ברגע שברירי וחולף, ממש כהרף עין, כמו אדם ישן למחצה השולח מבט סהרורי לעבר כוכב נופל, הרגשתי השבוע שאולי הכול יהיה בסדר, חרף הצטברות ערימות העובדות המצביעות על אסון מתקרב. השתדלתי למשוך את הרגע הזה לאורך זמן, לכל היממה, או שמא לשבוע שלם. יום הולדתי חל השבוע, סתם תאריך חסר ייחוד אבל בכל זאת חגיגי, ופרשת שאול מופז לא העיקה עלי במיוחד. לא ציפיתי לשום דבר מאנשי "קדימה", שהלכו אחרי איש הדמים המושחת אריאל שרון, והפכו את הצביעות ללחם חוקם. את החשש האמיתי העליתי כאן כבר בשבוע שעבר: מופז ייחצן את עצמו כאיש מתון, שמתנגד למתקפת הדמים שבנימין נתניהו ואהוד ברק מתכננים באיראן; זה סייע לו להתחבב על פרשנים רבים בתקשורת הבינלאומית ובבית הלבן. ברק אובמה רצה מאוד לשבור כל ניסיון של נתניהו להקים חזית אחידה של ביטחוניסטים התומכים בתוקפנות ובוושינגטון חוששים מאוד מהשלכותיה. עתה חבר מופז לכנופיה המקננת בתוככי הממסד המדיני והביטחוני, ואיש אינו סומך עליו שימשיך להתנגד למזימתם של שני שותפיו הבכירים.

ברוך מרזל מתעמת עם תושב שכונת שפירא בעת נסיון להפגין נגד מבקשי מקלט, 17/5/12
(צילום: אקטיבסטילס)

אישית אין לי שום סיבה משכנעת להתלונן על מר גורלי ובכל זאת קשה לחיות עם התחושה הטובה והאופטימית לאורך זמן. זה ממש לא קיים בענף שלנו: כל עיתונאי חייב לעקוב אחרי העובדות, לנסות לפרש אותן ולהבין את הדפוס, את המכנה המשותף, את קווי המיתאר, את היום שיגיע אחרי מחר. זה לא תמיד קל. העדויות, הנתונים והמציאוּת כאילו נועדו לצנן את ההתלהבות, לכבות את האור שנובע מן התקווה. רגעים ארוכים של הסחת הדעת מהניתוח הקר של הדברים קיימים בהחלט: משפחה, ילדים, נכדים, אוכל, טיול סתמי ברחובה של עיר, קולנוע, מוזיקה, במקרה הפרטי שלי גם כדורגל משובח. אבל יש כורח לשמור על מגע תמידי עם הסביבה, עם החדשות ועם הוויה מעוּותת, שונאת אדם, גזענית ופשיסטית שסופה לבלוע את כולנו אלא אם כן נעשה משהו, ואיש מאיתנו אינו יודע מה באמת ניתן לעשות. הקרקע זעה מתחת לרגלינו גם בלי רעש אדמה, ושום סולם ריכטר לא יוכל למדוד את הדברים בעוד מועד. זו איננה דווקא סיבה לייאוש, אלא לדאגה עמוקה, שכן שנאה עמוקה מאוד, ממאירה, מפויחת, מצחינה ומכוערת מציפה אותנו מכל כיוון. כבר חלפו הימים שבהם הייתה לנו שליטה כלשהי על הארס המבעבע, שכל אורח המגיע לישראל מבחין בו מיד. אנחנו שונאים איש את רעהו ובמידה ידועה גם את עצמנו, ואף אחד מאיתנו איננו חף מהרגש המזיק הזה.

כשהייתי כתב "העולם הזה" בכנסת סירבתי לעסוק ברכילות, אם כי אפיינתי לעתים עסקנים גרועים במיוחד (בעיניי) בתיאורים לא מחמיאים. בדרך כלל נהגו בי בחיבה במסדרונות "הבית" חרף דעותיי השמאליות, אבל תמיד נתקלתי בביקורת ספוגה במרירות רבה כאשר שיבחתי ח"כ מסוים על עבודתו הפרלמנטארית המוצלחת. הייתי די צעיר ובלתי מנוסה ולקח לי זמן לנתח את התופעה ולהיווכח, שדווקא עמיתיו של הח"כ שזכה למחמאות ב"שבועון המסוים" של אורי אבנרי (כינוי הגנאי הזה מיוחס לראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון) שבו עבדתי, כעסו עלי מאוד. הקנאה הייתה מהולה בשנאה אמיתית ואת הסיפורים על ניאופי חבר כנסת מהליכוד שמעתי דווקא מחברו לסיעה, שזעם עלי כיוון שסירבתי אפילו להעביר אותם למערכת השבועון. העיסוק בחיי האישוּת נראה לי לא רק מגונה אלא גם מגוחך. למזלי לא לחצו עלי בנושא הזה; אבל לא הנושא הצהוב מעניין כאן, אלא האיבה ההדדית בין חלק מהעסקנים, שחברו יחדיו לאותה סיעה.

אין הרבה טעם להטיף לאחרים בנושא הזה. כולנו, גם אני כמובן, נוהגים לתקוף יריבים פוליטיים בשפה חריפה מאוד. ההומניזם הרעיוני שלנו אינו נקי מרגשות עֶבְרה וזעם. פעם הסברתי לחבר מאנגליה, שקל לנו מאוד להיות סובלניים בנושאים פוליטיים, שאינם קשורים בגורלנו ובתוחלת חיינו. את הוויכוח על שיטת הבחירות, על סדרי ממשל ואפילו על השחיתות הפושה בכל מקום אנחנו יכולים לנהל בשלווה ואפילו בנימוס. אבל הנושא הפלסטיני, ההתנחלויות והיחס לעולם המוסלמי בכלל ולאיראן בפרט הם בנפשנו. צעד לא נכון של הממשלה (שבעדה לא הצבענו ועליה איננו סומכים בשום עניין) עלול להביא למלחמות, לפיגועים, לחרם מתהדק והולך, לניתוק מהתרבות העולמית היקרה ללבנו. לא קל לדון על הנושאים האלה בצורה תרבותית ואולי מנוכרת, כאילו היינו חברים במועדון הוויכוחים של אוקספורד.

מניסיון אישי בשבועות האחרונים אני יכול להעיד שאנשים ששייכים למחנה הנאור בלי מירכאות לא מסוגלים היום לעכל אמפתיה כלפי יריב פוליטי בנושא כלשהו, גם אם הוא שרוי באבל. ראש הממשלה נתניהו שותה עכשיו מהבארות שהוא הרעיל במו ידיו. למרבה האירוניה, האיבה לביבי משתלבת איכשהו עם התעצמות התמיכה הציבורית והפוליטית באיש. כיצד הצליח נתניהו, שכל פעילותו הפוליטית נועדה לפלג את הציבור, להתעלם באורח עקבי מהחלשים ולטפח רק את החזקים, לרכז סביבו רוב פרלמנטארי עצום כזה? כיצד משתתפי הסקרים האמינים בדרך כלל אינם מתחלחלים מהברית שהוא יצר עם ברק, שבעוד שלוש שנים נלמד על תוצאותיה מדיוניה של ועדת חקירה ממלכתית?

האיבה מתקיימת לצד הקונפורמיזם, ובשנאה אין להט אמיתי, שלא לדבר על מהפכנות. השבוע נתקלתי בפייסבוק בהתבטאות כלפי החרדים, שלא הייתה מביישת את ה"שטרימר" של יוליוס שטרייכר, האיש שנתלה בנירנברג באוקטובר 1946 כפושע נאצי חרף העובדה ש"רק הסית" לגזענות ולאנטישמיות שהפיחו רוח עזה במפרשׂי עמיתיו הרצחניים. ההכפשה הכוללנית (לכן מדובר בגזענות ולא בסתם שנאה) נגד החרדים התקבלה כדבר מובן מאליו; היא חלק מהבון טון בציונות הליברלית. גם החרדים עצמם, בעיקר מתחרד"לים וכהניסטיים, שונאים את יריביהם הפוליטיים שנאת מוות, וקבלת הפנים הנלהבת שלה זכה חגי עמיר מעידה על כך. השנאה הגזענית כלפי האזרחים הערבים הפכה לממאירה יותר יותר, וצחנתה מאיימת להציף את כולנו.

בשולי הדברים האלה, ואולי בעצם גם בבסיסם, מתפתחת גם שנאה סתמית שניתן להבחין בה בכל מקום. אנשים מדברים ביניהם על החשש שייתקלו ב"ישראלים" בנסיעה לחו"ל, כאילו מדובר במצורעים. שנאת זרים מאירופה בשל הביקורת המוצדקת שלהם נגד הכיבוש ונגד דיכוי הפלסטינים הפכה למגיפה חברתית-פוליטית שיש לה השלכות גם על יחסי החוץ של ישראל ואפילו על הביטחון. כפי שנוכחו לדעת אפילו בסין, קשה להסתיר את פשעי הממסד בעשור השני של המאה ה-21. הדג אולי מסריח מהראש, אבל את האוויר לידו כולנו נאלצים לנשום.

• פורסם בכל העיר, 18 מאי 2012

Share on Facebook