הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 ביולי, 2012 26 תגובות

הערה: זהו מאמר נוסף בסידרה של מאמרים של נועם חומסקי. המאמר תורגם על ידי הקולקטיב הירושלמי, עריכה ואיחוד סגנון: גיא מור.

אירועים חשובים מצוינים בכובד ראש –  המתקפה היפנית על בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור, היא אחד מהם. אירועים היסטוריים אחרים זוכים להתעלמות, ולא פעם אנו יכולים ללמוד מהם לקחים חשובים בנוגע למה שכנראה עתיד להתרחש, גם ברגע זה.

וברגע זה, איננו מציינים את יום השנה ה-50 להחלטתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי לנקוט את מעשה התוקפנות הרצחני ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: הפלישה לדרום וייטנאם, ולאחר מכן לכל הודו-סין, שהותירה מיליוני מתים והחריבה ארבע מדינות. מספרם של המתים והפגועים עדיין מצוי בעלייה כתוצאה מהשפעות ארוכות טווח של הספגת דרום וייטנאם בכמה מגורמי הסרטן הקטלניים ביותר המוכרים לנו, שננקטה על מנת להרוס בתי מחסה ויבולי מזון.

chomsky

המטרה העיקרית הייתה דרום וייטנאם. התוקפנות התפשטה מאוחר יותר לצפון, אחר כך – לחברת האיכרים המרוחקת בצפון לאוס, ולבסוף – לקמבודיה הכפרית, שהופצצה במידה המזעזעת השקולה לכלל גיחות ההפצצה של בעלות הברית באזור האוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל שתי פצצות אטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי. בכך הוצאו אל הפועל הוראותיו של הנרי קיסינג'ר: "כל מה שטס על כל מה שזז" – קריאה לרצח עם שנדיר למצוא ברשומות ההיסטוריה. רק מעט מזה מונצח. רוב המידע היה ידוע רק למתי מעט מחוץ למעגלים צרים של פעילים.

כאשר החלה הפלישה לפני 50 שנים, החשש היה כה מועט שרק מאמצים מועטים הוקדשו להצדקה. בקושי יותר מהפצרתו הנרגשת של הנשיא ולפיה "מסביב לעולם עומדת מולנו קונספירציה מונוליתית וחסרת מעצורים שנשענת בעיקר על אמצעים חשאיים להרחבת אזור ההשפעה שלה", ואם הקונספירציה תשיג את מטרותיה בלאוס ובוייטנאם, "השערים ייפרצו".

 בהזדמנות אחרת, הוא הזהיר ש"החברות הפייסניות, השאננות והרכות עומדות להיסחף עם הריסות ההיסטוריה ורק החזקים…עשויים לשרוד", הפעם כאשר הביע עמדה בנוגע לכישלון התוקפנות והטרור האמריקני ברמיסת העצמאות הקובנית. כאשר המחאה החלה להתרחב כשש שנים לאחר מכן, ההיסטוריון הצבאי והמומחה המכובד לענייני וייטנאם ברנרד פול, שלא היה בעל השקפות יוניות, חזה כי "וייטנאם כישות תרבותית והיסטורית…מאויימת בהכחדה…כאשר האזורים הכפריים גוועים תחת מהלומות המכונה הצבאית הגדולה ביותר ששוסתה אי פעם באזור בגודל כזה". גם הוא התייחס לדרום וייטנאם.

כאשר הסתיימה המלחמה שמונה שנים איומות לאחר מכן, דעת הקהל המיינסטרימית הייתה חצויה בין מי שתיארו את המלחמה כ"מטרה נאצלת" שאפשר היה להגשים עם מסירות רבה יותר, ובקצה השני, המבקרים, שלדידם הייתה זו "טעות" שהתבררה כיקרה מדי. בשנת 1977 לא משך הנשיא קרטר  תשומת לב רבה כשהסביר שאיננו חייבים לוייטנאם "כל חוב" מפני ש"ההרס היה הדדי".

טמונים בכך לקחים חשובים להווה, גם מעבר לתזכורת הנוספת שרק החלשים והמובסים נדרשים לתת דין וחשבון על פשעיהם. לקח אחד הוא שכדי להבין מה קורה עלינו לשים לב לא רק למאורעות קריטיים בעולם האמיתי, שלעתים נדחקים הצידה מדפי ההיסטוריה, אלא  גם למה שמנהיגים ופרשנים מקרב האליטה סבורים, ככל שהדברים נגועים בפנטזיה. לקח נוסף הוא שלצד הבדיות שנרקחות כדי להטיל אימה על הציבור ולגייס אותו (וייתכן שחלק מהלכודים ברטוריקה של עצמם מאמינים בהן), יש גם תכנון גאו-אסטרטגי שמבוסס על עקרונות רציונליים ויציבים על פני תקופות ארוכות, מפני שהם מושרשים במוסדות יציבים ובאינטרסים שלהם. הדבר נכון גם ביחס לוייטנאם. אשוב לכך בהמשך, וכאן אסתפק בהדגשה שגורמים עקביים בבסיס פעולות המדינה חבויים היטב לרוב.

מלחמת עיראק היא דוגמה מאלפת. היא שווקה לציבור מבועת על סמך הטיעונים השכיחים בנוגע להגנה עצמית נגד איום אדיר על הישרדותו: ״השאלה היחידה״ , הצהירו ג׳ורג׳ ו. בוש וטוני בלייר, היא האם סדאם חוסיין יסיים את תכניותיו לפיתוח נשק להשמדה המונית. כאשר השאלה היחידה זכתה לתשובה הלא נכונה, הרטוריקה הממשלתית השתנתה ללא קושי ל״כמיהתנו לדמוקרטיה״, ודעת הקהל המחונכת נעה ללא פקפוק בעקבות השינוי; כל זה עניין שבשגרה.

מאוחר יותר, כאשר היה קשה יותר ויותר להסתיר את מימדי התבוסה האמריקנית בעיראק, הממשלה הודתה בשקט במה שהיה ברור לכל אורך הדרך. בשנים 2007-2008, הממשל הכריז באופן רשמי שהסדר קבע חייב להקנות לארה״ב בסיסים צבאיים ואת הזכות לפעולות לוחמה, וחייב להקנות עדיפות למשקיעים אמריקנים במערך האנרגיה העשיר – דרישות שנזנחו מאוחר יותר בחוסר רצון לנוכח התנגדות עיראקית. וכל זה הוסתר היטב מהציבור.

בחינת השקיעה האמריקנית

לאור מסקנות אלה, כדאי לבחון אילו סוגיות זוכות לתשומת לב בכתבי העת בנושאי מדיניות בימים אלה. הבה נתמקד ביוקרתי שבכתבי העת המבוססים –  "פוריין אפיירס". הכותרת של גיליון דצמבר 2011 זועקת "האם הגיע סופה של אמריקה?" המאמר המרכזי קורא לקיצוץ ה"משימות ההומניטריות" מעבר לים אשר מכלות את עושרה של המדינה ועל ידי כך תיבלם השקיעה האמריקנית – שהיא נושא חוזר בשיח העוסק במדיניות בינלאומית, בדרך כלל בסמיכות לטענה כאילו העוצמה עוברת מזרחה לסין ואולי להודו.

המאמרים העיקריים עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הראשון, מאת שני בכירים ישראליים, כותרתו "הבעיה היא הסירוב הפלסטיני": אי אפשר לפתור את הסכסוך בגלל סירובם של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית – אף שאין זה אלא הנוהג הדיפלומטי המקובל: מדינות זוכות להכרה בינלאומית, לא מגזרים בעלי זכויות יתר. דרישה זו להכרה אינה אלא אמצעי חדש להרחיק את האיום של יישוב הסכסוך בדרך מדינית, אשר יחתור תחת שאיפות ההתפשטות של ישראל. העמדה המנוגדת, המוצגת על ידי מרצה אמריקני, מבוטאת במאמר שכותרתו "הבעיה היא הכיבוש". כותרת המשנה היא "כיצד הכיבוש הורס את המדינה". איזו מדינה? ישראל, כמובן. צמד המאמרים מופיעים תחת השער "ישראל תחת מצור".

בגיליון ינואר 2012 ישנה כרגיל קריאה להפציץ את איראן לאלתר, לפני שיהיה מאוחר מדי. בהזהירו מפני "סכנות ההרתעה", המחבר טוען: "אותם ספקנים לגבי פעולה צבאית אינם תופשים את הסכנה שבאיראן גרעינית לענייניה של ארה"ב במזרח התיכון. ותחזיותיהם הקודרות מניחות שהתרופה תהיה גרועה מהמחלה – כלומר שההשלכות של תקיפה אמריקנית באיראן תהיינה גרועות כמו התגשמות שאיפותיה הגרעיניות של איראן, ואף יותר מכך. ואולם, זו הנחה מוטעית. האמת היא שתקיפה צבאית לשם חיסול תכנית הגרעין האיראנית, אם תיעשה כהלכה, יכולה למנוע איום אמיתי על האזור והעולם ולשפר באופן דרמטי את ביטחונה הלאומי של ארה"ב". אחרים טוענים שהמחיר יהיה גבוה מדי, ויש אף המזכירים שתקיפה כזו תהיה הפרה של החוק הבינלאומי –  וכמוה אף עמדתם של המתונים, אשר חוזרים ומאיימים בתקיפה, תוך הפרת מגילת האו"ם.

הבה נבחן כל אחד משיקולים אלה. שקיעתה של ארה"ב היא אמיתית, אף שהחיזיון האפוקליפטי אינו אלא ביטוי לתפישת המעמד השולט לפיה כל דבר שאיננו שליטה מוחלטת הוא חורבן מוחלט. למרות הקינות מעוררות הרחמים, ארה"ב עודנה המעצמה השלטת, וזאת ללא עוררין. אין בנמצא מתחרה רציני על מעמדה, ולא רק מבחינה צבאית. סין והודו חוו צמיחה מהירה (אם כי מאוד בלתי שוויונית), אך הן נותרו מדינות מאוד עניות, עם בעיות פנים אדירות שכמותן אין במערב. סין היא מרכז ייצור עולמי מרכזי, אך בעיקר בתור מפעל הרכבה עבור המעצמות התעשייתיות המתקדמות שמסביבה ועבור תאגידים בינלאומיים מערביים. מן הסתם מצב זה ישתנה. העיסוק בייצור הוא תשתית לכושר המצאה, לעתים פורצת דרך, כפי שאכן קורה לעתים בסין. דוגמה אחת שהרשימה מומחים במערב היא ההשתלטות הסינית על שוק הפאנלים הסולאריים, לא בזכות כוח ייצור זול אלא בזכות תכנון מתואם ובמידה גדולה גם כושר המצאה. אולם הבעיות הניצבות בפני סין הן חמורות. חלקן דמוגרפיות, ונסקרו בכתב העת "סאיינס", השבועון המדעי האמריקני המוביל. המחקר מראה שהתמותה ירדה באופן חד בסין בשנות שלטונו של מאו, "בעיקר כתוצאה של פיתוח כלכלי ושיפור שירותי החינוך והבריאות, במיוחד המבצע לשיפור ההיגיינה הציבורית שהביא לירידה חדה בתמותה ממחלות זיהומיות". התקדמות זו נפסקה עם תחילת הרפורמות הקפיטליסטיות לפני 30 שנה, ושיעור התמותה עלה מאז. יתרה מזו, הצמיחה הכלכלית של סין באחרונה נשענת במידה רבה על יתרון דמוגרפי – אוכלוסייה גדולה מאוד בגיל העבודה. "אך חלון ההזדמנויות לקצירת יתרון זה עשוי להיסגר בקרוב", ויהיו לכך "השלכות חמורות על הפיתוח": "עודף היצע של כוח עבודה זול, שהוא אחד הגורמים המניעים את הנס הכלכלי הסיני, לא יהיה עוד בנמצא". הדמוגרפיה היא רק אחת ממגוון בעיות עתידיות. עבור הודו, הבעיות חמורות הרבה יותר.

לא כל הקולות הבולטים חוזים דעיכה אמריקנית. בקרב המדיה הבינלאומית, אין בנמצא גורם רציני ואחראי יותר מה"פייננשיאל טיימס" היוצא לאור בלונדון, בו לאחרונה הוקדש עמוד שלם לציפייה האופטימיסטית לפיה טכנולוגיה חדשה להפקת דלקי המאובנים בצפון אמריקה תאפשר לארה"ב להפוך לעצמאית מבחינת אנרגיה, ולפיכך לשמור על ההגמוניה הגלובלית שברשותה למשך מאה נוספת. אין אזכור של סוג העולם בו תשלוט ארה"ב במאורע משמח זה, אך לא בשל היעדר בהוכחות.

בסביבות אותו הזמן, סוכנות האנרגיה הבינלאומית (ה-IEA) דיווחה שעם רמת פליטת הפחמן הגואה גבול הבטיחות ייפרץ עד לשנת 2017, ככל שהעולם ימשיך במסלולו הנוכחי. "הדלת נסגרת", ציין הכלכלן הראשי של ה-IEA, ובקרוב מאוד "היא תהיה סגורה לעד".

זמן קצר לפני כן דיווחה מחלקת האנרגיה של ארה"ב על השיעורים האחרונים של פליטת הפחמן הדו-חמצני, ש"קפצו בכמות הכי ניכרת ברקורד" לרמה הגבוהה מן התרחיש הגרוע ביותר שנחזה על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) של האו"ם. רבים מן המדענים לא הוכו בתדהמה, וביניהם המחלקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לחקר שינוי האקלים, שהזהירה במשך שנים שתחזיות ה-IPCC הן שמרניות מדי.

מבקרים אלו של תחזיות ה-IPCC זוכים למעשה לשום תשומת לב ציבורית, בניגוד למכחישנים שבשוליים הנתמכים על ידי המגזר העסקי, יחד עם מסעות תעמולה ענקיים שדחקו את האמריקנים מן הספקטרום הבינלאומי בנושא – בפטירת האיומים כאיומי שווא. התמיכה העסקית מיתרגמת גם באופן ישיר לכוח פוליטי. המכחישנות היא חלק מהמשנה שעל כל מועמד רפובליקני לדקלם במערכת הבחירות המתנהלת כעת, הגובלת בפארסה, ובקונגרס הם חזקים מספיק למנוע אף מאמצים לחקור את ההשלכות של ההתחממות הגלובלית, קל וחומר למנוע ניסיונות רציניים לעשות משהו בנדון. בתמצית, ניתן אולי להוציא דעיכה אמריקנית מכלל סכנה אם ננטוש את התקווה להישרדות מכובדת, והסיכויים לכך מציאותיים מדי בהינתן יחסי הכוחות הקיימים בעולם.

"לאבד" את סין ווייטנאם

אם נשים לרגע מחשבות בלתי נעימות אלה בצד, בחינה מדוקדקת של הדעיכה האמריקנית מראה כי סין אכן משחקת תפקיד משמעותי, כפי שעשתה מזה 60 שנים. הדעיכה שכעת גורמת לחשש איננה תופעה חדשה. טביעת רגלה משתרכת עד לסוף מלחמת העולם השנייה, כשלארה"ב היה מחצית מן העושר העולמי, ובטחון והישג יד גלובלי שאין כמותם. קובעי המדיניות היו באופן טבעי מודעים לחוסר השוויון העצום בכוח, והתכוונו לשמור על מצב עניינים זה.

נקודת המבט הבסיסית שורטטה בכנות נערצת במסמך מדיני משמעותי משנת 1948 (PPS 23). מחברו היה אחד הארכיטקטים של הסדר העולמי החדש של אותו הזמן, המדינאי והמלומד המוערך ג'ורג' קנן, אדם מתון בעל דעות "יוניות" ביחס לשאר קובעי המדיניות. הבחנתו הייתה שמטרתה העיקרית של המדיניות היא לשמר את "עמדת אי-השוויון" שהפרידה בין העושר העצום שלנו לבין דלותם של אחרים. על מנת להשיג מטרה זו, ייעץ קנן, "עלינו לחדול מלדבר על מטרות מעורפלות … [ו]בלתי מציאותיות, כגון זכויות אדם, העלאת תנאי המחייה ודמוקרטיזציה", ועלינו "לדבר במושגי כוח פשוטים", מבלי  ש"ימנעו בעדנו סיסמאות אידיאליסטיות" על "אלטרואיזם ותרומה לעולם".

קנן התייחס באופן ספציפי לאסיה, אולם להבחנותיו אופי כללי, עם כמה חריגים, בנוגע למשתתפים במערכת הגלובלית בראשות ארה"ב. הובן היטב כי על ה"סיסמאות האידיאליסטיות" להיות מוזכרות תכופות ככל שמתייחסים לאחרים, כולל המעמדות האינטלקטואלים, אשר צופו לחרוט אותן על דגלם.

התוכניות שקנן עזר לנסח ולהוציא לפועל לקחו כמובן אליו את שליטתה של ארה"ב בחצי הכדור המערבי, במזרח הרחוק, באימפריה הבריטית לשעבר (כולל מאגרי האנרגיה של המזרח התיכון, שאין דומה להם), וככל שניתן מאירו-אסיה, בייחוד במרכזיה המסחריים והתעשייתיים. אלו לא היו מטרות בלתי ריאליסטיות, בהינתן חלוקת הכוח העולמית. אולם הדעיכה לא איחרה לבוא.

בשנת 1949, הכריזה סין על עצמאות, אירוע שזכה בשיח המערבי לכינוי "אובדן סין" – בארה"ב התלוו לכך קונפליקט קשה והטחת האשמות באשר למי אחראי לכך. הטרמינולוגיה חושפת רבות. ניתן לאבד רק מה שבבעלותך. ההנחה המובלעת הייתה שסין בבעלותה של ארה"ב, על פי זכות, יחד עם רוב שאר העולם, כפי שהניחו קובעי המדיניות לאחר מלחמת העולם השנייה.

"אובדן סין" היה השלב הראשון ב"דעיכתה של אמריקה". היו לכך משמעויות מדיניותיות בולטות. אחת מהן הייתה ההחלטה המיידית לתמוך במאמציה של צרפת לכבוש מחדש את הקולוניה-לשעבר בהודו-סין, כך שגם היא לא "תיאבד". הודו-סין כשלעצמה לא הייתה מקור לדאגה, למרות טענותיהם של הנשיא אייזנהאואר ואחרים לגבי אוצרות הטבע העשירים שלה. הדאגה הייתה "תורת הדומינו", שהיא לעיתים מושא לגיחוך כאשר אבני הדומינו אינן נופלות, אך נשארת בכל זאת עיקרון מדיני מאחר שהיא רציונלית למדי. בהתאם לפרשנות של הנרי קיסינג'ר, אזור שיוצא משליטה עלול להפוך ל"וירוס" שיגרום ל"התפשטות המחלה", העלולה לפתות אחרים לעלות על אותו המסלול.

במקרה של וייטנאם, החשש היה כי הווירוס של התפתחות עצמאית עלול להדביק את אינדונזיה, שיש לה באמת משאבים עשירים. וזה עלול להוביל את יפן – ה"סופר-דומינו", כפי שכונתה על ידי ההיסטוריון הבולט של אסיה, ג'ון דוואר – "להתאים" את עצמה לאסיה העצמאית כמרכז התעשייתי והטכנולוגי במערכת שתחמוק מאחיזתה של השליטה האמריקנית. פירוש הדבר, שארצות הברית הייתה מאבדת את ההישגים משלב המערכה באוקיינוס השקט שהשיגה במלחמת העולם השנייה, בה היא נלחמה כדי למנוע ניסיון של יפן לכונן סדר חדש כגון זה באסיה.

הדרך להתמודד עם בעיה כזו היא ברורה: להשמיד את הווירוס ו"לחסן" את מי שעשוי להיות נגוע. במקרה של וייטנאם, הבחירה ההגיונית היתה להשמיד כל תקווה של פיתוח עצמאי מוצלח ולכפות דיקטטורות אכזריות באזורים הסמוכים. משימות אלה בוצעו בהצלחה – אם כי להיסטוריה יש ערמומיות משלה, ומשהו דומה למה שהיה חשש ממנו התפתח מאז במזרח אסיה, למורת רוחה של וושינגטון.

הניצחון החשוב ביותר של מלחמות הודו-סין התרחש בשנת 1965, כאשר הפיכה של הצבא בגיבוי ארה"ב באינדונזיה בראשות הגנרל סוהרטו ביצעה פשעים מאסיביים שהושוו על ידי ה-CIA לאלה של היטלר, סטאלין ומאו. ה"טבח ההמוני המזעזע", כפי שתיאר אותו הניו יורק טיימס, דווח באופן מדויק בתקשורת המיינסטרימית, עם אופוריה בלתי מרוסנת.

זו הייתה "קרן אור באסיה", כפי שכתב הפרשן הליברלי הנודע, ג'יימס רסטון, בניו יורק טיימס. ההפיכה שמה קץ לאיום הדמוקרטי על ידי הריסת המפלגה הפוליטית מבוססת ההמונים של העניים, הקימה דיקטטורה שהמשיכה לצבור את השיאים הגרועים ביותר בעולם בנושא זכויות אדם, ופתחה לרווחה את העושר של המדינה למשקיעים המערביים. אין פלא, שלאחר זוועות רבות אחרות, כולל פלישה למזרח טימור שהייתה על גבול רצח העם, סוהרטו התקבל בברכה על ידי ממשל קלינטון ב- 1995 בתור "בחור כלבבנו".

שנים אחרי האירועים הגדולים של 1965, היועץ לביטחון לאומי של קנדי-ג'ונסון, מקג'ורג' בנדי, הרהר בתקופה זו ואמר שהיה זה חכם לסיים את המלחמה בוייטנאם באותה תקופה, כשה"וירוס" מושמד והדומינו העיקרי עומד איתן במקומו, כאשר הוא נשען על ידי דיקטטורות אחרות באזור הנתמכות על ידי ארה"ב.  נהלים דומים נלקטו באופן שגרתי במקומות אחרים. קיסינג'ר התכוון במיוחד לאיום של דמוקרטיה סוציאליסטית בצ'ילה. איום זה הסתיים במועד שכוח אחר, אותו האמריקנים הלטינים מכנים "ה-9/11 הראשון", אשר באלימות ותוצאות מרות עלה בהרבה על ה-9/11 שהונצח במערב. דיקטטורה אכזרית הוטלה על צ'ילה, חלק אחד ממגפה של דיכוי אכזרי שהתפשטה בדרום אמריקה והגיעה למרכז אמריקה תחת שלטון רייגן. וירוסים עוררו דאגה עמוקה גם במקומות אחרים, כולל במזרח התיכון, שם האיום של לאומיות חילונית הדאיג לעתים קרובות מתכננים בריטים ואמריקאים, וגרם להם לתמוך בפונדמנטליזם איסלאמי קיצוני כדי להתמודד עם זה.

ריכוז העושר והדעיכה האמריקנית

למרות ניצחונות כאלה, הדעיכה האמריקנית נמשכה. ב-1970 חלקה של ארה"ב בעושר העולמי ירד ל 25%, בערך במקום בו הוא נמצא כעת, עדיין עצום, אבל הרבה מתחת לחלקה בסוף מלחמת העולם השנייה. עד אז, העולם התעשייתי היה "תלת-קוטבי": צפון אמריקה המבוסס בארה"ב, אירופה המבוססת בגרמניה ומזרח אסיה, שכבר היה אזור התעשייה הדינמי ביותר, שהיה מבוסס ביפן, אבל כעת כולל את המושבות היפניות לשעבר טייוואן ודרום קוריאה, ולאחרונה גם את סין.

בסביבות הזמן הזה, השקיעה האמריקאית נכנסה לשלב חדש: דעיכה שנגרמה באופן מודע ועצמי. מאז שנות ה-70, חל שינוי משמעותי בכלכלתה של ארה"ב, כאשר קובעי המדיניות, הפרטיים והציבוריים כאחד, כיוונו אותה לעבר פיננסיות ומיקור חוץ של הייצור, צעדים שהונעו בחלקם על ידי ירידה בשיעור הרווח בייצור המקומי. החלטות אלה יצרו מעגל קסמים, שבו עושר נעשה מרוכז מאוד (באופן דרמטי ב-0.1% העליון של האוכלוסייה), מניב ריכוז של כוח פוליטי, ולכן גם חקיקה שמטרתה להמשיך את המחזור הלאה: מיסוי ומדיניות פיסקלית אחרת, הסרת הפיקוח ודה-רגולציה, שינויים בכללי הניהול התאגידי המאפשרים רווחים עצומים למנהלים, וכן הלאה.

בינתיים, עבור הרוב, השכר הריאלי בעיקר עמד במקום, ואנשים היו יכולים להסתדר רק על ידי עליה חדה בעומסי העבודה (הרבה מעבר לאירופה), חובות שאינם בני קיימא, ובועות חוזרות ונשנות מאז תקופת רייגן, שיצרו עושר על הנייר שבהכרח נעלם כאשר הבועות מתפוצצות (והעבריינים שוחררו בערבות על ידי משלם המסים). במקביל, המערכת הפוליטית הלכה והתפוררה כאשר שתי המפלגות נכנסו עמוק יותר לתוך כיסי התאגידים עם עלייה בעלותן של הבחירות, אצל הרפובליקנים ברמה של פארסה, והדמוקרטים (כיום במידה רבה "רפובליקנים מתונים" לשעבר) לא הרחק מאחור.

מחקר מימים אלה מטעם המכון למדיניות כלכלית, שהפך למקור עיקרי של נתונים מוסמכים בנושאים אלה במשך שנים, נושא הכותרת "Failure by Design" – כישלון מתוכנן. המונח "כישלון מתוכנן" הוא מדוייק. ברירות אחרות היו אפשריות. כפי שהמחקר מראה, ה"כישלון" מושפע על ידי אינטרס מעמדי. לא מדובר בכישלון עבור קובעי המדיניות. רחוק מכך. המדיניות חוללה כישלון לרוב הגדול, ה-99% עליהם מדובר בתנועות "לכבוש" (Occupy) – ולגבי הארץ כולה, הנמצאת בירידה ואשר תמשיך לרדת בהשפעת מדיניות זו.

גורם אחד לכך הוא מיקור חוץ של התעשייה. כפי שצויין בדוגמת הפאנלים הסלולריים, יכולת ייצור תעשייתי מעניקה בסיס ודחיפה לקראת חדשנות שמובילים לשלבים גבוהים יותר של תחכום בייצור, תכנון והמצאה. גם המעלות הללו עוברות מיקור חוץ, וזו אינה בעיה ל"מנדרינים הכספיים" שמעצבים מדיניות באופן הולך וגובר, אך זו בעיה רצינית לאנשים העובדים ולמעמד הביניים, ואסון אמיתי לרוב האפריקאים-אמריקאים המדוכאים, שמעולם לא נמלטו ממסורת העבדות ותוצאותיה המכוערות, ושעושרם הדל נעלם ממש אחרי ההתמוטטות של בועת הנדל"ן ב-2008, שהביאה למשבר הכלכלי האחרון, הגרוע ביותר עד כה.


ב-15 בפברואר, 2012 פרסם נועם חומסקי שני מאמרים חשובים הדנים בפירוט בשאלות הפוליטיקה הבינלאומית. אנו מפרסמים כאן את המאמר הראשון. המאמר השני פורסם באתר "הגדה השמאלית", ב-30 במאי האחרון. המאמר תורגם על ידי הקולקטיב הירושלמי. עריכה: גיא מור.

תגובות
נושאים: מאמרים

26 תגובות

  1. ע.ג הגיב:

    כל כך הרבה דברים לא נכונים. אבל מילא. מאז 1917 מנבאים הקומוניסטים את נפילת המערב וארה"ב בראשו ועלית משטר הצדק הקומוניסטי. כדי לממש זאת הם לא היססו לחבור להיטלר בהסכם מולוטוב ריבנטרופ. הם ניסו לקדם מהפכות בכל מקום בעולם כולל בקובה שם הציבה רוסיה איום גרעיני על ארה"ב (וכמובן שארה"ב תוקפנית). בינתים הקומוניזם נעלם ולכל היותר עולים משטרים קפיטליסטים עם גוון סוציאליסטי מאד מתון. כרגיל הקומוניסטים תומכים גם בכל משטר רשע אם הוא נגד ארה"ב, ראה סאדם חוסיין והאיתוללות באיראן. כנראה שהם יחכו עוד הרבה שנים.

    • גופי הגיב:

      1. הסובייטים חברו לנאצים בגלל שהמערב היה חשדני מאוד כלפיהם ובמידה מסוימת בגד בהם (זוהי טענה מוכרת אפילו מפיהם של שמרנים מערביים).
      2. רוב רובו של השמאל מתנער מהמשטרים האפלים שהזכרת שם. אפילו חומסקי. הוא אמנם מצדיק את איראן בהקשר הסכסוך עם ארה"ב וישראל (וגם במידה מוגבלת), אך הוא בנוסף גינה בלשון בוטה את הנעשה בתחומי איראן, סוריה, ברה"מ.
      3. ארה"ב היא אמנם נאורה כלפי אזרחיה (אם כי בערבון מוגבל, בטח בהשוואה לדמוקרטיות האירופיות- ראה למשל את ההוצאות להורג, כאשר הקורבנות הם בעיקר בני מיעוטים), אך מנהלת

      • ע.ג. הגיב:

        1. ממש סיבה טובה לחבור לנאצים, עשו להם פרצוף חמוץ.
        2. באמת? אפילו מק"י לא התנערה מברה"מ של סטלין אחרי הגילויים של חרושצ'וב על המשטר. זה גם יפה להתנער מהמשטר אבל להמשיך לתמוך בו נגד ארה"ב. זה בדיוק מה שאמרתי – הקומוניסטים יתמכו בכל משטר רשע אם הוא נגד ארה"ב. תודה על אשור דברי.
        3. ארה"ב נאורה בכל קנה מידה הגון חוץ מזה הקומוניסטי שאיננו הגון. אפילו כשהיא מנהלת מלחמה שלאחרים נראית לא נחוצה ולא ענינית היא לא ניהלה מעולם רצח עם מאורגן כמו כל אחד מהמשטרים הקומוניסטים או כאלה שנתמכו על ידי הקומוניסטים

        • "פרצוף חמוץ" הגיב:

          בריטניה וצרפת התנגדו לכל ברית אנטי פאשיסטית עם ברה"מ למרות שסטלין התחנן ממש על הברכיים. מה שהם עשו זו ברית עם היטלר במינכן שהיתה מכוונת נגד ברה"מ

          אז תשמח שסטלין לא נפל בפח והשנתיים שנותרו להתכונן לו הם שהביאו בסופו של דבר לנצחון על גרמניה הנאצית ולא הצביעות המערבית…

          • דוד הגיב:

            במיכן הפקירו את צכוסלובקיה תמורת שלום מדומה . כעבור שנה נפגשו שרי החוץ של גרמניה וברית המועצות וחתמו על הסכם לכיבוש פולין. בשנים שלפני הפלישה לברית המועצות עסק סטלין בחיסול ראשי הצבא האדום והוא הופתע כשהתחיל מבצע ברברוסה לחיסול ברית המועצות . אילו סטלין היה מתכונן למלחמה התוצאות בשנה הראשונה לא היו כה עגומות..

    • משה אופיר הגיב:

      אני חושב שהרבה פעמים נכתבים כאן דברים שהם אנטי פטריוטים, אמנם הפעם כשמדובר על ארה"ב ניתן להבין למה המשורר מתכוון.
      ארה"ב ובעיקרה נדלן בארהב, דועכים בגלל סופות קשות שפוקדות אותם, הכלכלה בהאטה עקב המשבר הכלכלי האירופאי ולכן גם משקיעים נמנעים "מלבזבז" את כספם בלא ידיעה אם יראו לכך תשואה בעתיד.

      הגדה השמאלית, הפעם הצדק עמכם.

  2. חנן שליב הגיב:

    מה בדיוק "חשוב" במאמר,או לפחות חדש.העצוב שחומסקי ודומיו לא מציינים בפרוש איך לארגן נכון את חיינו החברתיים-כלכליים.לשבת 50 שנה באולימפוס ולכתוב שהקפיטליזם הוא נבלה והאימפריאליזם טריפה,נו באמת,חיים ברעם כבר שינן זאת בצריף הירוק יחד עם מוקי צור.החידוש יהיה עם הקמת כח סוציאליסטי (חו"ס קומוניסטי) נוסח אירופה גם בארה"ב.

  3. אשר פרוליך הגיב:

    פרופסור חומסקי היה רצוי שיעסוק במקצועו,בלשנות.כוון שהוא אינו כלכלן,,ויתרה מזו אף לא מרקסיסט ,מבלבל בין שקיעת ארה"ב לשקיעת הקפיטליזם.עבורו,שקיעת אירופה,שקיעת רוסיה לאחר ברה"מ אינן קיימות.רק שקיעת ארה"ב.הניתוחיים הכלכליים-פוליטיים שלו כו שגועים שגובלים בפטפטת ונתן להפריח ללא מאמץ רב.טיועניו כבר הופרחו פעמים רבות.חומסקי לא מבין שהבעייה היא לא ארה"ב אלא המשבר החמור של הקפיטליזם ושיעור הרווח הפוחת של התעשייה ועליית ההון הפיננסי הספקולטיבי במקום הייצור,התפתחות בלתי מאוזנת בין מדינות וגלובאליזציה.

    • ישי הגיב:

      להפריך, לא להפריח.
      את הטיעון השגוי מפריכים.
      את השממה מפריחים.

      • זיו הגיב:

        ישי, אל לך לתקן אותו. כאדם אשר לא בקיא ברזי הכתיבה, ואף מחשבותיו הפוליטיות והכלכליות אינן עמוקות מספיק, הוא מבייש אך ורק את עצמו.
        ועכשיו, כתגובה כללית למדי לדברי השטות הנאמרו לפניי, אבקש ממך לפנות ולקרוא פעם נוספת את הכתבה. ייתכן ואין היא נכתבה ותורגמה כיאות, ואולי הכוונה האמיתית שונה בתכלית משנכתב פה.

        אין בכוונתי לזלזל בך, אשר, אלא להפציר בך להפסיק בזלזולך המחפיר כנגד הפרופסור.

  4. ק.א. הגיב:

    המנגנון האימפריאלי הינו מנגנון של פשע. הוא שומר לעצמו את הזכות (והחובה) לקבוע את רף הרווח שבו יש צורך. אם רף הרווח הזה אומר שכדאי למחוק מדינות אז זה כך הם עושים! את מלאכת ההסברה המלוכלכת הם משאירים למורים, למחנכים, למשפטנים, ובמיוחד למצביאים ולרבנים.

    בידה אחת האימפריה המשוגעת משתוללת. בידה השניה היא מנחמת ומלטפת את עצמה – ביטאה זאת היטב גולדה מאיר באמרתה הנצחית שהיא סולחת לערבים על הרג בנינו אך לעולם לא תסלח להם על שאילצו אותנו להרוג בבניהם. הרוב, הרובוטי, לא רק שתק ובלע אלא גם העריץ והצדיע.

  5. מאפיהו הגיב:

    הערה בקשר ל"מעשה התוקפנות הרצחני ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה":
    לפי הוויקיפדיה: "מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה (בויאטנם) היה קרוב לארבעה מיליון נפש". והנה מה שגרמה הנהגת "הקפיצה הגדולה קדימה" בסין הקומוניסטית, משנת 1958 ואילך, לפי הוויקיפדיה: " ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ-20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות 'הקפיצה' והערכות אחרות מדברות על 30-50 מיליון." ונא לא לספר לי שמעשי תוקפנות של משטר רצחני כלפי בני עמו לא נחשבים.

    • ע.ג. הגיב:

      לא יפה ששכחת את סטלין שגם הוא לא היה קוטל קנים בעסקי הרצח ההמוני. למעשה הקומיניזם בעולם אפילו ללא משטרו של פול פוט רצח הרבה יותר אנשים מאשר הנאציזם. אבל מה אנחנו סתם מדברים, הרי הקומוניזם עשה את זה כדי להביא את הצדק האולטימטיבי לעולם.

      • מאפיהו הגיב:

        לא שכחתי את סטאלין. חומסקי דיבר על שיאים אחרי מלה"ע השניה והסינים מחזיקים בו. לא משוכנע בדייקנות חישוביך הבינגושיים בעניין הנפשות המתות, והיומרה להביא צדק גלובלי כלשהו (מבחינתם) מאפיינת גם פאשיסטים ואף כל מיני ליברלים. למרבית האירוניה מדדות הדתות במאות האחרונות רק במקום השלישי בתחרות הזוועות הזאת (שהרי הן המציאו את הפטנט, שמותר או אף יש להרוג למען אמונתם. מה שהקומוניסטים והקפיטליסטים קוראים אידיאולוגיה), ואף זו רק נחמה של טיפשים.

  6. אשר פרוליך הגיב:

    אני נדהם מהפרסום הרב באתר זה של חומסקי.למי שלא יודע,חומסקי כתב,בין היתר,מבוא לספר אנטישמי מובהק של רוברט פוריסון,מכחיש שואה סדרתי,הטוען שהשואה היא המצאה של הציונים.חומסקי מפורסם באתר ,BRITISH UNION OF FASCISTS,ופירוט רב של הברקותיו נתן למצוא בספר של ורנר כהן"PARTNERS IN HATE NOAM CHOMSKY AND HOLOCAUST DENIERS"/שוב,פרסומו הרב של חומסקי באתר זה מעלה שאילות קשות לגבי האתר הזה וניהולו
    ו"הסבר"על פתיחות לדעות שונות וחופש דיון אינו מספק ונראה יותר ככסוי "עלה טענה".

  7. אשר פרוליך הגיב:

    חומסקי תומך בחופש פרסום כל דיעה,ללא הגבלה,כולל MEIN KAMPF,הפרוטוקולים של זקני ציון וספרי מכחישי השואה(לא שמעתי מילה ממנו נגד איומי רצח של אסלמיסטים נגד המבקרים את האסילם)-ראו באתר radio islam-האם מותר לפרסם כל דבר?שאילה קשה ומורכבת.אינני חושב שאפשר לתת תשובה מוחלטת או נוסחה פשוטה כללית.לדעתי,שיקול הדעת חייב להתייחס לתוצאות האפשריות של אותם הפרסומים ולא רק באיזה זכות אבסולוטי של כל אחד.כל אדם הוא חלק מחברה ולא חי בירח או בעולם סטרילי,לכן הוא אחראי גם על אמירותיו.

  8. משה הגיב:

    הגיע הזמן ללמוד כלכלה מברה"מ

  9. אשר פרוליך הגיב:

    למשה: ברה"מ הצליחה לפתח תעשייה וטכנולוגית חלל ואף עברה את ארה"ב בכמה מישורים,גם הצליחה לספק דיור,בריאות ורמת חיים בסיסית לכולם,הודות לתכנון כלכלי שגם עשה שגיעות רבות.
    כמובן שזה היה על חשבון חופש,דמוקרטיה והשתתפות של העם בניהול ובהחלטות,דבר שגרם בסופו של דבר לנפילתה,כשהביורקרטיה הסטליניסטית התנוונה.הפתרון לכלכלה היא תכנון דמוקרטי דו-כווני,מלמטה למעלה ובכוון הפוך.כלכלה מודרנית ללא תכנון לא יכולה להתקיים.לעיון נתן להכנס באתר www-pam.usc.edu .

    • ע.ג. הגיב:

      כמה שאתה טועה. ברה"מ לא נפלה בגלל חסר שמוקרטיה. היא נפלה כי היתה לה כלכלה כל כך גרועה מפגרת ונחשלת (או בקצור כלכלה קומוניסטית) עד שהיא התמוטטה כלכלית בגלל מרוץ החמוש והמרוץ לחלל.

  10. הציונים כועסים הגיב:

    מאמרי חומסקי חשובים במיוחד לישראלים, שהרי מדינת ישראל תלויה ב"ידידה הגדולה" יותר ממדינות רבות אחרות. זה גם מסביר את רוגז הציונים – שהרי חומסקי כותב א מ ת. ובמקום להבין שלארה"ב יש סיכוי רציני להתקיים – וגם אם תרד מהיותה בעלת מחצית מהעושר העולמי לפחות מרבע… אין לישראל שמינית של סיכוי לשרוד – אלא אם מדיניותה תשתנה והכיבוש ייזנח. אם הציונות הכובשת תעמוד בדרכה של ארה"ב לשרוד כמעצמה חשובה, היא תיזנח. רוב התגובות מוכיחות שקשה ללמד אמת למסרבים לראותה. — תודה למתרגמי המאמרים.

  11. dervney הגיב:

    אפשר לינק למקור האנגלי ?

  12. עובד הגיב:

    חומסקי מפריח מספרים מופרכים לגמרי על הפעולות האמריקאיות בקמבודיה, אבל כמובן "שוכח" להזכיר את ידידו הטוב פול פוט, שרצח לפי ההערכות רבע מהעם הקמבודי. חומסקי מתרץ את ידידותו המופלאה עם רוצח ההמונים הזה בעובדה שלטענתו הוא רצח "רק" רבע מיליון קמבודים ולא שני מיליון. העיקר שישראל, שקטלה במשך 45 שנה 7,500 פלסטינים, פחות מההספק של פול פוט ביממה, היא לטענתו פושעת מלחמה.

  13. אשר פרוליך הגיב:

    ל"הציונים כועסים": תודה על הכינוי (הכינוי "ציונים" עובר צנזורה). בכל משפט בכל העולם כל שופט מזהיר את העד "לומר את האמת,רק האמת וכל האמת".ההדגשה על כל האמת,כוון שחצי אמת,הסתרת חלק מהאמת או התחמקות ממנה הנה עברה פלילית.חומסקי מציין אמיתות חלקיות ויודע להתחמק מאמיתות אחרות כאומן הבלשנות ,אבל דווקה מה שהוא לא אומר,חשוב יותר ממה שהוא אומר:איננו מגנה את מחכישי שואה האנטישמיים,את האיסלמיסטים המטורפים ואת הנאצים המוצהרים.ה"סלקציה" שלו פושעת.כל אדם אחראי לא רק על מה שהוא אומר,אלא גם על מה שלא אומר.

הגיבו לע.ג.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים