הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביוני, 2012 22 תגובות

בשנת 2011 שטף את העולם גל מחאה שהקוד הגנטי שלה הוא השאיפה לדמוקרטיזציה. תנועות עממיות  שפעלו במודל דומה התעוררו לא רק במדינות שאינן דמוקרטיות, אלא במדינות שלהן מסורת דמוקרטית ארוכת שנים. בדברי הימים קיימות שתי סיבות להתקוממות עממית, אדמה וכוח. עניינן של המהפכות הדמוקרטיות של שנת 2011 הוא כוח. ליתר דיוק, ביזור של כוח שמוחזק בידי מתי-מעט, והחזרתו לידי ההמונים. כך גם בישראל. בני מעמדות הביניים והפריפריות החברתיות יצאו בהמוניהם לרחוב מתוך תחושת ייאוש גוברת, לנוכח החלשותם מול הברית של הון-שילטון.

45years-clowns"צבא הליצנים" בהפגנה נגד 45 שנות כיבוש, תל אביב יפו, 9.6.12 (צילום: אקטיבסטילס)

קשה לחשוב על דרך פחות מעוררת השראה מהאופן שבו התחילה המחאה החברתית בישראל. עוד לפני שננעץ יתד האוהל הראשון יצא קצפו של הציבור על מחירה של גבינה דלוחה במיוחד –קוטג'. היה קל לטעות ולחשוב שיש כאן מרד צרכני חסר חשיבות. אולם הזעם על העלות הגבוהה של המצרך הבסיסי הזה היה מכוון לא רק כדי להוזיל מחיר של מוצר כזה או אחר, אלא כנגד השיטה שעל פיה היוקר לא נקבע על אלפי מדדים ריאליים כמו גובה המשכורות, אלא על פי גחומתיהם של בעלי ההון המחזיקים בתנובה ושטראוס. זאת הייתה סנונית ראשונה, שביטאה חוסר נחת של מעמד הביניים מההסדרים הכלכליים-חברתיים שמונעים ממנו לשגשג. כמליון ישראלים גדשו את הכיכרות בדרישה להשיב את הכוח העצור בידיהם של בעלי ההון חזרה לנציגות שמבטאת בדרך נאמנה יותר את  האינטרסים של האזרחים.

ביזור הכוח הקובע איך ייראו ההסדרים הכלכליים חברתיים, הוא כמובן רק היבט אחד, וכנראה גם לא הראשון במעלה, כשמדובר בדמוקרטיזציה של המרחב בו אנחנו חיים. הדוגמא המאלפת ביותר בעיני נמצאת בירושלים. בשיאו של הקיץ שעבר עמדו על במות המרכזיות במערב ירושלים הורים ומורים שזעקו כנגד תהליכי ההפרטה שעוברת המערכת, על פיחות במעמד המורה ועל שחיקת הערך של חינוך חינם שיוויני לכל ילד. באותו זמן, במזרח ירושלים, מיעוט הילדים שזכו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים עשו זאת במשמרות בכיתות דחוקות ורעועות. בשעות שאחרי או לפני הלימודים הם היו חשופים, כיתר חבריהם, לאלימות הקשה של מתנחלים ושוטרים ברחובות, למעצרים ולפגיעה בגוף. למעשה, כשקוראים דוחות על החינוך במזרח ירושלים הנתונים דומים באופן מעורר חלחלה למצב בדרום אפריקה של שיא האפרטהייד. הרבה נאמר לאחרונה על היעדר הפתיחות של מארגני המחאה בבחירת הנואמים. מתוך היכרות עם מובילי המחאה, לפחות בימים התמימים של 2011, אני בטוח שהם היו שמחים לעלות על הבמה הורה ממזרח ירושלים שיביע את כעסו על היעדר עתיד מבטיח לילדיו. אלא שהמניע להתקוממות של ההורה המזרח ירושלמי אינו מצב מערכת החינוך, אלא שלילת חירותו וחייו תחת שילטון זר.  ההורה המזרח ירושלמי אינו שותף למחאה, משום שאין משמעות להתקוממות נגד מעילה של שלטון בתפקידו כאשר העמדה הבסיסית היא חוסר הכרה בריבונותו של אותו שילטון.

במוצאי שבת התקיים בתל אביב מצעד תחת הכותרת "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש". כפי שהיה ניתן לראות מהדוגמא הקודמת, לפחות בהיבט מסוים יש פער בלתי ניתן לגישור בין המטרות של  החברה הישראלית, שנפגעת מהשלטון בו בחרה, לבין המטרות של פלסטינים שחיים תחת ריבונות של כיבוש ישראלי מאונס. כפי שהיטיבו לנסח זאת אלו שטוו את חיבור המאבקים/מסרים, מדובר בראש וראשונה בעמדה מוסרית. כפי שקורה לא אחת בשיח שנשאר בגבולות המוסר, יש בטיעונים מסוג זה שימוש במושגים אמורפיים (כך מועדף מושג הצדק הכללי על מושגים כדמוקרטיה או שוויון) והפרדה חדה בין טוב לרע. היציאה עם הכותרת הזאת להפגנה המסורתית שמציינת מדי שנה את יום הכיבוש מלווה מחד בתחושה של העזה, ומאידך בתחושת חשש מפני האופן בו תתקבל העמדה המוסרית הזאת בקרב ציבור המוחים הישראלי, שרובו לא מזוהה עם מחנה השמאל.

לתחושת החשש הזאת יש יסודות מוצקים. מחנה השמאל בישראל נמצא בשפל חסר תקדים. כוחות פשיסטיים מאיימים עליו באופן מוחשי, ויוקרתו הציבורית אבדה. למעשה, נדמה שמחנה השמאל ההולך והקטן מהווה שק חבטות וכתובת להאשמות לכל בעיה חברתית שמתעוררת (המתקפה אחרונה על אירגוני הסיוע לפליטים היא הדוגמא האחרונה). בתגובה, השמאל הישראלי עסוק בימים אלו בחשבון נפש קולקטיבי, המנסה לגלות את הסיבות לכך שאין לו אחיזה בליבות ההמונים ולהכות על חטא. מדובר בשיח פנימי, צדקני בדלני, ובסופו של דבר עקר. נדמה שיש כעת תחרות סמויה בין גופים ופעילים מי מציג את העמדה המוסרית ביותר. אין פלא איפוא שבאירוע הדגל של השמאל, הצעדה המסורתית בתל אביב, המסר הוא מסר מוסרי בהגדרה. יש כאן, כמובן, פער מהותי בין המוטיבציה לתגובה. קשה להאמין שיש מי שיטען שהשמאל הישראלי הפך שנוא בגלל שהעמדות שלו לא היו מוסריות מספיק. הסבר אחר מתקבל על הדעת יותר אפשר לשאול מניתוח של חנה ארנדט את השנאה שהופנתה ליהודים בעידן של אירופה האיפרילסיטית (שהיא בתורה שאלה מדה טוקוויל שניתח את השנאה לאצולה הצרפתית לאחר המהפכה). על פי הסבר זה, אליטה הופכת להיות שעיר לעזעזל כשהיא מאבדת את הפונקציה החברתית שלה. הפונקציה הזאת יכולה להיות שנויה במחלוקת, אולם דווקא כאשר האליטה מאבדת אותה היא נתפסת כנטל על החברה וחיצי הזעם של הציבור מופנים אליה.

השמאל הישראלי החזיק במשך שנים בעמדות שהייתה להן משמעות בשדה הכוח הפוליטי. התפיסה שישראל צריכה לצאת מהשטחים הכבושים ולחתור להסכם שלום עם שכנותיה איבדה בתהליך הדרגתי מכוחה בשנים שאחרי אוסלו, והפכה לא רלוונטית לאחר התנתקות מחד והעמקת כוחה של תנועת התנחלות בגדה מאידך.  נדמה שמאז השמאל הישראלי לא הצליח לייצר עמדות שתהיה להם השפעה על השיח הציבורי הכללי. הצעדה במוצ"ש היא מעין הצהרה של השמאל שמקומו הטבעי הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי.

בכותרת "אין צדק חברתי ללא סיום הכיבוש" יש עמדה כפולה כלפי שני כוחות משמעותיים שפועלים כעת במרחב המחאה החברתית הישראלית והמאבק העממי הפלסטיני. כריכתם המלאכותית של שני המאבקים ביחד היא תכסיס רטורי שאין לו קשר למציאות הפוליטית. "צדק חברתי" הוא מושג אמורפי שאפשר לטעון אותו כמעט בכל משמעות (בזמנו אפילו האוליגרך הרוסי גידאמק רץ לבחירות לעיריית ירושלים במפלגה שזה היה שמה). תנועת המחאה החברתית נתנה למושג הזה משמעות מסוימת שניסיתי כאן, לפחות על קצה המזלג, לעמוד על טיבה. מה אומרת הסיסמא "בלי צדק חברתי אין כיבוש"? ראשית, היא מאיינת את המובן של הצדק החברתי של המחאה (אין צדק חברתי…) שנית, היא ממצבת את אנשי השמאל כמטיפים אשר מתריעים בפני יתר העם שעד שלא ייפסק חטא הכיבוש הם לא ידעו ברכה ושיגשוג חברתי. במהלך התעצבותה של המחאה החברתית, גופים ויחידים מהשמאל הישראלי בחרו לקחת בה חלק, בין אם בפריפריה ובין אם בשדרתה המרכזית. העמדה של "אין צדק חברתי בלי כיבוש" היא עמדה רטרוספקטיבית. לאחר שנה של מעורבות מצהיר המחנה שיותר נוחה לו העמדה של מבקר מבחוץ מאשר שותף להשפעה על תהליכים חברתיים וכלכליים בישראל. כך למעשה לא רק העמדות של מחנה שמאל מודרות מהשיח הציבורי, המחנה עצמו בוחר להדיר רגליו משיח זה.

חלקה השני של הסיסמא, "סיום הכיבוש", חסר פשר לא פחות. חירות היא לא מתנה שמעניק הריבון. חירות היא דבר שעם לוקח. אם מאבקה של התנועה העממית הפלסטינית יביא לסיום הכיבוש זה יקרה על אפה וחמתה של ישראל, ולא מרצונה הטוב. שינוי פני החברה הישראלית כאמצעי לסיום הכיבוש הוא אשליה ותו לא. אף על פי כן, שנה אחרי שנה צועד השמאל הישראלי בטקס ריטואלי ודורש לסיים את הכיבוש. כך יוצא שאנחנו מתעלמים מהעובדה שסיום הכיבוש הינו מאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני, והוא יוכרע לא בחוצות תל אביב אלא ברחבי השטחים הכבושים. תפקידנו הוא לסייע במאבק זה במקום בו מתרחשים הארועים הקשורים אליו, ולא במקום הרחוק מהם ביותר – פינת רוטשילד הבימה.

כך שגם כאן בוחר מחנה השמאל במחאה שהיא לצורך מחאה בלבד: בבחינת "הנה אמרנו את הדבר המוסרי להגיד, גם אם אין לכך שום השפעה על המציאות".

בסיכומו של דבר אנחנו ממשיכים להשלות את עצמנו בניסיון למזג שני מאבקים שונים למאבק אחד: המאבק החברתי לחלוקה מחדש של הכוח הפוליטי, והמאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני. בבחירה זו אנחנו הופכים את שאריות מחנה השמאל ללא-רלוונטי לשני המאבקים במקרה הטוב, ומרחיקים מאיתנו את אחרוני התומכים הפוטנציאליים שלנו, במקרה הרע.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. "שכחת" להגדיר מיהו "השמאל" שאותו אתה מאשים הגיב:

    לכן גם התקפתך שטותית ואמורפית. גם הגדרתך את תפקידנו מוטעית. תפקיד כוחות השלום היא להתנגד לכיבוש בכל מקום שבו ניתן לעשות זאת באפקטיביות. (כדוגמה: החרם המוצלח על האפרטהייד נעשה מחוץ לדרום אפריקה). גם טענתך מוטעית, כאילו "בני מעמדות הביניים והפריפריות החברתיות יצאו בהמוניהם לרחוב מתוך תחושת ייאוש גוברת, לנוכח החלשותם מול הברית של הון-שילטון") תחושתם היתה שהגיע הזמן להחליש את ה"הון-שלטון". לבסוף הקשר בין המאבק נגד הכיבוש לצדק חברתי אינו "תכסיס רטורי שאין לו קשר למציאות הפוליטית". אתה טועה ומטעה!

    • דרור בל"ד הגיב:

      BDS אינו מאבק לצדק חברתי. מטרותיו הפוכות. בכל זאת יש לתמוך בו ובכל צורת התנגדות אחרת למשטר האפרטהייד הציוני. את מה שמכונה המאבק לצדק חברתי יש להחרים ולהמשיך בפעולות ההתנגדות בתוך פלסטין ומחוצה לה. זו מטרת ההתנגדות. אין שום סיכוי ולכן אין שום דבר מועיל בלנסות ולשכנע את הציונים או לחפש מכנה משותף עימם. ילחמו הם את מאבקי הצדק הציוני ונילחם אנחנו את מאבק הצדק ההיסטורי לשחרור פלסטין.

  2. עמיר הגיב:

    נכון, אבל קשה לשנורר כספים באירופה בשביל סוציאליזם בעוד שארנקיהם פתוחים לשטחים הכבושים.

  3. אדם קלר הגיב:

    יתכן שאכן יהיה מוצלח יותר אם יהיו שתי תנועות נפרדות עם הפרדה הרמטית ביניהן.

    אחת תהיה תנועת המחאה החברתית "אנחנו רוצים צדק חברתי לישראלים, לא מענין אותנו מה קורה לפלסטינים. מבחינתנו, אתה יכול להיות כהניסט שקורא לטרנספר את כל הפלסטינים, אתה יכול להיות מתנחל שרוצה למלא את כל השטחים בהתנחלויות, אתה יכול להיות בעד להכנס לערים הפלסטינים ולבצע שם יום יום שחיטה וטבח. כל זה לא מענין אותנו, זה לא הנושא שלנו. כל עוד אתה רוצה צדק חברתי לישראלים, ברוך הבא.

    • אלמקיים הגיב:

      דמגוגיה יפה. כאילו שבעלי ההון יקומו מחר ויגידו "אוקיי, אנחנו מוכנים שתלאימו לנו את כל הרכוש, אבל רק אם זה יגיע ליהודים".

    • זה רציני או בדיחה? הגיב:

      כנראה שאצל אלו הכל אפשרי שני דגלים של הכיבוש ושל ההתנגדות לכיבוש צדק חברתי וברוך הבא לכהנא (וגולדשטיין.).

      בלהיטות שלהם למדינה ציונית התחרפנו כבר לגמרי…

  4. ק.א. הגיב:

    על הריחוק של הציבור:

    1- העתונות לא ממלאת את תפקידה וזונה אחר השלטון וההון.
    2- בתי המשפט והמשטרה לא עושים את עבודתם, שוחים בשוחד.
    3- בעיות חברתיות – מכל סוג – מוזנחות מזה שנים בהתמדה.
    4- החינוך בקרשים, העניין של הציבור בשתיינות ועבריינות, הדת רקובה, אלימות קשה כבילוי סו"ש.

    הציבור בורח אל הטימטום כמזור ואת כל התסכול יוציא על מי ששם לפניו את הראי.
    רוב הציבור (אספסופיהו) לא אוהב לשמוע עיצות ממשכילים (שמאלנים) ומעדיף ממשלה של ביריונים.
    כנראה שרוב הציבור מעדיף למות מאשר לחשוב.

    • א.פ הגיב:

      ק.א – תמשיך להתנשא.
      הבעיה מתחילה מאנשים כמוך החושבים כי השמאלנים הם המשכילים, ואילו שאר העם בור, ואספסוף מוסת.

      ובתור אדם אקדמאי מן המניין, ומשכיל, זו חשיבה מעוותת, מתנשאת ומעוררת קבס.
      פלא שהציבור סולד מאנשי שמאל מתנשאים כאלו?
      רד ממגדל השן שלך

      • ק.א. הגיב:

        ראשית, לא אמרתי שהציבור הוא בור חסר השכלה וגם לא אמרתי שהשמאל הוא משכיל אקדמי.
        רוב הציבור (הן המשכיל והן הבור) בוחר מרצון שלא לחשוב. מעין שילוב של פחד, ייאוש, שנאה וטיפשות.
        שנית, באמרי השכלתם של "רדיקלים" (אנטי-ציונים) אן משום כוונה להשכלה אקדמית דווקא אלא שימוש מושכל וחופשי בקומון סנס.

        אמרתי שיש בציבור העדפה ברורה של ביריונות.
        יש לך הסבר אחר לזה? אז בבקשה.
        שום מגדל שן!

  5. מי זה "שמאל" ומי כתב את הפאדיחה הגיב:

    האם האיוולת נכתבה ע"י הזוג דורית ודניאל ארגו, או רק ע"י דניאל. בגוף המאמר הוא מופיע רק בגוף זכר וביחיד ("אני בטוח")… כך גם ההתרסה נגד (מי?) "השמאל הישראלי עסוק בימים אלו בחשבון נפש קולקטיבי… מדובר בשיח פנימי, צדקני בדלני, ובסופו של דבר עקר". הפתרון של דניאל לא מאחר לבוא:
    לפרק! כמו שז'בו אמר באידיש "ברעכן". לכן נאמר לדניאל בבירור: היות ואנו בחד"ש לא פשענו, לא נגד "העם היהודי" ולא נגד העם הפלסטיני – אין לנו סיבה "להכות על חטא".

  6. רונית הגיב:

    אכתוב קצר. השמאל צריך לחזור לשכונות,גם אם פירושו של דבר לקבל צמרמורת.
    אכן הציבור לא אוהב להתעמק בענייני מוסר.
    אני מורה בתיכון והמצב עגום. אני נותנת לתלמידי משימה לחסל 2-3 מיליון פלסטינים והם נגשים למשימה בצורה הכי טכנית שאפשר.אין כמעט תלמיד ששואל שאלה מוסרית.
    כשכתבתי למורות על כך,מורה שהרימה את הכפפה סיפרה שבכיתתה התלמידים מוכנים
    לחסל פלסטינים, ולשאלתה :מה אנחנו שונים מהנאצי? הם ענו :אנחנו מחסל 3 מיליון, והנאצים חיסלו 6 . יחי ההבדל הקטן. כך שבעיני כל ביקורת על השמאל- נכונה.כדאי לעשות משהו.

    • דרור בל"ד הגיב:

      השמאל נמצא בשכונות! זהו השמאל המזרחי, קבוצת המעברה, ליטל בר, יעל בן יפת, שולה קשת ועוד פעילות מסורות. השמאל נמצא גם בשטחי פלסטין – גם שם פועלים מתנגדים מסורים. השמאל נמצא באירופה ובארה"ב ופועל למען החרמת המדינה הציונית. אין צורך להתחשבן מה יותר\פחות חשוב היות וכל פעילות חשובה. חשוב כי מורים ילמדו את ספרו של סמי שלום שטרית – המאבק המזרחי בישראל. במקום להתגולל על תלמידי ישראל יש ללמדם מי אחראי לכל הקטסטרופה הציונית. ביום שבו כל מזרחי ילבש חולצה עליה כתוב אני יהודי-ערבי יקיץ הקץ על המשטר הציוני.

      • שירה הגיב:

        דרור אתה אופטימי… ביום שבו כל מזרחי ילבש חולצה שכתוב עליה אני יהודי ערבי, יגידו לו כולם: אולי אתה ערבי אבל אתה קודם יהודי. זה יהיה בערך כמו היהודית דמוקרטית.
        בעיה לכבס מילים גם אם זה נגד ההיגיון?הנה עושים את זה אצלנו בהצלחה כבר עידן ועידנים.

  7. אשר פרוליך הגיב:

    לפי ק.א. כולם אשמים פרט למנהיגות השמאל. התפקיד של השמאל הוא לא רק להציב ראי לציבור.
    התפקיד הוא להנהיג ולהוביל ובכך הכשלון האולטימטיבי של השמאל.זה לא רק בארץ,זה בכל העולם.השמאל נמצא בשפל היסטורי בדיוק בנקודת המשבר העמוק ביותר של השיטה.למה זה קורה?מה היא הבקורת העצמית של השמאל?האם המודלים לחשיבה ופעולה נכונים?מבחן התוצאה הוא שקובע ואחריות המנהיגים,אלה שעומדים בראש המחנה,חייבים לבדוק את עצמם ומה סיבות הכשלון .אחריות רובצת עליהם ,לא רק הזכות לעמוד בראש המחנה.מציע בדיקה יסודית,בלתי מתפשרת,עד הסוף.

    • ק.א. הגיב:

      א.פ. היקר. לי אין את הלוקסוס לדיעות פוליטיות.
      כל מה שאני אומר זה שישראל (ולא רק) מנוהלת בידי פושעים (שמאלנים ימנים ומה שבאמצע).
      זה הכל.
      והעובדה ש 60 שנה לא זכה העם הזה ליום אחד של שלום מעידה על כך.
      "מבחן התוצאה" לא קובע כלום, אלא מבחן הדרך והמהות.

  8. לא למצעד האיוולת של דניאל ארגו הגיב:

    אימרו לא להפרדת המטרות והכוחות שמציע ה"שמאל-ימין" דניאל ארגו.

    רק אחדות הכוחות תביא לנצחון. השמאל האמיתי צריך להיות מאוחד בבחירת המטרות, בהגדרת סדר העדיפויות, וגם בתיאום בין הכוחות, לפני הפעולות ובמהלכם. אם כך ינהג ינצח את מחרחרי מלחמות השולל, את האפרטהייד, וגם את הנהגת הכיבוש. אז נוכל להביא גם צדק לסובלים מאי הצדק — החברתי, המעמדי, ולשכנינו קורבנות הכיבוש.

  9. לא לפרסם איוולת כזו של דניאל ארגו הגיב:

    אנו זקוקים למתווכחים ע נ י נ י י ם ולא לתעמלנים פסבדו שמאליים. הבעיה אינה שיש כאן יותר מדי אחדות במאבק ובחירת המטרות. הבעיה היא שחלק גדות מהאוכלוסיה היהודית פשוט נהנה מהנדל"ן הכבוש שבו זכה כמעט בחינם, ומאוד קשה לציבור להכיר בעוולות ובאיוולת של הגזל שהביאו לו מנהיגיו. זו היתה גם בעייתם של "הלבנים" ששלטו בדרום אפריקה. ואמר כבר המשורר "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" — צריך פרספקטיבה וגם לדעת היסטוריה, ולהבין לאן הכיבוש מוליך גם את הכובשים.

  10. אשר פרוליך הגיב:

    ל"מי זה שמאל": מה הצדקנות הזו ? מה הכוונה "לא פשענו"? האם ש"לא פשענו" זה מספיק? והכל בסדר? איכן הביקורת העצמית? איכן ההסבר לכישלון?(כישלון ,כוון שבתקופה קריטית ביותר של היום,לשמאל אין כמעט כל השפעה,לא בפרלמנט,לא ברחוב,לא בחינוך,ולא בחשיבה האינטלקטואלית.)
    כן,"פשענו",בכך שהשמאל בארץ (ובכל העולם)לא הצליחה להקים את אינטרנציונל של העובדים מחדש,מפולגת לכתות קטנות הנלחמות זו בזו,מגמגמת במנגינות לאומניות ומנותקת מהעובדים,מהצעירים ,מהמובטלים ומהעניים.אולי זה לא פשע,אבל זה כשלון חרוץ!

  11. "אינטרנציונל" הגיב:

    הפשע הוא שיש שמאלנים/מרכסיסטים לאומנים/ציונים. מחפשים אינטרנציונל של פועלים שנהנים מפריבילגיה ציונית ופועלים פלסטינים שהציונות דורסת אותם

  12. אשר פרוליך הגיב:

    ל"אינטרנציונל": נכון,הציונים מנצלים את הפועלים הפלסטינאים שנמצאים בעזה,בירדן וברמלה ובנוסף בונים אינטרנציונל של פועלים כדי לנצל גם את הפועלים הסינים,הספרדים והרוסים.
    הבעייה הקשה ביותר היא שרוב הציונים הם גם יהודים.

    • צדוק התקוה הגיב:

      הבעייה הקשה ביותר היא שרוב הציונים הם גם יהודים אז מה הפתרון ? לחסל את היהודים?

  13. צדוק התקוה הגיב:

    תגובתי לדרוד מבל"ד על האיולת שביום שבו כל מזרחי ילבש חולצה עליה כתוב אני יהודי-ערבי יקיץ הקץ על המשטר הציוני http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug&feature=player_embedded#!
    הינה מדובר בפת"ח לא בחמאס הדוגל בחיסול הישות הציונית נראה לי שהחולצה לא תעזור כמו שאומר אותו מופתי חומר למחשבה

הגיבו לעמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים