בסוף השבוע שעבר נקלעתי לרחוב כנפי נשרים בגבעת שאול, איבדתי קצת את דרכי ושאלתי אישה, בערך באמצע שנות הארבעים שלה, על קו אוטובוס שיביא אותי לרכבת הקלה בבנייני האומה. היא חבשה פאה, אבל דיברה בעברית צברית,  בעגה ובמבטא של חניכי בני-עקיבא. אחרי שכיוונה אותי בנימוס רב אמרה: "כך תוכל להגיע לרכבת, אם לא אכפת לך לשבת ליד ערבים". עניתי שלי קשה מאוד להיות במחיצת גזענים, אבל היא לא התרשמה במיוחד, רק סיננה איזו הברה שלא הצלחתי לקלוט מחמת הרעש ברחוב.

הפגנה נגד מתקן כליאה לפליטים, דצמבר 2010 (צילום: אקטיבסטילס)

התקרית הקטנה הזו לא הרפתה ממני לאורך כל היום, גם על רקע ההמונים המוסתים, שהִכּו פליטים בשל צבע עורם ודִקלמו את פסוקי ההטפה הגזעניים והפשיסטיים שאותם שמעו מפיהם של חברי כנסת מכובדים. כל מי שעקב אחרי הפרקים בספרי ההיסטוריה שעסקו ברדיפת מיעוטים ובדרך שבה נרתמת הגזענות לצורך חיזוק שלטונם של העשירים על העניים ושל החזקים על החלשים, לא הופתע ממהלך הדברים. רק מסר כואב שקיבלתי מחבר בהודו שעורך שם עיתון סוציאליסטי, הכביד קצת על הנשמה. בסופו של דבר, לא מדובר כאן באלבמה בשנות החמישים אלא על ישראל, שהיו לה פעם יומרות סוציאל-דמוקרטיות. יש להודות שאיבדתי אפילו את החשק להתקלס קצת במסיתים, ללגלג על בורותם או על העברית שלהם. "גזעני עירך קודמים?" קל מאוד להמציא פרפראזה כזו; הרבה יותר קשה לחיות את הדברים ועם הדברים, כאשר אין בידינו כלים בעלי עוצמה למגר את התופעה. יכולתי לכתוב "לגדוע אותה בעודה באִבּה", אבל זה קצת מאוחר לראות בגזענות ובשנאת הזר סתם מחלות רוח קולקטיביות שגרתיות, שניתן לטפל בהן בקלות יחסית. הפשיזם מכרסם בכל חלקה טובה שנשארה בחברה הישראלית. לא מאוחר להשיב מלחמה שׁערה אבל צריך לגייס כוחות רבים ומגוונים לפני שכולנו ניאלץ לנשום את האוויר הרעיל.

השמאל לבדו לא יוכל להתמודד עם המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת. לצורך עצירת הגזענות המשתוללת ובלימת הפשיזם הלאומני הגואה, יש לרתום דמיון ויצירתיות למאבק, בעיקר כדי לאתר בני ברית בלתי צפויים ואולי מפתיעים. בינתיים, בחינה מדוקדקת של הדיווחים והפרשנויות על ליל הבדולח התל-אביבי חושפת לאו דווקא את ההצעות לפתרון, אלא בעיקר את הבעיות היסודיות של החברה הישראלית. ניתן אולי להצביע כבר עכשיו על המכנה המשותף, שמשתק כל פעולה יעילה לא רק בנושא הפליטים אלא גם בטיפול הכולל בבעיות המצוקה בישראל. רוב המגיבים, מכל קצווי הקשת הפוליטית, מסרבים להרים את נס המרד נגד הניאו-ליברליזם, ששולט בכל רובדי הממשל, האקדמיה, החברה והתרבות.

שתי מגמות מסתמנות בתגובות התקשורתיות והפוליטיות למהומות נגד המהגרים- הפליטים: א. ביקורת מתנשאת, לעתים אנטי-מזרחית בתוכנה ובסגנונה, כלפי אנשי השכונות; ב. הבעת אמפתיה כלפי המתפרעים מטעמים של הזדהות חברתית, עדתית ואפילו מעמדית איתם. חווינו הרבה גילויי הבנה כלפיהם, כולל ההטחה הפופוליסטית של מה היה קורה אם "המסתננים" היו גרים בשכונות היוקרה בצפון תל אביב. בולטת בעליל ההתחמקות מהוֹקעת האשמים האמיתיים במצב, הניאו-ליברלים והמתעשרים, הזוכים לגיבוי מוחלט בהנמקות הנובעות באורח ישיר, לא תמיד מודע, מהאידיאולוגיה השמרנית ומאמונה עיוורת ב"כוחות השוק", אולי עם תיקונים קוסמטיים ידועים. בכל המחנות מצאנו סממנים של המשך התמיכה בעושי דברם של בעלי ההון. לחילופין, ניתן למצוא גם ביקורת אישית כלפי חלק מראשי הדרג הפוליטי אבל מבלי להסיק את המסקנות הרעיוניות מהמצב.

אין טעם להאשים רק את בנימין נתניהו ואנשיו, כפי שעושים מבקרים המבקשים לקיים את הקונפליקט לכאורה בין הימין החילוני לבין המרכז הלאומני כמעט בכל מחיר. בחוגים מסוימים מצביעים על ביבי כאשם בלעדי בכל מצוקות החברה הישראלית, ומתעלמים מן העובדה שהוא מוציא לפועל את האידיאולוגיה הקיצונית שלו בנושאים חברתיים בהעדר יריבים רעיוניים ופוליטיים ראויים. נציגי אסכולת החמלה בתוך הליכוד נחלשו מאוד, והתאצ'ריזם שולט בּכול. ש"ס עוסקת רק בסקטור שלה, ומפקירה את כלל החברה ואת המגזרים החלשים האחרים למשרד האוצר, שעליו השתלטו כבר לפי שנות דור שמרנים קיצוניים. כיוון שמשרד הפנים נמצא בידי לאומנים-דתיים, שאין בהם שמץ של הומניזם וחמלה כלפי לא-יהודים, אין סיכוי לקלוט את הפליטים. כוחות השוק שולחים אותם לשכונות המצוקה; זו איננה בחירה אישית שלהם. אין יד מכוונת לחברה ולכלכלה כיוון שהאנוכיות היא האידיאולוגיה המנצחת בישראל.

כדי לקלוט את הפליטים ולהסדיר את בעיותיהם של אלה שלא ירצו להישאר כאן, יש הכרח בתכנון חברתי כולל, שיש בו גם אלמנטים סוציאליסטיים מובהקים: פיזור אוכלוסין, הקמת מרכזי קליטה ראויים, שירותי תעסוקה, רווחה, בריאות וחינוך. כל אלה דורשים תקציבים, שיניעו את גלגלי הכלכלה וייצרו תעסוקה גם להמוני אזרחים ישראלים. אין אפילו איש שמאל אמיתי אחד בישראל שחושב שאנשי שכונת שפירא או שכונת התקווה חייבים להרים את המשא הזה בעצמם. ריכוזם של המסכנים והנרדפים באזורי מצוקה הוא פועל יוצא מההשקפה הדומיננטית כאן, השוללת תכנון חברתי מסודר ושוויוני.

המסקנה החשובה ביותר מהניתוח הזה היא, שאין סתירה מבנית בין הטיפול במצוקתם של תושבי השכונות וערי הפיתוח לבין פתרון בעיית הפליטים החיים בתוכנו. רק תכנון, ריסון תאוות הבצע של העשׂירונים העליונים, מיסוי למימון שירותים ישנים וחדשים וחינוך נגד גזענות ולאומנות יקדמו אותנו לעתיד חדש וטוב יותר. חשוב שגם שמרנים מתונים יתמכו בצעדים האלה. באנגליה הייתה פעם אסכולה חזקה מאוד דווקא במפלגה השמרנית הבריטית, שנאבקה נגד תפיסות ניאו-ליברליות קיצוניות שקידשו את כלכלת השוק בכל מחיר. הזרם המרכזי בשמרנות המשיך (עד 1975) את הטוֹרים, שנאבקו במאה ה-19 בכלכלת השוק הפראית של הוִויגים. הסיעה של מרגרט תאצ'ר, שהביסה את הזרם המרכזי במפלגה השמרנית, חבְרה בתחילת שנות השמונים לנשיא האמריקאי רונלד רייגן בהכחדת כל שׂריד לתפיסות חברתיות בכלכלה. מאז שולט הכסף במקום המכניזם הדמוקרטי וההגינות הבסיסית. באירופה כבר קיימת התקוממות של ממש נגד הניאו-ליברליזם האנוכי; אבל העסקנים הישראלים דומים לשמרנים הקיצונים בארצות הברית.

שום ועדה לא תציל אותנו מהשלכות המצב הנוכחי. גירוש המוני ואכזרי יעצים עוד יותר את השנאה לישראל בכל העולם; המשך המצב השׂורר בשכונות בתל אביב ובערים הבינוניות בדרום הארץ יגביר את החדירה הפשיסטית (ובעתיד גם הניאו-נאצית) לאזורים מוכי עוני ומוזנחים. יש לשלב את המאמץ לשיפור מצבה של האוכלוסייה הערבית, לפתרון נאור והוגן לפליטים ולשיקום אמיתי של השכונות ושל ערי הפיתוח. אין, וגם לא יהיו, פתרונות קלים כלשהם.

• פורסם בכל העיר, 1 יוני 2012

Share on Facebook