הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 ביוני, 2012 11 תגובות

כשחברי יוסי שריד כתב עוד רשימה שנונה ב"הארץ", שהוקיעה את פולחן האישיות של ביבי נתניהו, כתב לו מישהו שהוא שכח את עבודת האלילים של דוד בן-גוריון בשנות החמישים, והעלה מחדש את הטענה הנדוֹשה והלא מדויקת, שמנהיג מפא"י, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, כונה על ידי תומכיו "אחד בדורו". בנושא הזה, כמו באלפי נושאים אחרים, האמת ההיסטורית איננה רלבנטית. ה"אחד בדורו" הפך בעצם לשמו השני של בן-גוריון דווקא בפי מתנגדיו ואויביו הרבים מספור אפילו בתוך מפלגתו. בכל עשר שנים בערך אני נדרש שוב לנושא הזה, כיוון שבינתיים מתווספים דורות של קוראים שלא ידעו את בן-גוריון. הבּוּרוּת היא נשק מרכזי במאבק על נפשו של הציבור, שמוכן היום לבלוע עיוותים קשים לא מתוך רשעות, אלא מחמת אי-הידיעה.

Ben_Gurion_with_youthבן גוריון בכנס נוער, תחילת שנות ה50 (תמונה: ויקיפדיה)

לכן כדאי לדון קצת בסוגיה הזו ולפרק אותה לגורמים כדי לנפות את השקרים, את הסילופים ואת המיתוסים ולהפיק לקחים הקשורים להוויה שלנו בשנת 2012. קודם כול, ה"אחד בדורו" לא היה קיים כלל ועיקר, ותומכיו ואפילו מעריציו של "הזקן" בשורות תנועת העבודה סלדו מהכינוי הזה. מקורו נעוץ בספרה של ברכה חבס, "אחד ודורו", שהתפרסם בהמשכים גם בשבועון "דבר השבוע", שהיה עתיר השפעה בשנות החמישים. חבס, שהייתה נשואה לעסקן ולדיפלומט דוד הכהן, הייתה סופרת מחוננת וספרה נועד לתאר את צמיחת מנהיגותו של בן-גוריון בתוך הסביבה הפוליטית שיצרו בני דורו. הכתיבה לא הייתה ביקורתית במושגים של ימינו, אבל הפרטים היו בדוּקים, ויש לספר הזה ערך חיוני למי שרוצה להבין את העלייה השנייה והשלישית, שהניחו כאן את היסוד לא רק לתנועת העבודה אלא גם לחברה הישראלית כולה.

גם מי שחושב, כמוני, שהאישים המוזכרים בספר התכחשו לקיומם של הערבים הפלסטינים בארץ, ויצרו ישות מדינית מנוכרת לסביבה הגיאו-פוליטית שלנו, יודה שחבס לא טיפחה את פולחן האישיות של בן-גוריון. בני דורה כבר הפנו עורף ללניניזם ובעצם לסוציאליזם, וניסו להכפיף את העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים לצרכים הממלכתיים.

היו גם שרידים של חשיבה מרקסיסטית בצמרת תנועת העבודה, בעיקר בקרב אלה שהגיעו אליה מפועלי ציון ולא מהפועל הצעיר. כל המונחים האלה הם אולי סינית לחלק מהקוראים אבל הם חשובים להבנת העבר וההווה. לכן אסתפק באזכור קצר של התיאורטיקן המרקסיסטי גיאורגי פלכנוב (1918-1856), שסבר שההיסטוריה מתחוללת באמצעות תהליכים כלכליים-חברתיים שמובילים בהכרח ליצירת חברה סוציאליסטית. פלכנוב שלל את תפקידו המרכזי של המנהיג בהיסטוריה. בעיניו ההנהגה הייתה בעצם סוכנת ומקדמת של התהליכים לכינון סוציאליזם. כמה אירוני הוא הדבר שאיש כמו פלכנוב, על אף שהתנגד בסוף דרכו ללנין ותמך בהמשך המלחמה נגד גרמניה, היה בין יוצרי התשתית לתנועה שהעלתה לשלטון את יוסף סטאלין ויצרה את פולחן האישיות שלו, שבא להסוות מעשי אכזריות ורצח בממדים אדירים.

אנשים שחיו לצד בן-גוריון (שהושפעו מאוד מפלכנוב), כמו ברל כצנלסון, דוד רמז, אליעזר קפלן, יצחק בן-צבי, לוי אשכול ומשה שרת לא התייחסו אליו כמו אחד בדורו אלא לכל היותר ראשון בין השווים. עם כינון המדינה נרתמו המנגנונים הממלכתיים להאדרת שמו של בן-גוריון, שושנה דמארי שרה איזה פזמון מגוחך שניסה לשוות לו נופך משיחי, ואנשים כמו שמעון פרס ואפילו גולדה מאיר ראו בו "מתנה של ההיסטוריה לקוממיות ישראל". אבל יכולתו לשלוט הייתה תמיד נתונה לבקרה של מנגנונים משוכללים. משה שרת התווכח עימו על נושאים רבים; ניסיונו לחסל את פנחס לבון הצליח, אך גרם למרד נגדו של צמרת המפלגה, וסופו שגורש למעשה ממפא"י ואף הוגדר על ידי התובע המשפט הפנימי נגדו, י"ש שפירא, כ"פשיסט". בן-גוריון כפה על שמעון פרס את הקמת רפ"י (1965, המפלגה החדשה הראשונה של המרכז הלאומני בישראל), וסופו (1969) שהוביל את "הרשימה הממלכתית" הבדלנית שלו לכנסת בחברת עוד שלושה ח"כים נאמנים. אפילו פרס נטש אותו אז.

הבעייתיות של משטר בן-גוריון איננה נעוצה דווקא בפולחן האישיות שלו אלא בעיקר במדיניותו: המשטר (ולא בן-גוריון לבדו) רתם את ישראל לקשר נגד מצרים בברית עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, בנה כור גרעיני מסוכן לישראל ולשכנותיה בסיועו של פרס, דחה כל ניסיון להתקרב למדינות ערב, רדה באזרחי ישראל הערבים באמצעות המשטר הצבאי הטראומטי, עקר את הסוציאל-דמוקרטיה ואת סמליה מהתרבות הפוליטית של תנועת העבודה והכשיר את הקרקע לרכושנות הפראית של ימינו, ונעזר בפרס כדי לבנות מעמד מנהלים חדש, שיחד עם משרד האוצר חבר למעבידים והתנכר לעובדים. ההכרעות שלו בנושאי חוץ ופנים קיבעו את דמותה של המדינה. נכון שהוא פחד מההתפשטות הטריטוריאלית אחרי מלחמת 1967, אבל ברגע שתמך בסיפוח רמת הגולן וירושלים הוא בעצם הניח את היסוד להיסחפות ימינה של כל המרכז הלאומני, שהוא פרי רוחו הממלכתית.

המנהיג אכן משפיע, אבל מנגנוני השליטה של מפא"י, בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות לא עמדו לרשותו הבלעדית של בן-גוריון. מכאן שאיפתו להחליש את הסוכנות היהודית ואת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל. לפני שנבחר לראש ממשלה חלש על שני הארגונים ועמד בראשם, אבל אחרי 1948 לא היה מעוניין במוקדי כוח חלופיים לשלטונו.

גם נתניהו "המלך" איננו שליט יחיד. חולשתן של מפלגת העבודה ושל תנועת קדימה העניקו לו כוח אדיר בכנסת, שנשען על תמיכה רחבה בציבור, אבל גם הוא רק במעמד של ראשון בין השווים. הנטייה להתמקדות באיש ולא בנושא פגמה אפילו בתגובות בתקשורת ובכנסת, שליוו את מסקנות המבקר בנושא האסון ביערות הכרמל. גם בהן בלטה הנטייה לאפיונים אישיים תחת ניתוח חברתי. טענתו של שר האוצר יובל שטייניץ שהוא לבדו לא יכול לפתור את כל הבעיות הכרוכות בהפעלת השירותים הציבוריים היא כמובן נכונה. אבל עמדתו, כמו נכונותו של ראש המכון לדמוקרטיה אריק כרמון לעלות על בריקאדות למענו, נשענת על אמונה משותפת בעליונות ההון בכלכלה. כדאי לאזרחים לשנן לעצמם: מי שבוחר בממשלה ניאו-ליברלית הפועלת באורח מוצהר למען העשירים בנימוקים "כלכליים", נותן את ידו גם לחנק שירותי הכבאות, בתי החולים ובתי הספר. במשטר הכלכלי-חברתי השורר במדינה מקריבה הממשלה ביודעין את הכבאים, את הרופאים, את האחיות ואת המורים כדי שההון הגדול לא יישא בעול באמצעות תשלום מסים גבוהים. כאשר מעמידים לפנינו שתי חלופות, שבדיה או ארצות הברית, אנחנו בוחרים במוּדע באמריקאים. המחיר החברתי של הבחירה הזאת הוא בלתי נסבל, ונתניהו הוא רק חלק מהסיפור הזה.

  • פורסם בכל העיר, 29 יוני 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. איילה סבאג הגיב:

    היי חיים,
    מאמר חזק ויש בהחלט מקום לפרסם ולחלק אותו לציבור או לפחות לחלק מהציבור בכדי לשנות דעת קהל ולהעלות למודעות הציבורית שוב, של אלה לא יודעים שהטעו אותם…
    אני רוצה להוסיף נקודה חשובה על דברייך בעניינו של בן גוריון האיש שהמציא את שנאת החינם (כך אני קוראת לו, אולי יש מקום לאמץ את הכינוי החדש לבן הגוריון)….
    את כותב, ציטוט: "דחה כל ניסיון להתקרב למדינות ערב, רדה באזרחי ישראל הערבים באמצעות המשטר הצבאי הטראומטי," ו…..התייחס ליוצאי צפון אפריקה כאל ערבים…כלומר דיכוי וגזענות X 2

  2. שום בצל הגיב:

    "רתם את ישראל נגד מצרים"?
    באיזו קונסטלציה הייתה לישראל אפשרות ליחסים אחרים עם מצרים?
    לא ברור לי מה הוא "עקר", אבל ניכר שבחברה קולטת עלייה רבה מאוד, חלו תמורות רבות, ובין השאר, התמעטות השיטה הסולידרית שלא מותירה ליחיד דבר, לעומת היכולת לצבור מעט רכוש.
    "בנה כור גרעיני מסוכן לישראל ולשכנותיה"?
    במה הוא היה מסוכן? בכך שהעיז להוסיף אופציה גרעינית במקרה של גוג מגוג?
    הבעיה לשיטתך אינה "שכנותיה", אלא "ישראל", שמלכתחילה לא זכאית להיות כאן, ובוודאי לא להגן על עצמה…

  3. חנן שליב הגיב:

    ניתוח מענין כשלעצמו של ד.ב.ג ודרכו לשלטון . בן גוריון לקה בהמון טעויות , טפוחו של דיין,סלוק שרת ומהומת ה"פרשה" הוא פעל לא פעם בצורה כוחנית וברו' גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.נימוקיו הפסאודו ביסמרקיים לא תמיד היו מדויקים ויחסו הכמעט מקודש ל"ממלכתית" למרות שאולי,אולי היה נכון תפיסתית ,לא גובה בבניית הכלים הביקורתיים והיעילים .יחד עם זאת ודווקא לאור "2 מופתי" העת האחרונה: הן הרשות הפלסטנאית ודרכה לעצמאות והן האלטרנטיבה הימנית שלנו החל בבגין "הגדול" וכלה בביבי מוכיח את גדולתו וערכו הסגולי לעצמאותנו.

  4. מתקן הטעויות הרגיל הגיב:

    מתחילת דרכו הפוליטית היה בן גוריון איש "ישראל השלמה". בארכיון בן גוריון מצויה "תמונה 24" מ-1938 שבה הוא מצוטט: "היהודים מרגישים שהארץ בשלמותה שלהם בתורת זכות. העמדה היסודית של העם היהודי שא"י היא המולדת ההסטורית שלו לא נפגעה בעבר ולא יכולה להפגע בעתיד ע"י שום סידור פוליטי הצומח מתוך צרכי הרגע." ובתמונה 29: "א"י כולה היא המולדת של העם היהודי". וכבר באוקטובר 1933 כשהיה בן 47 פיתח ב.ג. תיזה יודו-צנטריסטית-גזענית ופסק כמו ז'בוטינסקי: "אנו זקוקים לטיפוס מעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי".

  5. חיים ברעם הגיב:

    למתקן הטעויות (שמסוגל אף הוא לטעות). כל הדברים שכתבת הם נכונים וכידוע לך כתבתי המון על כך שבן-גוריון היה ממשיך דרכו של זאב ז'בוטינסקי בנושאים חשובים רבים. עם זאת, אינך יכול להתעלם מתוכנית בילטמור שלו, שבאה לחלק את הארץ בנגוד לדעתם של חברים רבים במפלגתו. כדרכו הלך ב"ג עם בילטמור עד הסוף, ובשנת 1948 ניסה לחטוף הרבה יותר מאשר החלטת האו"ם בנובמבר 1947 התירה לו ולגרש כמה שיותר ערבים לארצות השכנות.
    אבל ב",ג מזוהה עם בילטמור ולא עם דבקות דוגמטית בשלמות הארץ. זוהי עובדה היסטורית.

    • ברעם עדיין דבק בגרסא דינקותא הגיב:

      כל ההסכמות של בן גוריון והציונים בכלל לחלוקה היו טקטיות בלבד כדי להשתחרר מההגבלות המנדט הבריטי כדי לבצע בכוח את מה שביצעו בסופו של דבר.
      מעולם לא התכוונו לשום חלוקה שתשאיר מיעוט עצום של פלסטינים בשטחם ומדינה פלסטינית אנטי קולוניאלית בשכנותם.
      בהקשר לבילטימור צריך לציין שבן גוריון תמך אידיאולוגית בטרנספר אלא שסבר שמטעמי יחסי ציבור ויחסים עם הציבור הליברלי היהודי והכללי, עדיף להצניע את המטרה ואת ביצועה להניח לבריטים לעשות. הסוף ידוע אבל חשוב להדגיש כי סוף מעשה היה במחשבה תחילה

  6. מתקן הטעויות הרגיל הגיב:

    ב.ג. היה ציוני-ריאליסט רק מבחינת הטיימינג. הוא הבין שלא ניתן לציונות לקחת את כל פלסטין במכה אחת, ושצריך לחכות שהתנאים יבשלו לכך וגם שהאימפריאליסטים "ידידינו" יסכימו. בתמונה 12 מ-1937 ב.ג. מצוטט: ‎"האמנתי שזאת היא אפשרות פוליטית, ואנחנו מעונינים בכך שהאפשרות הפוליטית הזאת תהיה לריאלית, אם לא תהיה לנו ראליות אחרת הנותנת לנו יותר"… זאת היתה תמיד דרכו של בן גוריון. תוכנית בילטמור היתה עבורו רק שלב בדרך לכבוש את כל פלסטין.

  7. מי היה יצחק שמיר האמיתי - במקום הספד מקובל הגיב:

    הבית הלבן: "שמיר הקדיש את חייו למדינת ישראל, חיזק את ביטחונה וקידם את שיתוף הפעולה עם ארה"ב". זה ששמיר זלזל באו‫"‬ם ופקד לרצוח את הרוזן ברנדוט לא נזכר. וגם נאומו בחנוכת בית כנסת בבית‫-‬אל‫:‬ "טקס זה מסמן ביתר שאת השתרשות והתערות של אנשי ארץ ישראל באדמת ארץ ישראל. במקום זה נולדו אבות האומה. מעיד על כך ספר הספרים ואיננו זקוקים להחלטות או"ם‫,‬ ‫"‬דוקומנטים ומסמכים מכל הסוגים ‫-‬ זה מה שקובע בשבילנו. כאן ניתנה ההבטחה ' כי הארץ שאתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך'. כאן יש שיבה הביתה במלוא מובן המילה"

  8. שירה הגיב:

    העבודה וקדימה הם לא אלטרנטיבה לליכוד אלא הם עוד ליכוד. במצב שבו יש לך אפשרות לבחור בין ליכוד, ליכוד וליכוד, ייבחר הבן אדם הכי ממותג. וזה כרגע ביבי. אם אריק שרון יקום מהתרדמת יהיה מאבק פוליטי בין שני מותגים, כשלא משנה מי שייבחר, התוצאה תהיה אותה תוצאה: כלכלה לעשירים בלבד, העמקת הכיבוש וההתנחלויות, מחייה יקרה עד כדי חנק והאלהת הצבא. כנ"ל אם דב"ג היה היום ראש הממשלה. זה פשוט מאוד: יש 2 דרכים: חתירה לשלום וצדק או חתירה למלחמות ואי צדק. במקרה השני מקבלים גם בונוס של כלכלה מחורבנת.

  9. ק.א. הגיב:

    בן גוריון = אורי גלר = המשיח …

  10. רמי הגיב:

    יש מנהיגים גלויים, כמו צ'רצ'יל למשל שאמר ועשה (לחם בהיט') ויש כאלו שהם שומרי סוד ותוכם לא כברם. ביבי וביג'י הם כאלו. ביג'י דיבר על חלוקה אבל תכנן טיהור אתני וביצע אותו מעשה פוליטיקאי על ורב תככים (זה אסון להם ולנו, ואנו רק בתחילתו, ייאמר למי שאינם יודעים). ביבי בסתר לבו זומם להיות ביג'י-תו ולבצע את הטיהור הסופי של הגדמ"ע והגלילים והמשולשים והנגב. יש אינסופר אידיקציות והתנהגויות שמתיישבות עם ההגיון (הגיון שטני, יש לומר) רק אם מניחים שזו היא ה"אורנים" שלו. ראו הזהרתם

הגיבו לברעם עדיין דבק בגרסא דינקותא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים