הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביולי, 2012 4 תגובות

אדם אחד, אזרח ישראל כמונו, הצית את עצמו במוצאי-שבת מחמת הייאוש. פרשנים חסרי לב וחסרי שכל חיפשו סיבות הקשורות לרקע האישי שלו, כדי לְזַכּוֹת את עצמם ואת הממסד שאותו הם משרתים. אבל גם הם יודעים שנפל דבר בישראל. כל מה שאנחנו עוסקים בו כבר עשרות שנים בוער וצורב עכשיו, כמו כווייה על לוח לבנו. לכבודו של האיש אנחנו חייבים לזכור את השאננים ואת הנהנתנים, את אלה שמעריצים את עצמם ואת אלה שסוגדים למעריצי עצמם. את האנשים שהתחרו על מִשׂרות, או על אהבת הציבור, ובכל זאת עסקו בעיקר בפולחן האישיות הפרטי שלהם ושל גיבוריהם. אין עשן בלי אש וגם אין שרוּף בלי אלה שהפנו לו עורף.

moneyכסף (צילום: )

בסוף השבוע הצצתי במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" 7 ימים, ונקלעתי איכשהו לראיון מרתק של רז שכניק עם מגישה בערוץ 2, קרין מגריזו שמה. הבנתי שהיא אחייניתו החורגת של דודו טופז המנוח, שמגישה את תוכניות הבוקר של "רשת". עד אז לא שמעתי עליה מעולם, אבל היא גוללה סיפור חיים די מעניין והתרשמתי מכמה תובנות שלה ואפילו מההומור העצמי, הנדיר מאוד במקומותינו. בין השאר היא סיפרה על אדישותה היחסית להצלחה ולאהבת הצופים, לעומת להיטותו האדירה של טופז למחיאות כפיים, לתשואות ולרייטינג גבוה.

אלה הן עובדות ישנות מאוד, אבל בכל זאת עוררו בי עניין, בשל פרשת אהוד אולמרט ושולה זקן. אנשים הזקוקים להערצה עיוורת הם לעתים ברי מזל דיים כדי למצוא אחרים, שיש להם כורח נפשי אדיר להעריץ אותם. זקן איננה סתם קורבן ל"טיפשותה". היא ידעה היטב לעשות לביתה ולא רק למען הבוס הזחוח והמושחת שלה (די לנו בהרשעה "הקטנה" כדי לזכות אותו בתואר המפוקפק הזה). אבל עד הסוף המר היא החצינה את "תסמונת זקן", שכוללת היבטים של מסירות עד כלות הנפש, אהבה אמיתית, הזדהות מוחלטת, הערצה כמעט בלתי-מציאותית, אובדן המצפן המורה את הדרך כיצד להבחין בין שקר לאמת, בין חפות לפשע, בין שירות עיוור לאיש ציבור לבין בוז לציבור שבחר אותו. אם אולמרט היה האיש הטוב, החבר הנאמן והחם שקיים רק במוחה הקודח, ייתכן שהיה עוצר את מהלך הדברים בנקודה מסוימת במהלך משפטו ואומר גלויות לשופטים: "זה פשוט לא ייתכן שזקן מָעֲלָה, שיקרה ועתה עלולה להיות מורשעת בדין למען הנסיעות שלי לחו"ל ואני הייתי רק התינוק שנשבּה. זה לא סביר. גיביתי אותה כאשר עבדה למעני ואני מגבה אותה גם היום. אני האיש, לא המזכירה שלי".

הנס הזה לא קרה, ולכן גלי ההערצה כלפי אולמרט אינם סבירים בעיני. את ההזדהות הרגשית של בני המשפחה ואפילו של אמנון דנקנר אני יכול להבין, אבל לא את השיפוט הערכי שחלחל מכל משפט שהשמיעו חסידיו של המורשע החלקי. מעולם לא הסתרתי כאן שמידת הרחמים גוברת בנפשי לא פעם על מידת הדין. כאשר מזכים אדם שעבר עינויי דין במשך שנים רבות אני נוטה לשמוח, לפחות למען משפחתו של המזוּכּה. הציניות והאכזריות שבהן אנו נתקלים בכל מקום הן מטילות אימה ומצערות.

אחרי זיכויו של אהוד אולמרט מחלק ניכר ומכריע בחשיבותו מההאשמות נגדו, קראנו המון תגובות מרושעות ממש. רובן היו מוּטות: רוב שונאיו של ראש הממשלה לשעבר הם אנשי ימין שמתחפשים לאוהבי ארץ ישראל, חרף העובדה שהם מתעבים את רוב היושבים בה; חלק מהמגוננים עליו נלחמו במשך שנים נגד הפרקליטות ומערכת המשפט מסיבות לא טהורות. פרקליט המדינה משה לדור ספג קיתונות של שופכין כיוון שהוא קורבן קל, ולמען האמת הוא גם הכשיל את עצמו ופגע במשרה שהוא מייצג בשל שחצנותו הבוטה.

לדור לא "ניסה להכשיל ראש ממשלה מכהן". הוא ורוב הסובבים אותו קרובים יותר לדעותיו של אולמרט "החדש", מאשר לעמדות שאימץ בנימין נתניהו, אחרי הפלירט הקצר והנכלולי שניהל עם רעיון שתי המדינות לשני עמים. אבל פרקליט המדינה חייב לבחון לפחות את האפשרות שניתן היה להכין את התיק טוב יותר, להסתפק ביעדים מציאותיים של הרשעה ולא לשחק לידי פרקליטיו הממולחים של אחד האנשים המתוחכמים ביותר שפעלו אי-פעם בזירה הפוליטית שלנו. חבל יהיה לתת את ראשו של לדוֹר לרשעים, לאו דווקא מהסביבה הפוליטית של אולמרט, המבקשים לחמוק מדין צדק בעזרת התקדים שנוצר בזיכוי. אבל אם לדור יחליט להתפטר בעצמו ולהעביר את השרביט למישהו מאנשיו, שיהיה נחוש כמוהו לטפל בפוליטיקאים מושחתים אבל פחות נמהר ויותר שקוּל ממנו, נימצֵא כולנו נשׂכּרים.

נחזור לזקן, שממוּסמרת לעמוד הקלון, כמו אישה חוטאת בימי הביניים באירופה. לעתים אני תמה היכן נמצאים כל חביביה ובני משפחתה, שלא הגנו עליה די הצורך ולא מנעו ממנה לממש את ערגתה הנסתרת להיות קורבן. קשה שלא להעלות באוב את "תסמונת סטוקהולם", בעקבות פרשת שוד הבנק בבירה השבדית באוגוסט 1973: אז התאהבו בני הערובה בשודד שלכד אותם יחד איתו בבנק לימים אחדים; אין לנו אלא לשוות בנפשנו מה מתרחש בלבה של "שולה", שעבדה עם אולמרט שנים רבות, התאבקה בפסולת הזהב בשולי תהילתו אבל גם ספגה את קיתונות הבוז הקשים כאשר הציבור עמד על טיבו. דיברתי השבוע עם הרבה אנשים בעיר, בבתי הקפה, ברחוב, בטלפון ובפייסבוק. בצד התדהמה מצאתי המון כעס על הפרקליטות, קצת שמחה לאידו של לדור ואדישות תהומית כלפי זקן וגורלה. הסיפורים האמיתיים והמדומים על ההתעשרות (היחסית) האישית שלה על חשבון הציבור בעזרת שוחרי טובתו של אולמרט שבעצם ביקשו לקדם את האינטרסים שלהם, לא חיבבו אותה על תושבי עירנו.

קיים, כמובן, גם ההיבט העדתי. נכון שהרשיעו והאשימו הרבה אשכנזים בשחיתות ובעברות של צווארון לבן, אבל מקננת ברובנו התחושה שמוטב לנאשם להתקרא אולמרט או אפילו ליברמן, מאשר דרעי או בניזרי. זקן היא אישה מזרחית ששיעבדה את עצמה לדעת לגבר אשכנזי. כתבו על כך מעט, אבל חשבו על זה בלי הרף, בכל מקום.

ב"כל העיר" יש לנו חשבון נוקב עם אולמרט, שניסה לפגוע בנו באמצעות חרם מודעות מושחת, לפחות לפי אמות המידה הנהוגות בדמוקרטיה הליברלית. הוא אויב גדול של העיתונות החופשית, נוקם ונוטר שמשתמש בחבריו בתקשורת כיחצנים לכל דבר. מי שראה השבוע את המעריץ לשעבר דן מרגלית בטלוויזיה, התרשם שהאיש שבור. ייתכן שלא רק נשים מזרחיות אלא גם גברים אשכנזים יכולים לסבול מ"תסמונת זקן".

  • פורסם בכל העיר, 20 יולי 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. עמי סגל הגיב:

    אתה צודק 100 אחוזים בנוסף אני חושב שצריכים לחוקק חוק או תקנות המחייבות למען גילו נאות לפרסם את התקציבים שמשלמים לטוקבקיסטים בתשלום כדי להציף את הרשת בתגובות ואף לחייבם להגיב כמשתמשים רשומים ולציין שהם בתשלום..

  2. שירה הגיב:

    חח מאמר מצוין ומצחיק. אהבתי.
    אני לא נוטה לנתח אישאיות של אנשים באופן פסיכולוגי (את זה אני משאירה לימנים שלא מסוגלים להחזיק דיון ענייני) אבל אולמרט מזכיר לי מאוד בוס שהיה לי בעבר (גם במראה, בהליכה, בקול) והבוס הזה היה סוחף אנשים ברמות שאי אפשר להאמין, מכתיר אותם למנהלי סניף, מטפח אותם, מדבר אליהם בקול רך (הוא היה מסוגל להגיד לעובד: אני אוהב אותך), ואח"כ מפטר אותם כמו כלבים. גם אני בראיון העבודה הוקסמתי עד מעל לראש. אבל בכל זאת, לקח לי שבועיים בערך להבין מי האיש. שולה זקן אולי תבין את זה בכלא וייתכן שתלמד משהו לחיים שאחרת לא היה לה סיכוי ללמוד.

  3. רמי יובל הגיב:

    הרשימה הזו גרעה מעט משיעור ההסכמה הממוצע שלי עם דברי ח"ב (בערך 94%). ננסה להסביר ב500 תווים: זקן: ז' ניצלה את זכות השתיקה שאין חשובה ממנה. לבקרה על כך = לפגוע בציפור הנפש של חירות האדם. אולמרט: א' "החדש" הוא חדש ללא מרכאות. יש לכבד מי שהלך כברת דרך ארוכה מבית אביו ואמו. אמנם ממחוז החפץ הוא עוד רחוק אבל הכל יחסי והמצויין אויבו של הטוב. הרשעה: המשפט טרם הסתיים. הדיון בעונש יחשוף מה שידוע לרבים: מניע ראוי וקידום מוצלח של פרוייקטים תקועים תוך סטיה מנוהלים. ניגוד אינטרסים כן. שחיתות אקטואלית לא. לדור: 2 פרשיות חמורות קדמו למינויו: אמירת שקר לביה"ד לעבודה ורדיפת עו"ד חף. עתה התגלה במלוא כיעורו: העדת טלנסקי בטרם נסתים שלב החקירה, התקפה דיבתית על נאשם (= הכאת אסיר אזוק!), תגובה תוקפנית א-לה משה קצב בטרם לימוד פסה"ד. מה עוד נחוץ כדי להדיח אדם שמינויו היה שגוי מלכתחילה?

  4. אמנון נוימן הגיב:

    לדאבוני, חזרתי לקרוא את דברי חיים הכותב בטוב טעם ובשום שכל. אלא מאי דברי האמת שלו הם כאבק דרכים . כתיבה תמה בעברית טובה עדיין לא הביאה שנוי כהוא זה במציאות היום יומית לא דבריך ולא דברי האינקלופדיסטים בשעתו לא הביאו אז ולא אתה עכשיו את המהפכה המיוחלת רק התאגנות של אנשים הגונים והקמת מסגרת רעיונית פוליטית תהיה מסוגלת להציל את העם האומלל מאבדון . לעם הפלסטיני איני דואג 3000 שנה הוא עבר את הכובשים השונים וניצל גם עלינו הכובשים האחרונים הוא יגבר למרות המחיר .
    הכאב לב אמנון נוימן

הגיבו לעמי סגל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים