליות בדבר "כיפת הברזל"- כל אלה נחשבים בעיניהם לנכסים תעמולתיים חשובים. לשני האישים יש נטייה ברורה לזחיחות דעת, המתחלפת בפאניקה רַבָּתִי בשעות משבר. כמו בפרשת משה דיין (על כל תעלוליו, תעתועיו והנזק הבלתי הפיך שגרם לחברה הישראלית) גם לזוג המוזר הזה יש חסידים רבים בזירה הפוליטית ובתקשורת. מהניסיון ההיסטורי שצברנו כאן מאז מלחמת 1967 אנחנו יכולים לקבוע בוודאות, שרבים מיוצרי פולחן האישיות של ברק ושל ביבי יעמדו בראש המכפישים והמגנים בעוד זמן קצר מאוד. גם אנשים שנשאו את דיין על כפיים בעיתונות הכתובה (שהיתה כל-יכולה ערב מלחמת יום הכיפורים) הוקיעו אותו מיד אחריה בספרי אינסטנט ובמאמרים ארוכים, מעוטרים בתמונות הטנקים השרופים שלנו בחווה הסינית וברמת הגולן.

כשלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים (17 ספטמבר 1973) פרסם המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם מודעת בחירות יהירה ומתנשאת, שהתקבלה אז כהישג יחצני גדול. תחת הכותרת "קו בר-לב", הופיעו אז השורות הבאות, שלדעתי יש לפרסמן בכל יום שנה לפרוץ הקרבות הנוראים למען יראו וייראו:

"על שפת הסואץ שורר שקט, וגם במדבר סיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית, ביהודה, בשומרון ובגולן. הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת, קמות התנחלויות (!!) ומצבנו המדיני איתן. זו תוצאה של מדיניות שקולה, נועזת ומרחיקת ראות. זו הוכחה לקוצר הראות של מנהיגי גח"ל" (ההתארגנות הפוליטית שקדמה לליכוד, ח.ב). מתחת לטקסט הופיע איור בצורת כוורת, שבתוכה שובצו תמונותיהם של גדולי הדור: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החינוך והתרבות יגאל אלון, שר הביטחון משה דיין, שר החוץ אבא אבן, שר האוצר פנחס ספיר ומנהיג מפ"ם יעקב חזן. אם הקוראים מרימים עכשיו גבה למקרא שמו של חזן, מוטב לנו לעדכן אותם: שמו צורף כי היה שותף בכיר במערך, אבל לא עלה כלל על דעתו להסתייג מהמודעה שדיברה על הקמת התנחלויות. בספטמבר 1973 היה חזן, כמו רוב פעילי מפלגתו, חסיד מושבע של גולדה מאיר וראה באנשי גוש אמונים את החלוצים החדשים. על רקע זה פרשו פעילי מפ"ם, כמו רן כהן מגן-שמואל, מהמפלגה.

קשה היה אז למתוח ביקורת על מדיניות שהתפרשה כמצליחה, וקו בר-לב שימש כחומת ברזל פסיכולוגית בדיוק כמו סוללות כיפת ברזל של ימינו. גם אזכורו של בר-לב לא היה מקרי: הוא נחשב למקים הקו הבלתי-עביר, שלא יאפשר כלל מתקפה אפקטיבית של המצרים על חצי האי סיני, שהוחזק כולו בידי ישראל. אבל הרמטכ"ל לשעבר בר-לב היה גם שר המסחר והתעשייה מטעם מפלגת העבודה, שהקדיש מאמצים רבים לפשר בין המתחרים לרשת את גולדה, דיין ואלון ושירת לימים גם את שמעון פרס. היה כאן מסר בוטה לבוחרים, שחיכו ל-30 באוקטובר 1973 כדי לתת שוב את אמונם בגולדה ובאנשיה: לרשותנו עומדים המדינאים הכי מוכשרים, קצתם בעלי שם עולמי; גם אנשי הצבא המובילים בעבר הקרוב תומכים בנו עד תום. הישגנו למענכם אזרחי ישראל שקט ביטחוני, הקמנו התנחלויות משגשגות והפכנו את הכיבוש לנסבל לישראלים, בשל האוכלוסייה הצייתנית עד להדהים שאותה אילפנו למענכם בשטחים הכבושים. אז מה לכם כי תלינו?

אנשי אופוזיציה בתוך מפלגת העבודה כמו לובה אליאב וחברים בחוגי שמאל אחרים נחשבו למוּקצים, ומשׁרתי גולדה (כמו שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה דיניץ המנוח) לעגו לנו בגלוי. גם האזהרות מפני משבר נפט, שנתמכו בניתוחים מלומדים שהופיעו בפרסומים רבים ברחבי העולם, נדחו בזלזול מופגן. "הערבים אינם יכולים לשתות את הנפט שלהם", דקלמו דובריה של גולדה. היא הצליחה לבלום את מבקרי מדיניותה לא רק בארץ אלא גם באירופה, ואת השתיקה של דוברי האינטרנציונל הסוציאליסטי (למעט ראש ממשלת אוסטריה ברונו קרייסקי) פירשו כאן כיראת כבוד בפני אישיותה המיוחדת של ראש הממשלה. רק אחרי 2,600 הרוגים, אלפי פצועים, התמוטטות המוראל הלאומי ומשבר כלכלי בינלאומי שגם ידידי ישראל האשימו אותנו בקיומו, החלו כמה ישראלים להתעשת. גם אז כיוונו את רוב חִצי הביקורת אל הדרג הצבאי. כאשר דיברו על "מחדל" (ואת הביטוי הזה שיננו עד לזרא דווקא מעריציהם של גולדה ודיין לפני המלחמה) התכוונו רק להיבט המבצעי, לצבא. מסקנות ועדת אגרנט, שהוקיעו דווקא את הרמטכ"ל דדו אלעזר אל עמוד הקלון, ביטאו את הלכי הרוחות בישראל של 1974. אלעזר לא היה חף מכל עוון, אבל תיפקד בצורה הרבה יותר מוצלחת מאשר הדרג המדיני. דיין היה היסטרי לחלוטין בתחילת המלחמה ורצה להפעיל את "נשק יום הדין", או לפחות לאיים בשימוש בו, כדי להפחיד את העולם ולסחוט ממנו ויתורים מדיניים וצבאיים. את נשק הסחיטה, את ההתפארות בהקמת ההתנחלויות הממאירות ואת היהירות הבלתי אחראית לא המציא ביבי. את כל אלה תוכלו למצוא, במבט היסטורי, באסטרטגיית הבחירות של גולדה ושל חבר מרעיה.

גם למי שקרא את המודעה בעבר (או היום בטור הזה) מומלץ לקרוא בה שוב, אולי לשנן אותה בעל-פה. זוהי חובה פטריוטית של כל ישראלי, בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות. גולדה ואנשיה היו יכולים למנוע את מלחמת יום הכיפורים, לעודד ולא לדכא את המגעים לשלום עם מצרים, להימנע מהפצצת ערים מצריות ליד תעלת סואץ בתקופת מלחמת ההתשה, ובכך למזער את המוטיבציה שלהם לפתוח במלחמה כוללת. כיום דורשים מאיתנו שוב להתעלם מהנתונים הגיאו-פוליטיים, מהמצב המדיני באזור ומהמצב הכלכלי בעולם. מחיר אסון 2012 עלול לגמד את תוצאות מחדל 1973.

  • פורסם בכל העיר, 23 מרץ 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. Ossi הגיב:

    זה מפחיד נורא בלי קשר שהמערך של אז היה למעשה ימין. זה מפחיד כי אנשים יבלעו את מחיר הגבינה ואני לא מאמינה שיהיה להם אומץ לשום דבר חוץ מאשר שיכלול הניכור המטריאליסטי שמותיר אותם מרוקנים מהזולת ומעצמם. אני חיה ברושם של המלחמה המיותרת הבאה כדי שלא תפתיע אותי. כל-הכבוד על האנרגיה והאנלוגיה שאתה מביא. 73 היתה קטסטרופה בקנה מידה של אז. מהי קטסטרופה היום? בלי קשר לעמדה פוליטית אני מעריכה פשוט שיהיה רע. כשהאדם מרוקן ויש לו רק חומר ותיסכול בראש הוא אדם בעל מוסר פאסיבי. לתת חום דרך קיר לאנשים ישנה אותם?

  2. ע.ג. הגיב:

    הכל נכון אבל מה אתה מציע לעשות מול הודעותיהם הנחושות של דוברי החמאס שהם מסרבים לדבר עם ישראל מסרבים לעשות איתה שלום ומטרתם בסופית היא השמדת מדינת ישראל. גם "ידידנו" באיו"ש לא מסיעים וכשאולמרט הציע להם להחזיר חלק מירושלים כולל חלק מהעיר העתיקה ולאפשר חזרה של חלק קטן מהפליטים לישראל הם פשוט נעלמו ומאז מסרבים לדבר עם ישראל על שלום. אולי את כל הספור הזה היתה צריך לספר לאבו מאזן ולהניה ולהזכיר להם שכל פעם שסרבו לשלום הוצע להם פחות? אולי הם צריכים להסיק שבסוף זה יגמר כמו מלחמת השחרור אבל בלי עזה ואיוש

  3. ג'מאל עאשור הגיב:

    הנטייה האנושית למצוא דמות של "מנהיג מושיע" ולהיתלות בה, הייתה תמיד, ועודנה קיימת. כולנו מחפשים את המנהיג המושיע. האם אנו יכוליםלהגיד על נתניהו או על ברק מנהיג מושיע? האם מישהו מעם ישראל יכול להתפאר ולהתהדר בהם? דמות "המנהיג הדגול" (The Benevolent leader), זה שמתמנה או נבחר על-ידי קבוצה או עם לתפקיד מנהיגותי, מצטיירת בעינינו כיישות בעלת סגולות שבזכותה אפשר לישון בשקט בלילה. כל אדם זקוק לזה.
    האם עם ישראל שקט עם נתניהו או ליברמן?

  4. שום בצל הגיב:

    הכל נכון, חוץ מכלום.

    נכון – הממשלה הימנית ביותר (והבאה כנראה תהיה יותר ימנית) ממשיכה בחוחת ה"איתנחלויות".
    גם כאן, כיפת ברזל, צבא חזק (אפילו מאוד), ובעיקר עם ימני.

    מה שונה? הכל.
    1. איראן קוראת במפורש להשמדת ישראל. מנהיגיה אמרו במפורש שיעמידו את הטכנולוגיה הגרעינית
    לארגונים שיפעלו נגד ישראל.
    2. משבר הנפט עתיד לבוא, במוקדם או במאוחר. קצב הגידול מעמיד שוב את כלכלת העולם תלויה
    כנגד אחד המקומות הלא יציבים, ללא קשר לישראל.
    3. הפעם לאף אחד אין אשליה – מלחמה עם איראן תהיה שונה ממה שראינו.

    • ק.א. הגיב:

      הכוונה שהדחף האימפריאלי-ציוני, נטול כל עכבה ושובע, המוכר כנאציזם-טפילי-זוחל המחופש במקצועיות יתרה לכבשה "דמוקרטית" צחה – מעש מוטרף זה (משיחי?) אין לו תקנה וסופו לעבור מן העולם. עננת הרוע הזחוח הזה שהתיישבה על העולם במסווה הומאניטרי חייבת להתפוגג יום אחד. ההבנה שאנושויות היא דבר שברירי שאי אפשר לצפות לקיים אותה בנשימה אחת עם "ציונות" היא עוד מעט כמעט תובנה טריוויאלית, נקווה שזה יובן סופית לפני שהעולם ניטרף בגל ה"דמוקרטי" הזה שאינו מאיים רק על ערבים אלא על כולנו.

  5. ג'מאל עאשור הגיב:

    מתי נגיע למצב שלעם ישראל יש מה שנקרא 'משבר אמון' כלפי מנהיגים ? האם לא הגיע הזמן להודות לכל העולם על "משבר אמון".למה העם הישראלי לא רואה את מעללי מנהגיו?.מחדל מלחמת יום הכיפורים הוא הסמל בהא הידיעה של עבר טראומתי. השנה אנו "חוגגים" את הנימה הזו משום שהיא מתחברת יפה לכל מה שעובר עלינו כאן ועכשיו.נתניהו "יעוף" האם עלינו לחכות לכוכב הבא?

    • הנרי הגיב:

      בפעם הבאה שיהיה לי ויכוח סוער עם בת זוגתי על שמאל או ימין אני פשוט יפנה אותה לאתר הזה ובמיוחד לתגובות כאן, אני פשוט אצביע ואזעק רואה !! רואה !! רואה למה אין שמאל בישראל ולמה המטרה שלך לא אמיתי !!!
      שימו לב – העם בישראל רוצה/בחר/יבחר בביבי ובהנחה ולא אז ליברמן, אין משבר אמון במנהיגים יש התרעמות על מחיר המחייה {צודק לחלוטין כן } החלק הארי של העם אוהב את מנהיגיו סומך על צבאו והכי חשוב יעמוד על רגליו אם יותקף, אז איפה בדיוק משתקפת!?

  6. רמי הגיב:

    התמונה שעולה לי היא של סירה קטנה השטה בנינוחות במורד הזרם המתון ונוסעיה מוזגים ומזמרים (משהו כמו "דוגית נוסעת"…) ורק האוחז בהגה אינו מוזג ואינו שר ומחייך חיוך ערמומי ומודיע לנוסעים: אל דאגה, הכל בשליטה. אבל אט אט מתקרבת הסירה אל המפל האדיר, שקולו הרועם ישמע רק מקרוב. מה מחכה לנוסעים בהגיע הסירה אל תהום המפל? לאוחז בהגה יש חגורת הצלה אטומית, אבל הנוסעים יחפים.

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים