הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 במאי, 2012 13 תגובות

לפחות מאז יוני 1967 מוצאים עצמם חברי מק"י ומצפן בהפגנות ובתנועות משותפות עם חברי קיבוצים ועם ותיקי פלמ"ח. הידיעה שהכיבוש משחית ושיש לסגת לגבולות 67' מהר ככל האפשר, עדיף בהסכם, משותפת לציונים ולאנטי ציונים, לסוציאליסטים ולתאצ'ריסטים, לדתיים ולחילונים.

מאות כיבושים הסתיימו ב-50 השנים האחרונות. הביטוי "אי אפשר לשלוט על עם אחר" אינו רק הצהרה אידיאולוגית, אלא גם עובדה היסטורית מוכחת. על אף יחסי הכוחות הברורים בין כובש לנכבש, בדרך כלל, כשעמדו השניים זה מול זה, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, ניצח דוד את גוליית.

endcolonizationנסיעות למען השלום בירושלים, 15.11.11, צילום: אקטיבסטילס

במידה רבה המצב אינו שונה בין הירדן לים: ישראל הכירה בכך שיתרונה הצבאי אין בו כיום כדי לאכוף שלטון דיכוי על יותר משלושה מיליון איש. הביטוי "מדינה פלסטינית" הפך מכמעט בגידה לכמעט קונצנזוס, והוא העמדה רשמית של ישראל המוצגת כלפי חוץ. בקרב הפלסטינים ובעולם הערבי כולו חל תהליך דומה בכל הנוגע לזכותה של ישראל להתקיים – דבר הבא לידי ביטוי ביוזמה הערבית לשלום שהתקבלה בליגה הערבית בשנת 2002, ועד עתה לא שמעתי כל גורם בקרב המהפכנים במדינות ערב שקראו לבטלהּ.

ואם כל כך טוב, למה כל כך רע? למה מה שנראה כה קרוב נראה גם כה רחוק? למה אחרי שכל מה שנראה נצחי במזרח התיכון נפל, קרס, או עומד על נפשו; ומה שלכאורה הכי זמני נראה יציב למדי?

אחת הסיבות לכך היא תדמיתו של הכיבוש הישראלי. התנגדות לכיבוש זקוקה למידה רבה של סולידריות מקומית ובינלאומית. כיבוש המבוצע על ידי יהודים נהנה מיחסי ציבור טובים יותר מכיבוש אחר. מי שזקוק להוכחה שהדבר קשור בין השאר לשואה, שיבחן את עמדתה המסורתית של גרמניה בנושא. אבל לא עמדת גרמניה היא החשובה לענייננו, אלא עמדת ארצות הברית. כמו כל אימפריה לפניה, גם ארצות הברית יצרה קשרים ענפים עם כוחות שלא תאמו את השקפת עולמה המוצהרת, שכן אימפריות שואפות להגמוניה ולא להנחלת תרבותן. היו ימים שבהם יחסי ארצות הברית-ישראל דמו ליחסי אדון-וסאל שקיימה ארצות הברית עם הקונטראס בניקרגואה, עם בית המלוכה הסעודי או עם פינושה בצ'ילה. מאז השתנה המצב: הזרם המרכזי בארצות הברית רואה לעצמו חובה רעיונית, מוסרית, רגשית ואפילו דתית לתמוך לא בישראל, אלא בכיבוש הישראלי. ישראל היא עדיין מדינת חסות של ארצות הברית. הדבר מתבטא, למשל, במדיניותה הכלכלית האולטרה-קפיטליסטית, אך ארצות הברית – קונגרס, ממשל ותאגידים – היא משרתת נאמנה של מועצת יש"ע.

לפלישה האמריקנית לעיראק היו תומכים והיו מתנגדים. אך היכן יש מקבילה למצב שבו נשיא ארצות הברית מעז פעם אחת לקרוא בקול רפה לניהול משא ומתן על בסיס גבולות 67' – ומיד מאבד מיליוני דולרים של תרומות?

זהו מצב חסר תקדים בקנה מידה היסטורי, ולסטטוס קוו העגום שבו אנחנו מצויים כעת יש תוחלת חיים גבוהה יותר ממצבים דומים לו. הכרה במציאות הזו היא שהביאה פעילי שלום בארץ ובעולם למסקנה שכדי לשבור את משטר האפרטהייד שנוצר בשטחים הכבושים יש לנקוט אמצעים דרסטיים. נוסף למאבק מזוין ולמאבק בלתי אלים נוסח מהטמה גנדהי קיימת דרך מאבק שלישית, והיא "המלחמה הקרה". השיטה שפעלה היטב נגד האפרטהייד בדרום אפריקה חיונית וחשובה לאין ערוך נגד האפרטהייד הישראלי. אל מול הגיבוי הדיפלומטי, הכלכלי והצבאי המוחלט שמעניקה וושינגטון לממשלות הכיבוש וההתנחלות, יש להציב חומה של חרם דיפלומטי, כלכלי, אקדמי ותרבותי.

מבין פעולות המחאה הרבות שננקטו בשנה שעברה, האפקטיבית ביותר הייתה חרם צרכנים. תאגידי מזון כמו תנובה ואוסם הכריזו על הורדת מחירים, וזהבית כהן הודחה מתפקידה הרם בתנובה. חרם פוגע גם בחלשים. מובן שבכל חרם מוצרים גם עובדי החברה המוחרמת עשויים לסבול. גם שביתה פוגעת כידוע בלקוחות ובאזרחים שאינם אשמים במצבם של העובדים, אבל בלא חרם מוצרים ובלא שביתה דבר לא ישתנה בסטטוס קוו של יחסי הכוחות, וכל עוול יונצח.

אם גורמים עממיים ושלטוניים רבים ינקטו "מעשה ארדואן", יקצר הדבר באורח דרסטי את תוחלת חייו של הכיבוש. ערמות של סחורה ישראלית הנרקבת ברציפי הנמלים, או על המדפים במרכולים, אי שיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים ישראלים וסילוק נבחרות ונציגות ישראל ממפעלי ספורט בינלאומיים ייאלצו בהכרח את "בכירי המשק" לכופף את ידה של הממשלה ולאלץ אותה לעשות את המובן מאליו – נסיגה מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.

יוזמת החרם (BDS) היא צעד התואם את האינטרסים של הישראלים ושל הפלסטינים. גם אם מבין ראשי היוזמה הזאת יש המונעים משנאה עיוורת לישראל – היא אינה רעה לישראל כי היא עשויה לערער את הסטטוס קוו שישראל כלואה בו. עצוב שמי ששונא אותנו בעצם אוהב אותנו, אך נראה שזו המציאות כיום.

כיום ה-BDS מזוהה עם שוליים פוליטיים משמאל. כדי שיהיה אפקטיבי הוא צריך להתרחב לעבר השמאל המתון והמרכז. אך כדי לאמץ צעד כזה זקוק השמאל-מרכז בעולם במידה רבה לאישור מצד השמאל הציוני בישראל, אך אלה מתייצבים על הרגליים האחוריות בכל פעם שרק מוזכרת שיטה זו של מאבק.

בעת האינתיפדה הראשונה אמר יוסי שריד שהוא ושכמותו הם המחסום האחרון בפני גל של אלפי סרבני גיוס. היום שלמה אבינרי, ארי שביט, בן דרור ימיני, גדי טאוב, עמוס עוז ועוד רבים הם המחסום האחרון בפני חרם כלכלי, אקדמי, תרבותי ודיפלומטי נגד מדיניוּת ישראל, לצד הפגנות ופעולות מחאה אחרות בכל פינה בעולם – כלומר המחסום האחרון לשבירת הסטטוס קוו ולסיום הכיבוש ומצב הלוחמה. אי אפשר לדבר על תמיכה במדינה פלסטינית ולסתום במו ידיכם את החור שבחומת האפרטהייד.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. דינו הגיב:

    האמירה של הלפרין לפיה "כיבוש המבוצע על ידי יהודים נהנה מיחסי ציבור טובים יותר מכיבוש אחר" היא פשוט אינה נכונה ולא עומדת במבחן המציאות. לראיה: הכיבוש הסיני בטיבט.
    העולם כמעט ולא עוסק בטיבט, וכשעלה הנושא כאן בגדה השמאלית (לכאורה מעוז זכויות האדם) – המאמר בגנות הכיבוש הסיני צונזר(!) והוחזר לאחר מחאה של חלק מהמגיבים. חלק אחר מהמגיבים תמך בכיבוש הסיני…
    לכן הנה כיבוש הזוכה ליחסי ציבור טובים יותר מזה המבוצע ע"י יהודים.

    • מבחן המציאות הגיב:

      רק שלטיבטים יש אזרחות סינית והם לא כלואים מאחורי גדר ונאלצים לעבור במחסומים כדי להשיג רבע יום עבודה

  2. עמיר הגיב:

    למה להסתפק בדרישות בורגניות כאלה ולא להחרים את ישראל עד שהיא תהפוך למדינה סוציאליסטית?

    החרם על תנובה ואסם נכשל – פורסמה לא מזמן כתבה שמראה שהמחירים לא באמת ירדו. חרמות תמיד נכשלים – גם למיתוס על החרם "המוצלח" על דרום אפריקה לא היתה אחיזה במציאות.

    נועם חומסקי אמר שהצביעות של החרם זועקת עד השמיים. ישראל היא לא המדינה היחידה בעולם שצריך להחרים. והאנטישמיות של מארגני החרם עלולה לטנף כל מאבק אחר בכיבוש הישראלי.

    • ק.א. הגיב:

      אם מניחים מראש שבכדי שדבר מה יהיה לגיטימי אסור שעצם יצירתו תהיה במתכוון, כל כולה כדי לקפח מישהו אחר אזי ישראל, כפי שהיא, אינה מוצר לגיטימי. למה הדבר הדומה? דוגמה: להקמת חווה ענקית לגידול חזירים, עם חנות-מפעל נוצצת על טהרת מוצרי בשר חזיר הפתוחה לקהל 365 יום בשנה, בלב ליבה של העיר בני-ברק. אם פרויקט שכזה הוא לגיטימי אזי גם ישראל במתכונתה הקיימת – היא לגיטימית.

      • עמיר הגיב:

        יפה. תיארת את המדינה הבורגנית. אבל משום מה אתה מניח שיש מדינות בורגניות שהן כן לגיטמיות.

  3. ק.א. הגיב:

    אם הוא לא מוכחש מראש אזי כיבוש (ציוני) מתורץ, הסברתית, כתגובת "בלית ברירה" (מולבנת) לסט של נתונים (אמיתיים או לרוב שיקריים) כזה או אחר. למעשה, אין לישראל -כפי שהיא – שום מובן הגיוני ללא ההתגייסות למלחמה-תמידית *ללא מועד סיום* באויבים מומצאים-משודרגים. מבחינה רעיונית כזו אין ברירה(!) אלא להבין את היות הציונות חלק באימפריאליזם ומלחמותיו האינ-סופיות בכל פינה ברחבי הפלנטה. יוצא שהציונות היא מסך עשן לעיסקי כוח, שלטון, ושאר סטיות מגלומניות. ולזה נשאב העם היהודי כולו, יש לציין – מרצון.

    • שום בצל הגיב:

      אתה מבלבל בין כיבוש ציוני לציונות.
      ברור שכוונתך להעלים את הציונות מהמפה העולמית, במסגרת מלחמה בציר הרשע אימפריאליסטי המדומיין.
      מועד סיום ודאי שקיים – כשהפלסטינים יחתמו על סיום סכסוך.
      אבל אולי הם מגוייסים למלחמה תמידית ללא מועד סיום? (אלא אם הציונות תיעלם?).

      • ק.א. הגיב:

        לגבי "הבלבול"
        משעה מסויימת (על התזמון המדויק מי שרוצה יכין יום אחד דוקטורט) לאחר לידת הציונות-הרעיונית היא אומצה ע"י מנוולים ועוזריהם לביצוע האג'נדה שלהם (בתואנות שונות). כשעשיתי שימוש במילה 'ציונות' התכוונתי למאותו הרגע שבו ה*רעיון* הציוני שולב באינטרסים אחרים לגמרי – האימפריאליים. מאותו הרגע נוצר אלגוריתם חדש! לו זה היה עניין אפיזודי מילא. אבל החיבור הוא עקבי ואי אפשר להתעלם מזה.

  4. יובל הלפרין הגיב:

    טיעון ה"צביעות" אינו מעניין אותי. מי שפעיל בתחום מסוים צריך לשאוף לתוצאות. אם באמת יש כאלה ש"מחמירים" יותר עם ישראל בשל איזושהי אנטישמיות לטאנטית וכד' (לדעתי זה אבסורד מוחלט והמציאות הפוכה) – אין לי אלא לברך על כך, כי תמיד טוב להפנות דחף שלילי לאפיקים חיוביים, וכי הכיבוש צריך להסתיים ולא מעניין אותי אם עושים עוול לעוול הזה ביחס לעוולות אחרים.
    שארדואן הצבוע יפעל נגד הכיבוש הישראלי ושישראלים צבועים יפעלו בתמורה למען הכורדים ובעד הכרה בשואה הארמנית. אם אלה תוצאותיה של צביעות, אני בעד צביעות.

    • עמיר הגיב:

      הבעיה היא שלחרם אין שום השפעה וכל מה שנשאר ממנו זה הצביעות.

      • יובל הלפרין הגיב:

        הוא עוד לא נוסה בכלל והוא השפיע (לא רק הוא) באפריקה הדרומית. בלי להיכנס לעניין ההשוואה בין שני סוגי האפרטהייד – לחרם מאותו סוג אמורה להיות השפעה דומה.

        • עמיר הגיב:

          חרמות כלכליים לא השפיעו על דרום אפריקה, לא על קובה ולא על אף מדינה אחרת – אני לא מורה, אבל לך תקרא קצת מחקרים היסטורים בסוגיה. צריך להיות נאיבי באופן מיוחד כדי לחשוב שעל ישראל יהיה אפקט שונה. באותה מידה אפשר להילחם בכיבוש באמצעות אמירת פרק תהילים או שירת הרי קרישנה.

          to אתה רוצה לבזבז זמן על זה, שיהיה בהצלחה.

  5. בפחות מ-500 תווים הגיב:

    אבל בנימין נהנתניהו גינה באופן חריג את הטבח בסוריה

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים