הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במאי, 2012 12 תגובות

בתאריך ה-10.1.2011, הרצה פרופ' שלמה זנד במסגרת ארגון רדיקלי בשם "מבצע סוראסקי", שמטרתו להחזיר את המחאה החברתית. במהלך הרצאתו גער זנד במוחים וביקר את המחאה החברתית על כך שלא הייתה במחאה כל התייחסות למיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל או לכיבוש. זנד הדגיש בהרצאתו כי הוא עזב בזעם את "עצרת המיליון" אחרי שבנאומה דפני ליף לא הייתה מסוגלת להזכיר ערבים ובמקום זאת הזכירה בדואים (לטענתו, משום שבדואים משרתים בצבא בניגוד לערבים). אני משער שזנד התייחס למשפט זה מנאומה של ליף, "אם את תושבת ירוחם – הדברים חייבים להשתנות. אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי – הדברים חייבים להשתנות. אם את גמלאית או ניצולת שואה – הדברים מוכרחים להשתנות. אם אתה ממפוני גוש קטיף – הדברים חייבים להשתנות. אם את בדואית – הם חייבים להשתנות".

האזכור של הבדואים אינו נובע, כמו שטוען זנד, מכך שהבדואים משרתים בצבא, אלא מכך שבאותו הזמן נאבקו תושבי אל-עראקיב הבדואים בהריסת יישובם ע"י רשויות המדינה. יתרה מכך, במהלך נאומה הזכירה ליף מאהלים בכל רחבי הארץ, "המאהלים שקמו בשכונת התקווה, בג'סי כהן, בקריית גת, בקריית שמונה, במודיעין, ברהט, בקלאנסווה, בירושלים, בחיפה, בבית שאן ובירוחם ובעוד עשרות מקומות", כדי להראות שהבעיה היא לא של מגזר זה או אחר, אלא של כולם. תושבי קלאנסווה אותה היא הזכירה הם ערבים (ואפילו מוסלמים ברובם המכריע).

ביקורתו של זנד על התעלמות המחאה מתושביה הערבים של מדינת ישראל ומהסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא אינה יוצאת דופן. אינטלקטואלים וכותבים אחרים כגון יהודה שנהב, לב גרינברג, נועה שינדלינגר, ניסים קלדרון, יעל לביא, משה צוקרמן, גדעון לוי ואחרים, כתבו ואמרו דברים דומים.

אין כל ספק שמחאה שבבסיסה היא מחאה חברתית על נושאים סוציאליים כגון מחירי הדיור והשכירות, יוקר גידול ילדים, העסקת עובדי קבלן, הריכוזיות במשק הישראלי ויוקר המחייה בישראל תתמקד יותר בנושאים כלכליים וחברתיים מאשר בנושאים פוליטיים. אין כל הפתעה בכך שמחאה שאחת מסיסמותיה הראשיות היא "הוא הא מי זה בא? מדינת הרווחה", תדגיש יותר את העוולות ואי הצדק בנושאים הכלכליים והחברתיים מאשר את העוולות ואי הצדק בנושא הפוליטי, כשם שהפגנות נגד הכיבוש אינן מתמקדות גם הן בנושאים אחרים ובעוולות בתחומים כלכליים, אקולוגיים או פמיניסטיים. ברור כשמש שמי שציפה וקיווה שהמחאה החברתית תהפוך לתפאורה בלבד עבור המאבק נגד הכיבוש, התבדה.

אפשר להזכיר לזנד (ולמבקרים הנוספים של המחאה) בתשובה לשאלתו בהרצאתה מדוע משתתפי המחאה מבקרים ומתנגדים לטייקונים בלבד ולא לקבוצות כוח אחרות בחברה הישראלית שמכוננות עוולות אחרות, שהוא וחבריו הזניחו את העוולות הכלכליות-חברתיות והתעלמו משיעורי עוני ואי-שוויון מחפירים, כמו גם מפגיעה בזכויות עובדים והתרחבותה של תופעת ההעסקה דרך חברות קבלן, והתמקדו אך ורק במאבק בכיבוש ובסכסוך היהודי-ערבי (כך, לדוגמה, מלבד פרופ' אריאל רובינשטיין, לא זכור לי מרצה אחד באוניברסיטת ת"א שנאבק אי פעם למען העסקה ישירה של השומרים והמנקות, ע"י האוניברסיטה עצמה). כך שהסיבה שבמחאה זו הדגישו את עוולות הטייקונים, היא ש"מחנה השלום" של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים שהוא וחבריו שייכים אליו, לא התייחסו במשך שנים ארוכות לעוולות אלו. מודי בראון תמצת טענות אלו בנאומו בעצרת בי"ם ב"צעדת המיליון" בתאריך ה-3.9.2011, כשאמר ש"למרות שהצעירים החביבים האלה אולי יכחישו בנימוס, המחאה הזו היא מסר מהדור שלהם לדור שלי. כי הדור שלי הוא הוא הדור ששש אלי הפרטה. אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי, אנחנו הדור ששיתף פעולה – בשמחה או בלית ברירה – בהפרטתם והשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. אנחנו הדור שנסוג מהזירה הציבורית והפוליטית והפקיר אותה בידיהם של יחצ"נים סוג ג' ועסקנים סוג ז', אנחנו הדור שכשל בפתרון הסכסוך המדמם והמייגע עם הפלשתינאים, ואנחנו הדור שנמלט מכל אלה אל בית צמוד קרקע – וילה בג'ונגל שאנו עצמנו יצרנו. והנה הגיע הרגע שבו בנינו ובנותינו אומרים לנו – ראו לאן הבאתם אותנו ואת עצמכם, אומרים לנו – עצור! פוס! סטופ כדור הארץ! פריש מיש! אולי כדי להתחמק מהמסר הזה, אנחנו מאשימים את המחאה עצמה בהתחמקות".

הטענות שהעוולות שנעשות למגזר הפלסטיני-ישראלי והסכסוך הישראלי-פלסטיני לא היו במרכז המחאה הן נכונות, אולם האם נכונה טענתם של מבקרי המחאה שההתעלמות מנושאים אלו הייתה מוחלטת? האם המגזר הפלסטיני-ישראלי הודר ובעיותיו זכו להתעלמות במהלך המחאה? האם נמנעו מלהתייחס למגזר זה כדי להשיג אחדות יהודית, כפי שהמבקרים טוענים? האם לא הייתה כל ביקורת על המדיניות הפוליטית של מדינת ישראל והושתקו קולות שדיברו על הכיבוש והסכסוך הישראלי-פלסטיני? כפי שאוכיח במאמר זה, התשובה לשאלות אלו היא שלילית.

כדי לסתור הנחות אלו, מספיק לבדוק את הנאומים שנשמעו בעצרות השונות במהלך המחאה. בעצרת ההמונית שנערכה בת"א בתאריך 6.8.2011, נאם הסופר והפובליציסט עודה בשאראת ואמר "האוכלוסייה הערבית, למודת הסבל והמאבקים, מסתכלת באהדה רבה לעבר מה שקורה כאן. תמיד המאבק נגד עושק שובה את לבה, בכל מקום, אם זה בת"א ואם זה בחמאת ואם זה בטריפולי או במוסראטה. אצל הערבים, המדינה לא רק שלא בנתה. להפך- היא הרסה. תבקרו בלוד, במשולש. תבקרו  בכפר אל-עראקיב שבנגב שנהרס 28 פעמים. הערבים נאבקים למען הכרה בכפרים הלא מוכרים. למען פתרון מצוקת הדיור של האזרחים הערבים ביפו. נגד הריסת הבתים והפקעת האדמות. הגיע הזמן שהמאבק הזה יהיה מאבקם של כל העשוקים, יהודים וערבים. הגיע הזמן, שחום המאבק יפה הפנים הזה ימיס את הניכור בין שני העמים. כאשר ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים. המשורר הערבי העתיק, אמר: "ואולי יש לך אח שאמך לא הולידה".כן במאבק למען צדק חברתי, למען שוויון, למען שלום ואחווה.. כולנו מאוחדים. קהל נפלא… המהפכה רק התחילה. כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים. וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה, כשערבים ויהודים ביחד, כשחילוניים ודתיים ביחד, כשצעירי העיר והכפר ביחד.. אז למהפכה זו יש רק דרך אחת. דרך הניצחון".

באותו ערב, נאם הסופר סייד קשוע בעצרת שנערכה בי"ם ואמר "אני מאוד שמח להיות חלק מהדבר הזה. מהדבר הזה ומהעם שדורש משהו ואני מקווה שהעם פה כמו עמים אחרים באזור יוכלו להזדהות אולי סוף סוף אחד עם כאבו של השני ואולי אני מלא תקווה, המון פחד ודאגות, אבל גם מלא תקווה שהדברים שזזים בכל האזור והאנשים שנלחמים על החופש שלהם ועל החיים שלהם יוכלו לעשות הרבה יותר טוב שלום אתנו פה שנלחמים על מעמדנו". בהמשך נאומו, לא שכח קשוע לדבר על המצב בשטחים ועל החוקים הגזעניים שנחקקו בכנסת.

בעצרת שנערכה בחיפה בתאריך ה-13.8.2011, במסגרת "הפגנת הפריפריות", נאם העיתונאי רג'א זעאתרה בעצרת בחיפה ואמר "חברות וחברים, ערב טוב, בשם מאהל ואדי ניסנאס אני מברך את כל האנשים שהגיעו לכאן: נשים וגברים, יהודים וערבים, חיפאים ולא חיפאים. أهلاً وسهلاً بكم في حيفا الحمراء. ברוכים הבאים לחיפה האדומה. ברכה מיוחדת אני שולח בשם כולכם למאהלים שהוקמו בנצרת, באום אלפחם, בסכנין, בחורפיש, בקלנסווה, במג'ד אל-כרום, בעראקיב, בג'לג'לויה, בעראבה, בירכא, בבאקה אל-גרבייה, ביפו ובלוד. אמנם הסבל הוא שונה, לרוב יותר קשה. אצלנו בוואדי לא הרבה אוכלים קוטג'. מעדיפים לבנה. אבל גם הפיתות מתייקרות והולכות, החינוך עולה הון תועפות, ולצעירים אין איפה לגור. במג'ד אל-כרום, למשל, מצטופפים 15 אלף אזרחים על 1400 דונם. שטח השיפוט של הכפר הורחב בפעם האחרונה בשנת 91, ולאנשים אסור לבנות על האדמות שהם ירשו מאבותיהם וסביהם. אבל בסופו של יום משפחה ללא קורת גג היא משפחה ללא קורת גג, וילד רעב הוא ילד רעב, וזה לא משנה אם הוא מדבר ערבית, עברית, אמהרית או רוסית. בסופו של יום, לרעב ולהשפלה, בדיוק כמו להון, אין מולדת ואין שפה!… לממשלה ולבעלי ההון שמאחוריה קל מאוד לחלק אותנו חלוקה אנכית: יהודים מול ערבים, מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים. אבל מה לעשות… העצרת הזו, כל המחאה הזו, מציעה חלופה אחרת, מציבה חלוקה אחרת – חלוקה אופקית; בין מנצלים לבין מנוצלים, בין אותו קומץ שיש לו אינטרס לשמר את המצב הקיים, את שלטון ההון, לבין הרוב, הרוב שמבקיע הערב את הדממה, שיש לו אינטרס לשנות את השיטה: לשנות את העושק, את הניצול, את המצב שבו הטייקונים צומחים יותר ואנחנו מידלדלים יותר, את השיטה שבה השוק חופשי יותר ואנחנו עבדים יותר… "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" – אמר פעם שיר. ואנחנו אומרים: הגיע הזמן לדבר על שלום ועל צדק גם יחד! כי היום, יותר מאי פעם, ברור לכולם, שכדי להפסיק את הדיבור על צדק, הממשלה הזו עלולה לצאת לעוד מלחמה. כי במלחמה כמו במלחמה, התותחים רועמים והאוהלים מתקפלים. תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה – אני לא בטוח. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח: אנחנו נמשיך להיאבק יחד – ערבים ויהודים – למען צדק, למען שלום, למען שוויון, למען עתיד טוב יותר, למען עתיד צודק יותר לשני העמים".

ב"צעדת המיליון", נאם הסופר, העיתונאי והמחזאי סלמאן נאטור, בעצרת בחיפה וקרא לביטול מדיניות הריסת הבתים בכפרים הערביים.

בעצרת ההמונית בת"א בתאריך ה-23.9.2011, נאם רביע פאהום, סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א ואמר "בשבילי, הקיץ לא נגמר. אני הגעתי לעיר הזו מנצרת כדי ללמוד. מאחוריי ארבע שנים ארוכות של ניסיונות למצוא דיור כאן, כל שנה אני עובר את אותו מסע חיפושים. למצוא דירה אחרי דירה, להתגבר על המחירים הגבוהים והעלויות הקשות, וגם להתמודד עם האפליה, עם הקרעים בחברה בישראל, עם אי השוויון. ואז בא הקיץ הזה, וצעקנו יחדיו "עד כאן". פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב בו יכולתי להיות. רקמנו שותפות בה יכולתי בפעם הראשונה לקחת חלק, שותף מלא. בלי הצורך לעבור בדיקה ביטחונית, או רקטלית בכניסה. שם בנקודה הזאת, התהוותה מהפכה תודעתית, שאפשרה היווצרות שינוי אמיתי. לחברה חדשה בישראל. עתיד שכולל גם יהודים וגם ערבים אפשר את הקמתם של מאהלים בכל יישוב בארץ, וביניהם 22 מאהלים בכפרים ובערים ערביות. מצוקת הדיור, ואצלנו מצוקת הקרקעות, נתגלתה כמצוקה משותפת, בין נצרת לעפולה, בתוך שכונות כואדי אלניסנאס, הדר ומרכז הכרמל, בין הבדווים בנגב לקריית שמונה, ובין שכונת תקווה ליפו, האין זו אותה מצוקה ואותה מהפכה ואותה תקווה… סיפורי האישי מתגמד לעומת סיפורים אחרים. המאבק שלנו הוא מאבק נגד העושק, כי מאחורי כל נעשק – יש עושק. ותתפלאו – מדובר תמיד באותו עושק. מדובר באותו שלטון של טייקונים, שמנצלים את האזרחים בתקופות של עושר, אבל מגלגלים עליהם את העלויות בעת משבר. מאבקנו המשותף הוא מאבק לעתיד אחר, אחד – טוב יותר עבור כל מי שחי פה: יהודים, ערבים, גברים ונשים, חילונים ודתיים… אני לא באתי לכאן לנאום כערבי. לא באתי רק כדי לספר לכם על המצוקות של האוכלוסייה הערבית. להגיד לכם שגם לנו יש בעיות דיור. שאצלנו אין, למשל, תכניות מתאר לערים ולכפרים, שכל בניה הופכת לבלתי חוקית. שיש עשרות אלפי אזרחים שחיים בלי מים ובלי חשמל – כאן בישראל של 2011, וששכונות שלמות בלוד ורמלה מיועדות להריסה כשלאנשים שגרים בהם אין לאן ללכת. את המאבקים האלה כמו מאבק הדיור צריכים לנהל יחדיו, אני באתי לכאן כדי לעבוד ביחד, אתם איתי ואני אתכם, על אותו עתיד חדש. כדי לספר לכם על האלטרנטיבה שלנו – מדינה שאחראית לאזרחיה. מדינה שמבינה שהזכות לקורת גג היא זכות של כולנו, שהזכות לחינוך טוב, איכותי וחינם היא הזכות שלנו, שהזכות למים, חשמל ושאר מוצרי היסוד במחירים הגיוניים ושווים לכל נפש היא זכות יסוד. שהזכות לרפואה ובריאות טובה ונגישה היא הזכות של כולנו… ב-2011, ממשלת ישראל צריכה להבין: לכל אזרח ואזרחית יש זכויות. אנו נמצאים במאבק על מדינה לכולנו ולא לעשירים בלבד. עורו. קומו. היאבקו. הפגינו. תהיה כאן חברה חדשה, דמוקרטית יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר, בה אדם יכול להתפרנס בכבוד, לגור בכבוד, לחיות בכבוד, אנחנו, כצעירים, כסטודנטים וסטודנטיות, לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור לשגרה מחר, ולא נחזור עד שנראה את השינוי מתרחש. אנחנו, בעיקר אנחנו, מוכרחים להמשיך להיאבק למען מדינה אשר תנחיל שוויון כלכלי, דמוקרטי, מגדרי ואזרחי לכלל אזרחיה, מדינה לכולנו".

לא רק נואמים ערבים או דרוזים דיברו על הצורך בשוויון פוליטי (נאטור הוא דרוזי), אלא גם נואמים יהודים. כך, לדוגמה, אמרה הזמרת אחינועם ניני בנאומה בעצרת בב"ש ב"הפגנת הפריפריות" בתאריך ה-13.8.2011, "זוהי מחאה פוליטית הקוראת לכם אזרחים הגונים לחשוב להתארגן להשקיע זמן ומשאבים, ולהירתם ככל יכולתכם למען חזון חדש. למען תקווה בת שנות אלפיים: להיות עם חופשי. חופשי משעבוד כלכלי, חברתי, דתי מחשבתי ומדיני. להיות עם של אזרחים שווים בפני החוק, אזרחים שווי הזדמנויות החיים בשלום עם שכניהם ובינם לבין עצמם. זוהי איננה מחאה, זוהי התעוררות של אומה מאשליית הסיוט, למציאות של תקווה".

באותו תאריך נאם הסופר סמי מיכאל בעצרת בחיפה ואמר "הערב אני אופטימי… פעם ראשונה אשכנזים, ספרדים, ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ובאהיים, שחורים ולבנים, עירוניים וכפריים מצטרפים באגרוף אחד למאבק אחד… אני פניתי לאזרחים הערבים ואמרתי להם שהם שותפים שלנו בשמחות וגם בימי עצב וכל שיתוף הפעולה בינינו יהיה גם לטובתם וגם לטובתנו".

דעות אלו נשמעו בקול רם לאורך כל המחאה ולא רק בעצרות הגדולות והמתוקשרות. כך, לדוגמה, הנאום הראשי ב"קונגרס החברתי" שהתכנס ביפו בתאריך 23.9.2011 היה של דניאל כהן-בנדיט (דני "האדום"), המנהיג לשעבר של מחאת הסטודנטים בצרפת בשנת 1968. בנאומו הדגיש כהן-בנדיט את הצורך בקיצוץ התקציב שנועד להתנחלויות ולשמירה על השטחים הכבושים, כדי להפנותו לרווחה, לחינוך ולבריאות. הוא טען בהרצאתו שסולידריות אמיתית היא פועל יוצא של חיבור בין צדק חברתי וצדק פוליטי.

בכנס "קרן אברהם" בנובמבר 2011, אמרה סתיו שפיר ממנהיגות המחאה בנאומה, ש"אחת הבעיות הכי קשות לאזרחים בישראל היא עד כמה מפולגת החברה הזו בהמון מקומות, אם זה במקום שבו 20% מהאוכלוסייה הם ערבים ולא מרגישים באמת חלק מהחברה הישראלית, אם זה בעלייה שנותרה מרוחקת מהמיינסטרים, אם זה בפער גדול בין המעמדות הגבוהים והחלשים, אם זה בין אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים ובכלל חברה שמחולקת לחלקים ולא עובדת במשותף. הפילוג המתמשך בין כולנו אפשר למדיניות הכלכלית של ישראל להמשיך במגמת ההפרטות של השירותים והנכסים הציבוריים שלנו — מה שרק הנציח את ההתפוררות החברתית. מבחינתי אנשים יצאו בשביל לנצח בדיוק את זה… השיח הביטחוני, שיצר פה שפה של איום והפחדה, השתנה הקיץ… יש הבנה שהציבור היהודי לא יכול לעבוד בלי הציבור הערבי ושהציבור הערבי לא יכול להתקדם בלי הציבור היהודי, כמו שמעמד הביניים לא יכול להצליח בלי המעמד הנמוך ולהיפך. אנחנו דורשים לשנות מערכת מסואבת וכוחנית וכדי לעשות את זה עלינו להיות מאוחדים ושיידעו שהקול הזה מגיע מכולם — כל הקבוצות, כל הלאומים, כל הציבורים".

בראיון שנערך עמה ב"גלובס" בתאריך 12.9.2011, נשאלה שפיר "מה היה רגע השיא מבחינתך?" שפיר סיפרה על שני אירועים. האירוע הראשון עליו סיפרה היה ביקורה במאהל יפו, "בשבוע שעבר הגעתי למאהל ביפו, והייתה שם אסיפה מסודרת. כולם ישבו במעגל, ערבים ויהודים, במקום הכי אמיתי, ודיברו על הבעיות. זה הרגיש שזה זה".

רבנים ואנשי דת שונים נאמו גם הם בעצרות רבות של המחאה החברתית, אולם מעולם לא נאם בה איש ימין, אשר טען שכדי להשיג צדק חברתי יש לפעול בהתאם לעקרונות הימין, בניגוד לנואמים אשר חיברו בין צדק חברתי וצדק פוליטי (בהתאם לעקרונות השמאל הפוליטי).

מאהלים של פלסטינים ישראלים הוקמו בכל רחבי המדינה, כששני הגדולים ביותר מבין המאהלים האלו היו המאהל בואדי ניסנס בחיפה והמאהל ביפו.

במאהל ביפו, נוצר חיבור ושיתוף פעולה נדיר בין הפעילים של מאהל זה, לפעילים במאהל בשכונת התקווה בת"א. היחסים בין שני אזורים אלו עד למחאה היו של איבה הדדית, שניזונה מתחרות ביניהם על משאבים מוגבלים ודלים. איבה שתודלקה ע"י מתח גזעני. המחאה החברתית הצליחה לעשות את מה ש"מחנה השלום" לא הצליח לעשות עד כה, לאחד אותם במאבקם ולגרום להם להבין שהם מדוכאים מאותם סיבות וע"י אותם אנשים.  פעילי שני המאהלים ערכו פגישות, הפגנות ועצרות משותפות, תחת הכינוי "בלוק החצר האחורית" וצעדו במשותף ב"צעדת המיליון", בעודם מחזיקים שלטים בעברית ובערבית. באחת מההפגנות הללו, נאם ראובן אברג'יל, ממקימי "הפנתרים השחורים". בנאומו אמר "אהלן וסהלן יפו, וברוכים הבאים. אהלן, תושבי שכונת התקווה היקרים. כל המדוכאים, יד אחת, מאבק אחד, ניצחון אחד!".

במאהל רוטשילד בת"א, שהיה מרכז המחאה החברתית, קולות שחיברו בין צדק חברתי וצדק פוליטי, לא הושתקו והודרו, אלא היו מרכזיים במאהל. במסגרתו של מאהל זה קם "אוהל #1948”, אשר פעיליו שמו להם למטרה להביא לתודעה ציבורית את עוולות הנכבה, כמו גם עוולות שנעשות כיום לקבוצות לא יהודיות בישראל. אוהל זה היה מהאוהלים הבולטים ביותר במאהל רוטשילד ומסריו היו בולטים מאוד, כיוון שפעיליו של אוהל זה תלו עליו תמונות מכפרים ובתים שנהרסו ע"י הרשויות בישראל. בנוסף נתלו על האוהל סיסמאות כגון "אוהל מחאה ערבי ויהודי", “יהודים וערבים למען צדק חברתי", “אם רוטשילד לא יבוא אל מוחמד – מוחמד יבוא לרוטשילד", “די לגזענות בחלוקת הקרקעות", “אם כבר צדק חברתי אז לכולם" ועוד. נערכו בו גם הרצאות על מצבם של הערבים הישראלים ועל הכיבוש והסכסוך היהודי-ערבי.

הרצאות שמחברות בין צדק חברתי וצדק פוליטי לא היו רק ב"אוהל #1948”, אלא נשמעו במאהלים לאורך כל המחאה. כך, לדוגמה, באוהל שהקימה מפלגת חד"ש במאהל רוטשילד (“אוהל מק"י"), הרצה רג'א זעאתרה על מאבק מעמדי יהודי-ערבי. האדריכלית בות'ינה דביט נתנה הרצאה ששמה היה "המאבק החברתי יהודי-ערבי- מיום האדמה לשדרות רוטשילד" וד"ר עוואד אבו פריח' הרצה על הכפרים הלא מוכרים בנגב ועל מאבקם של תושבי הכפר אל-עראקיב נגד הריסת כפרם. פרופ' שלמה זנד בעצמו הרצה בנובמבר 2011 במאהל נורדאו, הרצאה דומה מאוד לזו שנתן במסגרת "מבצע סוראסקי".

אלמנט יוצא דופן במחאה החברתית אשר זכה להתעלמות, היה ההערצה בקרב פעילי המחאה החברתית של המהפכה שפרצה בחברה הערבית ובעיקר במצרים. כך, לדוגמה, כבר בתחילת המחאה במרכזו של מאהל המחאה ברוטשילד נתלה שלט בשם "רוטשילד פינת תחריר", שביטא את היותה של המחאה במצרים מודל לחיקוי עבור משתתפי המחאה (תחריר היא הכיכר המפורסמת בקהיר, אשר הייתה מרכזה של המהפכה במצרים). במקום זה התכנסו מדי ערב אספות העם במאהל רוטשילד, בהן יושבי המאהל דנו והחליטו על מטרות המחאה ודרכי פעולתה. איתי אנגל הופיע במאהל רוטשילד ופעם נוספת בקונגרס החברתי עם סרטו "מהפכה במצרים", ושוחח עם הקהל על מהפכה זו. אנגל הזכיר בהרצאתו שדפני ליף התייחסה באחד מנאומיה אל האירועים בתחריר כמודל לחיקוי עבורה ועבור המחאה החברתית בישראל.

זו פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל, שאירוע חברתי שהתרחש במדינות ערב, מהווה מודל לחיקוי עבור תנועה אזרחית גדולה שברובה היא יהודית, אשר זכתה לקונצנזוס ציבורי רחב. לראשונה, בזכות המחאה החברתית תושבי מדינות ערב, לא זכו ליחס של עוינות ושנאה מצד האזרחים היהודים של מדינת ישראל. הישג אשר "מחנה השלום" מעולם לא הצליח להשיג.

מעבר לרטוריקה שתומכת במאבק חברתי משותף ערבי-יהודי, גם דרישות המחאה עצמן תמכו בשיפור מצבם של המגזר הערבי במדינת ישראל. כך, לדוגמה, בדו"ח אשר עסק בתעסוקה במסמך המומחים של "צוות יונה-ספיבק" (מסמך על שם פרופ' יוסי יונה ופרופ' אביה ספיבק, אשר בו פורטו דרישות המחאה), אשר בראשו עמדה נדיה אסמעיל, הוקדש פרק שלם להגברת התעסוקה בחברה הערבית. בדו"ח נכתב "מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל בשוק העבודה נחות בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. כל הפרמטרים הרלוונטיים מצביעים על אי-שוויון תהומי ומצוקה קשה. מצוקת האבטלה והעוני נעוצה בעיקר בקושי של האוכלוסייה הערבית להשתלב בשוק העבודה כתוצאה מחסמים מבניים והעדר פיתוח כלכלי… יש לראות בחברה הערבית משאב ראוי להשקעה ציבורית אשר יביא תועלת למשק כולו". מטרתה של הממשלה, לפי הדו"ח הזה הוא ב"צמצום ממדי העוני והגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה הערבית ובמיוחד של נשים וצעירים. לשם כך יש להביא לבניית יכולות כלכליות עצמאיות ביישובים הערבים באמצעות השקעה מסיבית ותמיכה בתשתיות פיזיות, אנושיות, חברתיות וארגוניות". הדו"ח ממליץ בין השאר על כך ש"יש לבצע אכיפה מוגברת נגד אפליה בשוק העבודה, ולממש את עיקרון הייצוג ההולם בשירות הציבורי… יש לטפח את היזמות העסקית בקרב הציבור הערבי, בהתאם לתרבות וליכולת הכספית, וזאת על-ידי מתן רשת בטחון ממשלתית להשקעה ולמימון עסקים בינוניים וקטנים" ועוד.

בדו"ח של "צוות יונה-ספיבק" שעסק בדיור, תחבורה, קרקע ותבנון נכתב שלכל אדם זכות לבחור את מקום מגוריו ללא הפליה, לשם כך הדו"ח ממליץ לעגן בחוק את איסור ההפליה בדיור ולבטל את חוק ועדות הקבלה. כמו כן, תומך הדו"ח בהקצאת קרקעות לפי צרכי הפיתוח של הערים והישובים הערבים, הכרה בישובים הערביים הלא מוכרים ומתן מסלול מהיר לתוכניות מגורים ביישובי האוכלוסייה הערבית. בנוסף, ממליצים מחברי הדו"ח על "הקצאות לאזורי שוליים ולקבוצות מיעוט: יש לשנות את התשתית הקרקעית המפלה בצעדים מתקנים כגון: הקצאות קרקע לפיתוח ודיור במחירים אטרקטיביים בערי הגליל והנגב ובישובים הערביים; הקצאת קרקעות ליישובים הערבים ולערי הפיתוח שתפצה על אפלייתם ארוכת השנים תוך חתירה להשגת שוויון מלא; יש להקצות קרקע כדי לעודד הקמת מרכזי תעסוקה ומוסדות ציבור בפריפריות".

הדו"ח של "צוות יונה-ספיבק" בנושא כלכלה קרא להקטנת הוצאות הביטחון. לטענת הדו"ח "מחקרים שבדקו את הוצאות הביטחון על פני זמן הראו כי הם השתנו יחד עם השתנות עוצמת הסכסוך הישראלי ערבי. הסכם השלום עם מצרים, שבוצע בשנים 1977 עד 1982, אפשר את הורדת הוצאות הביטחון לחצי עד שנת 1990, מ-20 אחוזי תוצר ל-10 אחוזי תוצר. מכאן ניתן להסיק כי הסכם שלום כולל, שיוריד את עוצמת הסכסוך באופן משמעותי, יאפשר להוריד את הוצאות הביטחון בשיעור ניכר בתוך תקופה של עשר שנים".

לאור כל זאת, אין פלא שרוב רובם של הכותבים בעלי תפיסת העולם הימנית, כמו גם כלי התקשורת שמזוהים עם הימין התנגדו למחאה החברתית ותפסו אותה כמחאה של השמאל הפוליטי. מאמרים אודות קונספירציה, לפיה השמאל הפוליטי הוא שעומד מאחורי המחאה החברתית, היו מנת חלקם של כותבים כגון: קלמן ליבסקינד , אראל סג"ל , אמילי עמרוסי , עו"ד יורם שפטל , דרור אידר , כמו גם של אתר הסאטירה הימני "לאטמה". ערוץ 7 התגייס ברובו נגד המחאה, וכתבות שכותרתן "הקשר בין הקרן החדשה למאהל המחאה", "הקרן החדשה ממשיכה ללוות את מחאת הדיור", "עיתונאים, השוו בין רוטשילד למיגרון", ו"המחאה: שלב ההתפכחות", בו נכתב ש"הציבור מתחיל להבין שהפכו אותו למריונטה בשירות השמאל", היו נפוצות מאוד.

בעיקר תקפו בעיתונות הימין את דפני ליף על כך שחתמה בנעוריה על "מכתב השמיניסטים", אשר יצא נגד שירות צבאי בשטחים הכבושים (ידיעה אותה "חשף" הארגון הימני בעל הקשרים ההדוקים למועצת יש"ע "ישראל שלי"). מנהיגותה של דפני ליף הייתה יוצאת דופן במדינת ישראל. ליף שלא שירתה בצבא (עקב מחלת הנפילה, בה חלתה) ייצגה מנהיגות אזרחית, שלא שואבת את סמכותה מהישגיה בשירות הצבאי ושלא זקוקה להילה מיליטריסטית כדי להנהיג ולהוביל תנועה אזרחית למען שינוי פניה של החברה ישראלית. השינוי שליף מייצגת הוא שינוי מבורך לכל מי ששואף שהחברה הישראלית תהפוך לפחות כוחנית ומיליטריסטית.

לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010.  לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית, כיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד פלסטינים ישראלים תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם, כקבוצה אשר תמיד יוצאת נגד המדינה עצמה והעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עמדו משני צדי המתרס. הורדת רמת הגזענות שנכשלה שנה לפני כן באמצעות הפגנות של "מחנה השלום", הושגה דווקא ע"י מחאה חברתית שבאופן ישיר אינה עוסקת בה.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ראובן קמינר הגיב:

    יש לשבח את המחאה אך חייבים להגיד למחנה המוחים שיש להתקדם – עמידה במקום תהרוס את התנועה.
    מכרי שהוא מפעילי מחנה המחאה מתריע שאי אפשר להמשיך במשחק כאילו המחאה היא לא פוליטית.
    סתוי הולכת לשלי. איציק הלך למופז שהלך לביבי.
    בכל ארץ חצי נורמאלי נמצאים בני המיעוטים בראש מחאה. כאו אי אפשר לנקוב בשם אחד של מנהיג פלסטיני ערבי-ישראל בקרב ההנהגת התנועה. עוד בהמשך.

  2. ערבי הגיב:

    אולי תפסיק להיתמם, המחאה של הקיץ הייתה של יהודים למען יהודים, ערביי ישראל לא היו חלק ממנה ולא התכוונו להיות חלק ממנה, "העם רוצה צדק חברתי" הוא העם היהודי המדומיין שלכם ואנחנו לא נמנים עליו, ועוד משהו, איזה מין צדק זה שאכפת לו ממנקות שירותים ועובדי קבלן ולא אכפת לו משליטה על חיי עם אחר בתת תנאים.

    • יהודי מדומיין הגיב:

      מסתבר שאני חלק מעם מדומיין.

      מדומיין כמו ה"פלסטינים"?

      מדומיין כמו "שליטה על חיי עם אחר בתת תנאים"? (בעזה? ביהודה ושומרון – עם ממשל ערבי שקיים כבר כמעט 20 שנה, עם משטרה ומסים ובחירות עצמאיות?)

      כנראה קצת פחות מדומיין.

    • שום בצל הגיב:

      "העם היהודי המדומיין" – אם הוא מדומיין, אף אחד לא נמנה עליו, אבל בשימוש במינוח הזה פסלת את עצם הדיון.
      נוכחותו של עם מדומיין צריכה להיות דמיונית, ולפיכך אין קשר לשליטתו (המדומיינת?) בעם אחר. הוא פשוט צריך להיעלם ולהישאר בדמיון, הלא כן?
      אף שיש להתקומם נגד השליטה על עם אחר, ברור שעזיבה צבאית של יו"ש תמטיר אינספור טילים ותיגמר במלחמה של ממש.
      ואולי לזה אתה מייחל?

  3. על מי יוצא הכותב להגן, ולשם מה הגיב:

    נכון המילה "ערבים" נזכרה בחלק מהנאומים. ובודאי באלה של עודה בשאראת וסייד קשוע… אבל יש מי שמנסה להפוך את המחאה החברתית לכזו כמו שגולדה מאיר רצתה ודרשה (מהפנתרים השחורים שלנו) — אל תדרכו על הדשא, תהיו נחמדים (ואל תיבנו קואליציה עם ערבים) … גולדה ראתה בראשי התנועה פורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית. כך בערך עושים נתניהו וחבר שוטיו.

  4. ערבי הגיב:

    ועוד משהו, "מבצע סוראסקי" הוא לא ארגון רדיקלי, תעשה שיעורי בית לפני שאתה כותב.

  5. רוסיה בפוטנציה הגיב:

    המחאה של הקיץ האחרון של פלסטינים וישראלים נגעה במחירי הקוטז' וכד' לכן ה"זוכים" וה"המפסידים " הם אלה שיש להם אפשריות כלכליות כמו יאיר לפיד . או ציפי ליבני . כנשארים ברמה של פסק זמן כנשארי אי אאאא

  6. יובל הלפרין הגיב:

    מי שרוצה שינוי חברתי צריך לדעת שהוא לא יכול לבוא במסגרת חברת אפרטהייד גזענית. לא מדובר ב"להתייחס לערבים", אלא בלהתייחס לגזענות. אי אפשר להפריד מאבק בגזענות ממאבק בעוני, כמו שאי אפשר להפריד בין עלויות הדיור הגבוהות לעלויות המזון הגבוהות.

  7. ליובל הלפרין הגיב:

    התובנה שלך מבוססת על תודעה פוליטית מקיפה שאינה תופעה עממית אלא לאחר משבר מתמשך שבה המונים לומדים זאת בשרם.

    המחאה החברתית היא רק פרק ראשון שבו בני אזרחים מהמעמד הבינוני מבחינים שהמשטר חוסם את דרכם עקב מוגבלותו להגיע לתנאי חייהם של הוריהם שהוא הבסיס לראיית אדם את הצלחתו או כשלונו.

    מכאן עד להסקת מסקנות פוליטיות כוללות רחוקה הדרך שהיא דרך התנסות ולימוד. אבל צריך לזכור שנצחון אחד מושג אחרי אלף כשלונות.

  8. תגובה לערבי הגיב:

    דווקא היו שניסו לעורר את המחאה במגזר הערבי והייתה סימפטיה בקרב צעירים ערבים אבל המנהיגים הערבים חששו מכך לא פחות. הדבר האחרון שראאד סלאח ואחמד טיבי צריכים זה ערבים שמדברים על צדק חברתי ומפגינים עם יהודים

  9. אייל הגיב:

    המחאה החברתית היא רק פרק ראשון שבו בני אזרחים מהמעמד הבינוני מתחילים להבחין שהמשטר חוסם את דרכם עקב מחויבותו בראש ובראשונה לעולם היהודי בתפוצות ולא להם עצמם.
    מכאן, שאם המדינה לא משחררת קרקעות, זה כי היא מעוניינת לשמור את הקרקעות כעתודה למיליוני יהודים שאולי יהגרו לכאן בעתיד, וזאת על חשבון בני הארץ שחיים כאן יהודים כערבים.
    משתמע מכך שכל אזרחי הארץ הזאת חיים תחת כיבוש של משטר "ציוני"- ציני. הבעיה שרוב היהודים הישראלים עדיין לא מכירים בעובדה מצערת זו ולא רואים את הקשר בין כיבוש מדיני (שגם הם קרבנות שלו, לא רק הערבים) לדיכוי כלכלי.

    יש קשר הדוק בין הכיבוש של כל אזרחי הארץ בידי משטר זה למצב הכלכלי/ חברתי.

הגיבו לאייל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים