הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 באוגוסט, 2012 10 תגובות

ביום ראשון בבוקר צפיתי בחבורת נערים ששיחקו ברחוב קרן קיימת, מול הגימנסיה העברית. הם שפעו מרץ ועליצות, התעלמו מהחום הכבד ונראו תמימים למראה. נערה שישבה על ספסל בגינה הסמוכה קראה את "אמיל והבלשים", בחירה קצת מפתיעה לבת 14 בדור הזה. התאפקתי ולא שאלתי אותה דבר. היא שקעה כולה בספר, ומהצצה קלה למדתי שגיבור הספר, אמיל טישביין, כבר נשדד וכך איבד את סכום הכסף שאִמו הסַפָּרית שלחה לסבתו בברלין.

אמיל היה יתום, אמו עבדה בפרך עבור כל פרוטה, והסופר אריך קסטנר עיצב אותו לפי קווי המתאר של ספרות הנעורים הסוציאל-דמוקרטית. גם בספרו הנפלא "פצפונת ואנטון" הוּעצמה מאוד דמותו של הנער אנטון, שטיפל במסירות מדהימה באמו החולה. ארבע שנים אחרי שקסטנר פרסם את "אמיל והבלשים", שהפופולריות שלו הרקיעה שחקים בכל העולם, עלו ספריו על המוקד של יוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. קיימים חילוקי דעות בקרב מבקרי הספרות אודות קסטנר, שהיה אנטי-נאצי שקט, לא בחר באופציה לחיות בשווייץ אבל גם לא שיתף פעולה עם הנאצים. לאנשים שלא חיו בעידן היטלר קשה מאוד לשפוט את הקורבנות היותר רכים של המשטר הנאצי, שסתם חרקו שיניים והגיעו איכשהו לקו הסיום של המרוץ שלהם להישרדות במאי 1945.

כיום שוררת מחלוקת גם על העובדות. האם הנאצים באמת שרפו את "אמיל והבלשים"? יש הסבורים שגבלס היה ער מאוד לרייטינג אפילו בעידן החושך המוחלט שהוא עצמו המיט על בני דורו. לדעת רבים הסתפקו הנאצים בשריפת כל ספריו האחרים של קסטנר, אבל חסו על אמיל שבני הדור שקדם לעליית היטלר לשלטון (ינואר 1933) אהבו מאוד והנחילו את החיבה לספר גם לילדיהם. הספר תורגם לעברית בשנת 1935, ויצא לאור עם האיורים המקוריים מגרמניה. כאשר קראתיו לראשונה בשנת 1950, די הופתעתי למצוא כל כך הרבה גיבורים סימפטיים, במיוחד מברלין. לא ידעתי אז שגבלס, שנשלח לברלין כדי לחזק את מעמדה של המפלגה הנאצית בבירה, סלד מאוד מהתפקיד שהיטלר כפה עליו וטען בכל הזדמנות שברלין היא עיר של הומוסקסואלים, קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ויהודים. כך סבר גם הרמן גרינג, גיבור מלחמת העולם הראשונה וחוליה מחברת חשובה בין הנאצים לבין המורשת של משטר היוּנקרים הישן. לעומת היטלר, שנחשב לזר נחות בחוגי האריסטוקרטיה השמרנית הגרמנית, לגרינג הייתה לגיטימציה כטייס מעולה ומעוטר. אבל התרבות הדקדנטית בברלין הייתה מאוסה גם על גרינג, חרף העובדה שהיה שוחר אמנות פלסטית. לכן גם טבע את המשפט הבלתי נשכח: "כשאני שומע את המלה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח". כמו גבלס גם גרינג ראה במונח "תרבות" סמל לקוסמופוליטיות יהודית ולכן בהגדרה מנוונת, שתפקידה לשׁחוק את הגבריות הגרמנית עד דק ולהחליש עוד יותר את גרמניה, יחד עם "פושעי ורסאיי" שחתמו על הסכמי השלום עם מעצמות המערב המנצחות אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובכך גזרו על גרמניה קנסות בסכומי עתק ששיתקו את הכלכלה הגרמנית.

gimnasiaהגימנסיה העברית

לכן הייתה הקריאה בספריו של קסטנר קצת מביכה לבני דורי. לפתע הצטיירה ברלין השנואה (שהייתה בתחילת שנות החמישים חצויה ונתונה לכיבוש זר) כבירה עליזה, שוקקת חיים ונהנית מעיתונות חופשית. גיבוריו הקטנים של קסטנר, שותפיו של אמיל במרדף אחרי הגנב חסר הלב גרונדייס, הגיעו משכבות שונות זו מזו, החל בגוסטאב הפרולטארי וכלה בפרופסור האינטלקטואל. רוב חברי וחברותי מהתנועה המאוחדת ומבית הספר קראו את הספר, והזדהו מאוד עם דמותו של דיסטאנג הקטן, שוויתר על המרדף המרתק כדי לסייע לחבריו באמצעות הטלפון בביתו. לא חשבנו הרבה על הגרמניוּת שלו, אבל בתת-התודעה קינן בכל זאת ספק כלשהו. הסבתא והדודנית המקסימה בברלין, מה קרה להן מקץ ארבע שנים? ועם מי הזדהה הפרופסור (ואמיל עצמו!) כאשר היטלר עלה לשלטון? האם קרומביגל ומיטנצווי לא היו חלק מיחידות האס-אס או הוורמכט שעשו שַׁמּוֹת בבני עמנו בפולין או באוקראינה? כיוון שגיבורי הספר הם פרי רוחו של קסטנר לעולם לא נמצא את התשובה לשאלות אלה. רבים, בתוכם ידידי מייקל דק שתִרגם מחדש את הספר לפני שנים אחדות, עסקו ברגישות ובתבונה בנושא הזה אבל ניתוח סטטיסטי יבש היה מעלה שנערים דומים לבני החבורה המורחבת שמנתה כמה עשרות ברלינאים נספו בחזית, או בהפצצות הרבות על הבירה, וחלקם היו גם נאצים פעילים מרצון או מתוך כניעה לרוח התקופה.

בכיתה ח', כאשר דלקת הפרקים המבורכת אפשרה לי שוב להישאר בבית ולקרוא, הביא לי אבי את הספר "פושֶה" מאת סטפן צווייג. הספר אמנם עוסק בצרפת של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 אבל כמו בכל יצירותיו של צווייג שורה בו הרוח של אירופה בין שתי מלחמות העולם. צווייג היהודי-אוסטרי קלט היטב שאירופה מידרדרת, והבין מראש מה עתיד לקרות לבני דמותם של אמיל טישביין המדומיין ולחבריו. בסופו של דבר הגיע הסופר המבריק לדרום אמריקה והתאבד (1942), כיוון שלא היה מסוגל לשאת את החיים מחוץ לאירופה האהובה עליו ("העולם של אתמול") וחשש שהפשיזם יגיע גם לברזיל. ג'וזף פושה של צווייג (שספריו עסקו רבות בצרפת) היה אופורטוניסט, ערמומי ואכזר ששירת כשר משטרה את משטר המהפכה, את הדירקטוריון שירש אותו, את נפוליאון בונפרט וגם את לואי ה-18. צווייג ידע להאניש היטב את גיבורו הנתעב.

לעתים, כאשר התעייפתי מהתיאורים הריאליסטיים וההיסטוריים, זנחתי לרגע את צווייג ושלפתי שוב את אמיל מהארון הסמוך. החברים של אמיל נסכו בי מעין שלווה, והעובדה שידעתי את הספר בעל-פה (זה נכון גם היום) הורידה את המתח, מיזערה את האירועים ושילבה אותם עם הביתיות הנעימה, שגם הרעש שבקע מרחוב המלך ג'ורג' וקולות הבּליינים שנהרו מתחנת קו 4 לבתי הקולנוע הרבים במרכז העיר, לא עכרו אותה.

הילדים ברחוב קק"ל השבוע לא היו שונים בהרבה מחבריו של אמיל טישביין. קשה לדעת אם הם נִמנים על 500 הקורבנות שאהוד ברק הקריב מראש למוֹלך הביטחוניסטי שלו. ייתכן שמדובר בחמשת אלפים, אולי אפילו בחמישים אלף. לא רק שיפלו חללים מהציבור האזרחי במלחמת השווא, הם גם יוקעו על ידי מיליארדים ברחבי העולם. יעברו שנים עד שהעולם יבין שגם אנחנו היינו סתם בני אדם, כמו ילדי ברלין בסוף שנות העשרים, אבל ברק ורֵעוֹ בנימין נתניהו לא יוכלו לשקם לעולם את שמם, וייחרתו על דפי ההיסטוריה כבני עוולה.

  • פורסם בכל העיר, 17 אוגוסט 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מני הגיב:

    נהדר, אם לא גאוני, ברעם! כן, גאוני.

  2. ע"ש הגיב:

    נדמה לי, ותקן אותי אם אני טועה, שאז, לפני 50 שנה ומעלה, כאשר תרגמו לעברית את ספריו של קסטנר, שינו גם את שם העיר שבה התרחשה העלילה. שלא יהיה ברלין, חס וחלילה.
    אנקדוטה: כאשר היה הפיגוע בברלין שבו נפצעה קשה חנה מרון, ביקר אותה בבית חולים אריך קסטנר. הוא הכיר אותה מאז היתה שחקנית בילדותה.
    האם זה בגלל שהיא היתה שחקנית/ילדה באחד מהסרטים שנעשו לפי אחד מספריו.

  3. שמעון הגיב:

    מאמר חכם.רק אי דיוק אחד…בסיסי. צוויג הופתע, כמו כול יהודי אירופה.כמו אירופאים רבים אחרים. צריך רק לקרוא בספרו האחרון,שנכתב בברזיל "העולם של אתמול", על מנת לזהות את התדהמה שאחזה בהם לאורה של "התרבות הגרמנית" ומייצגיה ,באותן שנים, באוסטריה ובגרמניה.

    …צוויג הופתע, משום שלא הפיק את הלקחים הרלבנטיים מתולדות התפתחותה של גרמניה לאורך למעלה מ300 שנה ומלחמות 100 השנים…בהן ,כול מי שיכול היה, ממזרח וממערב, חלף בגרמניה, טבח ,בזז ואנס.

    גרמניה לאומנית לא הפיקה לקחים ממלחמת העולם הראשונה…גם צוויג לא.

  4. חוני הגיב:

    טור מקסים.
    בפברואר 2009 ביקרתי בפעם הראשונה בברלין, וכמעריץ וותיק של הספר מימי ילדותי – ניסיתי לשחזר את מסעו של אמיל ברחבי הכרך. הופתעתי לגלות שמרבית שמות הרחובות נותרו בעינם ולא שונו להוציא אחד (קייזרשטראסה הפך לבונדשטראסה, אם אינני טועה). היה קר מאוד, אבל מרגש כמו שרק הגשמה של חלום ישן יכולה להיות. בכל מקרה – המחשבה האם גוסטב בעל הצופר צעד ברחובות במדים חומים כמה שנים לאחר שסייע לאמיל לתפוס את הגנב, והאם אמיל עצמו וחבריו הפכו לנאצים, תמיד העיקה עלי. היטבת לתאר את זה.
    התשובה היא, כנראה: כן ולא. חלק מהאמילים הפכו, חלק – לא. החיה נמצאת בכל אדם.
    בכל מקרה – הביקור השאיר טעם מתוק מאוד. ברלין הפכה להיות אחת הערים החופשיות ואוהבות האדם ביותר בעולם. חגיגה קוסמופוליטית הדוניסטית עם דומיננטיות חזקה של צעירים, סטודנטים, ופועלים. אני חושב שקסטנר היה מתגאה בברלין של היום. לפחות זו – סיבה לאופטימיות.

  5. דניאל קלטי הגיב:

    נמלט. הציל עצמו. אך התאבד.

    בימים אלה, כששוב ושוב עולה המחשבה, אולי לעזוב – עולה, גם בי, המחשבה על שטפן צווייג. כי אכן, מה שווה, הצלת-הגוף – אם כל השאר כבר מת?

  6. המורה לעברית הגיב:

    1. "על אודות" (לא "אודות").
    2. "נמנים עם" (לא "נמנים על").
    תודה.

  7. חיים ברעם הגיב:

    לע"ש, בהחלט נקבו בשמה של ברלין ואפילו בשמות תחנות הרכבת, הרחובות ובתי המלון. אשר לצוייג, ספרו מנבא את חורבנה של אירופה. ייתכן שלא ניחש את עוצמת הזוועה, אבל הבין שההומניזם ורוח הנאורות של המאה ה-18 נבלעים בסופה נוראה של ברבריות

  8. נתן. הגיב:

    כשקראתי את יצירת המופת הנוספת של קסטנר "הכיתה המעופפת" עברו לי מחשבות דומות לגבי גורלם של גיבורי הספר בתקופה הנאצית וניסיתי לנחש מי מהם הצטרף ומי פעל נגד ומי לא עשה דבר.
    הרגשתי די אידיוט כי הרי מדובר בדמויות פיקטיביות אבל עכשיו אני רואה שאני לא לבד.

  9. חיים ברעם הגיב:

    למורה לעברית,

    בדקתי והפעם צדקת בשתי ההערות. תודה רבה!!

  10. שירה הגיב:

    נהניתי מאוד לקרוא כי "העולם של אתמול" זה גם העולם שלי. קראתי הרבה ספרות מהתקופה הזאת כל חיי.
    אבל דבר קטן.. אני זוכרת את מכתב ההתאבדות של צוויג בברזיל, שנשאה את הכותרת "הצהרה" בפורטוגזית, שם הוא כתב שאם הוא היה יכול לבחור מדינה לחיות בה הוא כנראה היה בוחר בברזיל. הוא הודה לברזיל ולאנשיה, התוודה שהוא אוהב אותה אבל הוא לא יכול בגיל 60 להמציא את עצמו מחדש. קשה לי להאמין שהוא חשב שהפשיזם באמת יכול להגיע לברזיל.

הגיבו לשמעון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים