הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוגוסט, 2012 9 תגובות

בסוף השבוע שעבר הצטרף גם הנשיא לשעבר יצחק נבון למסע החשוב של הנשיא המכהן שמעון פרס נגד מתקפה ישראלית חד-צדדית באיראן. קשה לומר ששוררת אהבה גדולה בין שני האישים, אבל ההתפתחות האחרונה היא פועל יוצא של העובדה הביוגרפית והעמדה האידיאולוגית של השניים, כתלמידים מובהקים של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. המחלוקת בקרב האליטות בין תומכי רעיון העִוועים של בנימין נתניהו ואהוד ברק לתקוף גם בניגוד לעמדתו של הממשל בארצות הברית לבין האסכולה הממלכתית שמאמינה אמנם בשימוש בכוח אבל מתנה אותו בתמיכת מעצמה גרעינית גדולה אחת לפחות, היא עתיקת יומין וארוכת שורשים. צודק הפרשן עמנואל רוזן שאין הרבה קשר בין עמדות המוגדרות כ"שמאל וימין" לבין הוויכוח הקיומי ממש הניטש כיום אצלנו. הוויכוח מתקיים בתוך הימין החילוני והמרכז הלאומני כאשר הגבולות בין המחנות נמחקו כמעט בעשור האחרון.

Ben_Gurion_with_youth
בן גוריון בכנס נוער, תחילת שנות ה50 (תמונה: ויקיפדיה)

ההתמזגות של אנשי בן-גוריון (כמו זלמן שובל, למשל) עם תלמידי זאב ז'בוטינסקי נראתה מושלמת עד המשבר האחרון, אבל עתה מסתבר שהבדלים חשובים עדיין מניעים אפילו איש מבוגר כמו פרס להתמודד עם הסיעה המיליטריסטית הקיצונית בתוך ממשלת ישראל, בהנהגת נתניהו וברק.

תזכורת היסטורית חשובה: במאי 1942 כינס מנהיג ציונֵי אמריקה אבא הלל סילבר ועידה בעלת חשיבות מכרעת במלון בילטמור בניו יורק. סילבר היה אמנם רב רפורמי אבל גם לאומן שתמך במחתרות הימניות וסלד ממדיניות ההבלגה של ההגנה עוד בתקופת המרד הערבי (1939-1936). הוא היה גם אנטי-בריטי. גם לחיים וייצמן הייתה השפעה על חלק מ-600 צירי הוועידה (שבעצם החליפה את הקונגרס הציוני, שלא היה יכול להתכנס בעיצומה של מלחמת העולם השנייה). שני האישים היו יריביו הגדולים ביותר של בן-גוריון בתנועה הציונית, וייצמן היוני יחסית וסילבר הנִצי מאוד. זה לא הפריע למנהיג מפא"י הנחוש להשתלט על הוועידה ולהכתיב את החלטותיה. בבילטמור עוצבה הדוקטרינה שהכתיבה את מדיניות היישוב ואחר כך גם של מדינת ישראל עד לעידן נתניהו. שם הוחלט לראשונה על הקמת ישות מדינית יהודית בכל חלק מארץ ישראל שהיה נגיש לשליטה ציונית, ובעצם לזניחת רעיון שלמות הארץ (שכלל אז גם את עבר הירדן, הגדה המזרחית של הנהר).

בן-גוריון נאלץ עוד לעבור שורה של מאבקים פנימיים בתוך תנועת העבודה ועם יריביו הרביזיוניסטיים, עד שהצליח ליישם את מדיניותו עד תום. אבל עצם כינון הוועידה בניו יורק הצביע על נחישותו להיפטר מהאוריינטציה המיושנת על הבריטים ולחזק את מעמדם של הציונים בארצות הברית, הכוח העולה בעולם. חלפו שנים רבות עד שישראל הפכה לגרורה אמריקאית מוחלטת, וזה קרה דווקא בימי מחליפו של בן-גוריון לוי אשכול (1969-1963). בשנות החמישים גררו משה דיין ושמעון פרס את בן-גוריון לברית הדוקה עם צרפת הקולוניאליסטית, בעיצומה של מלחמת אלג'יר. כך נולד מבצע סואץ (מבצע סיני) בשנת 1956, בשיתוף פעולה נלהב עם צרפת וקר ואינטרסנטי עם בריטניה. גם לשלב ההיסטורי הזה אין קשר לוויכוחים האוניברסליים בין שמאל לימין. דווקא בן-גוריון ואנשיו חברו אז למעצמות קולוניאליסטיות בשיא שקיעתן, עבדו בקדחתנות על בניית נשק הרתעה גרעיני והניחו לטווח ארוך את היסוד לשנאת עולם בין ישראל לבין המדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה. הקו המדיני של בן-גוריון ויורשיו היה מוטעה, אבל עקבי: ישראל איננה מאמינה בשלום ולא בפריצת דרך אמיתית ביחסים עם מדינות ערב; אנחנו חייבים לפתח את היחסים עם עמים לא ערביים באזור, כולל הטורקים, האיראנים והכורדים; העמימות הגרעינית מונעת לחצים על ישראל אבל מטילה אימה על אויבותיה; המכלול הזה מניח מראש את הסיכון למלחמות תכופות בין ישראל לבין שכנותיה ולצורך ההישרדות בהן אנחנו חייבים לתאם מהלכים מכריעים עם המעצמות הידידותיות, ובעיקר עם ארצות הברית.

השינויים בזירה העולמית גרמו לכך שוושינגטון הפכה לכוח המכריע בכל התפתחות חשובה, והתלות בנפט יצרו מערכת אינטרסים שהִצריכה גם את הגברת התמיכה במדינות ערב השמרניות, שזכו לתואר "מתונות". כבר בשנת 1948 שלטה במחלקת המדינה האמריקאית (משרד החוץ) קבוצה חזקה של דיפלומטים מקצועיים, שראו בקשר ההדוק עם ישראל מכשול למעמדה של ארצות הברית באזור. היחסים בכל זאת שרדו ואפילו התהדקו. השדולה היהודית החזקה, האינטרס האמריקאי בכוח צבאי ומדיני מהימן נוכח התחזיות על התגברות מגמות רדיקליות במזרח התיכון, והתגברות התמיכה בישראל בימין השמרני שהיה בדרך כלל אדיש למצוקת היהודים (כפי שהוא אדיש למצוקות כל העמים, למעט הציבור הלבן בארצות הברית), כל אלה חברו לחישול האוריינטציה האמריקאית של הממסד הישראלי.

יצחק שמיר ניסה אמנם למרוד קצת בנשיא ג'ורג' בוש האב, אבל התגובה החריפה של שר החוץ ג'יימס בייקר הרגיעה אותו. הלקח שהפיק נתניהו, שהיה מקורב מאוד לשמיר, היה חד: כבר בשנת 1996, כשנבחר לראשונה כראש ממשלה, החל האיש להדק את בריתו עם השמרנים הניאו-ליברלים בתוך ארצות הברית. מאז שברק אובמה הדמוקרט הפך לנשיא, מנסה ביבי ליישם את חזונו הלכה למעשה. בן-גוריון וכל ממשיכיו הסתמכו בעיקר על הבית הלבן, גם נגד מחלקת המדינה; ביבי מנסה להמריד את הימין האמריקאי נגד הנשיא, והוא מוכן לפעול באיראן במעשה התקפי שהשלכותיו יבעתו את ישראל בשלושים השנים הקרובות, בלי תמיכת נשיא ארצות הברית.

כך הפכה ההתרסה של שני ההרפתקנים כלפי וושינגטון למרד משמעותי לא פחות נגד מורשת בן-גוריון. כיצד הפך מפא"יניק לשעבר כמו ברק לשותפו של ביבי הרביזיוניסט במזימה מבצעית מסוכנת שיש לה גם השלכות אידיאולוגיות מובהקות? התשובה לכך היא ברורה מאוד: ברק "הגאון" מוקסם דווקא מהחלק המבצעי, משוכנע ברוב שחצנותו שהוא מסוגל לבצע הכול בהצלחה חרף האזהרות מכל רחבי העולם. אנשים שהיו מקורבים לברק כמו חיים רמון, מדברים כבר שנים על הפן הרה האסון באישיותו של שר הביטחון. עתה הפך לנפץ בפצצה שביבי מכין לכולנו. המניע של נתניהו הוא רעיוני: קעקוע מורשת בן-גוריון; הצטרפות לימין העולמי בכלל והאמריקאי בפרט; מאבק באיסלם ובארגוני שחרור לאומי בכוח צבאי בלבד. ברק, לעומת זאת, זנח את מורשת בן-גוריון לא מתוך שכנוע רעיוני עמוק. הוא פשוט קיבל צעצוע מושך מפיקודו בסיירת לשעבר, את מערכת הביטחון על כוחה הצבאי וכנראה גם הגרעיני. פרס, שמכיר היטב את ברק, מנסה לרסן את ההתלהמות שמבעבעת ממנו בעזרת הממסד הביטחוני היותר שקול. אשר לנתניהו, הוא מנסה לחגוג ניצחון היסטורי לא רק על פרס אלא על הבן-גוריוניזם, שעליו חלם מאז שעמד על דעתו.

  • פורסם בכל העיר, 22 אוגוסט 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. ע.ג. הגיב:

    תמיד היתה לשמאל בעיה בהבנת המציאות. בן גוריון לא חבר לצרפת כי לא רצה את ארה"ב אלא כי ארה"ב בתקופה ההיא לא רצתה בישראל ולוי אשכול לא חבר לארה"ב מאהבה אלא כי צרפת הטילה אמברגו על ישראל. באופן כללי ישראל חברה למי שהיה מוכן לעזור לה ומכיוון שרוסיה כהרגלה תמכה בערבים ישראל פנתה "למעצמות הקולוניאליות". ברור שקיומה של ישראל הוא לא משהו מענין בעיני ברעם אבל לפחות שידבוק בעובדות.

  2. ק.א. הגיב:

    בן-גוריון היה בין אילו שהפכו את הציונות מדבר רעיוני לגיטימי לפרקטיקה אכזרית ומיותרת.
    כנראה שהפיתוי לכך היה חזק מדי. מאז שני טיפוסים אופיניים בישראל (סדום) ניזונים מן ה"ציונות" הזו:
    סוג-1) מורעלים (התפלגות ברמת הרעל) שעדיין מאמינים – מוטרפי צבאיות ומשיחיות (חילונים ודתיים).
    סוג-2) נהנתנים ומרוויחים – פושעי מלחמה ושאר אופורטוניסטים טפיליים שנדבקו לעגלה הציונית ופירותיה.
    כך במציאות מדממת, עשרות שנים, שנוצרה שני טיפוסים זוחלים האלה באים לידי סיפוק. בינתיים קשה לראות איך זה נגמר בטוב.

    • א.ק. הגיב:

      אי אפשר להפריד את הרעיון מאפשרות מימושו ומימושו לא אפשרי אלא במעשה נפשע.
      לכן לא "הפכו (אותו) מדבר רעיוני לגיטימי" אלא שהמעש הנפשע כבר היה טמון ברעיון עצמו

      • ק.א. הגיב:

        כן, הרוע היה טמון ברעיון הכיבוש אצל אלה שידעו על פרטי התוכנית המעשית. אבל הרבה חיילים "פשוטים" לא ידעו את כל התמונה (ובטח ישנם לא מעט דברים שאינם ידועים עד היום) הם האמינו במה שהואכלו. עם זאת אני מאמין שהיו ציונים-רעיוניים שהשתעשעו במחשבות על עצמאות מדינית יהודית מבלי שום רוע. מכיוון שאינני תומך במשטרת מחשבות הרי שמחשבותיהם (כמחשבות) היו לגיטימיות (גם אם אינני שותף לדעתם!). הם האמינו שעצמאות מדינית יהודית הוא דבר רצוי עקרונית אך לא ידעו כיצד בסופו של דבר התוכנית תוצא אל הפועל ואיזה מחיר גבוה ייגבה מן הצדדים הנוגעים בדבר כדי לייצר ולקיים את הפרוייקט.

        אנלוגיה: פלוני חושב על קריירה בבנקאות. הוא אינו יודע לאן הבנקאים המושחתים לוקחים אותו. בשלב מאוחר יותר הוא מבין לבסוף שהיה בורג במערכת ושכל העסק רקוב מהיסוד.

  3. טובה שיבר הגיב:

    ברצוני להצביע על כמה נקודות לא ברורות במאמר:

    ראשית, התזה אותה מנסה להוכיח ברעם הגורסת כי בן גוריון פעל אך ורק בתיאום ובהתייעצות עם ארצות הברית אינה נכונה: כשהחליט על הקמת מדינה יהודית – וידע היטב שהדבר יעלה במחיר כבד! – לא התייעץ עם ארצות הברית ולא פעל בשיתוף עימה.

    שנית, תמוה מאד שברעם סבור שפרס ודיין הם ש"גררו" את בן גוריון למערכת קדש (מבצע סיני). תכניות לפעולה צבאית כנגד מצרים ובכלל זה כיבוש חלק מחצי האי היו קיימות עוד לפני המבצע עצמו ותהליך קבלת ההחלטות שהביא לתכניות או למבצע עצמו הושפע אומנם גם מחוות הדעת של פרס ודיין ואחרים אך להציג בן גוריון "כנגרר" חוטא לאמת ההיסטורית.

    שלישית, דווקא לאחר מבצע סיני החל שיתוף פעולה הדוק בין ישראל לבין ארצות אפריקה שזה עתה השתחררו מעול הקולוניאליזם האירופי וזאת משום שישראל נתפסה – ובצדק – כמדינה שהצליחה להגיע להישגים אדירים זמן קצר מאד לאחר שהיא עצמה השתחררה מאותו עול עצמו!
    גם כיום רבות מן הארצות המבקרות את מדיניות ישראל מקיימות עימה קשרים כלכליים, מדעיים וצבאיים אבל עובדה זו היא לצנינים בעיני השמאל העיקבי לדורותיו.

  4. חיים ברעם הגיב:

    לטובה שיבר, הרי תשובתי על הערותיך המנומקות היטב:
    בן-גוריון הקים את המדינה בתמיכת הבית הלבן של הארי טרומן, שאכן הכיר במדינה מיד אחרי הכרזת העצמאות.
    אני חושב שב"ג "נגרר" לאסון 1956 כיוון שלא האמין באוריינטציה על צרפת ובעיקר היה חשדני כלפי בריטניה. אבל גם אז ברור שהוא הסכים ללכת למלחמה רק בתמיכת מעצמות גרעיניות חזקות כמו בריטניה וצרפת.
    שיתוף הפעולה עם מדינות אפריקה היה הדבר החיובי העיקרי שגולדה מאיד עשתה בקריירה הפוליטית שלה. עם זאת, 1956 הייתה ונשארה מזכרת עוון לא רק בעיני השליטים בעולם השלישי אלא גם בעיני השכבות המשכילות שם. ההתמוטטות של מערכת יחסי החוץ של ישראל באפריקה הייתה פועל יוצא של 1956. אין ספק שמלחמת סיני העניקה תקופת שקט לישראל (שניצלה היטב גם את השילומים מגרמניה) אבל לטווח ארוך היא הייתה הימור מסוכן ולא נבון

    • דוד עציון הגיב:

      ב-1948 מחלקת המדינה האמריקאית התנגדה להקמת מדינת ישראל. במרץ 48 עלה הרעיון האמריקאי למשוך את הצעת החלוקה.
      ישראל הפריעה לגיבוש העולם הערבי שהיה אז פרו-מערבי, בעוד ישראל נחשדה כמדינה שעלולה להגרר למחנה הסובייטי. הארי טרומן הכיר במדינה בלחץ יהודי ארה"ב, ואולי בגלל סוג של חרטה על כך שלא עשתה די בשואה. ארה"ב לא סייעה למדינה שקמה, בניגוד לברית המועצות שעזרה בנשק ובתחומים אחרים.

  5. טובה שיבר הגיב:

    חיים שלום,
    אם מלחמת סיני העניקה תקופת שקט לישראל כדבריך (ואני מוסיפה שתקופת שקט זו נמשכה 11 שנה) הרי ששקט זה הושג אך ורק תודות להפעלת כוח צבאי.
    מה המסקנה? בניגוד לאג'נדה שבה מחזיק אתר זה וכותביו ניתן גם ניתן לחסל טרור באמצעים צבאיים.
    אגב כך מעניין לחשוב מה היה קורה לו ישראל הייתה תוקפת את ירדן במקום את מצרים (היא נמנעה מלעשות זאת בשל העובדה שלירדן היה חוזה הגנה עם בריטניה).
    אחת התוצאות המשוערות הייתה כיבוש הגדה המערבית 11 שנה לפני שזה קרה בפועל…

    אינני מסכימה עימך ששנת 56 "הייתה ונשארה מזכרת עוון בעיני השליטים בעולם השלישי" – העובדות ההיסטוריות הן הפוכות: רבים מאד משליטי העולם השלישי שמחו לארח מומחים מישראל שסייעו לארצותיהם בהדרכה, לקשור עימה קשרים דיפלומטיים ולשלוח אליה מתמחים לשם השתלמות בחקלאות ובשטחים נוספים.
    ניתוק הקשרים ב1967 אינו קשור כלל למבצע סיני אלא ללחץ שהפעיל הלובי הערבי שנעזר כמובן בנשק רב עוצמה – מחירי הנפט.

  6. יוסף איזנשטדט הגיב:

    בחינת פני העתיד הם העיקר ולא רק הדקדקנות ההסטורית. ישראל המשיכה את מורשת בן גוריון ושכללה אותה עם לוי אשכול לעמדת "שמשון המסכן"- שמשון כלפי הערבים ומסכן כלפי אמריקה כפטרון. שיגעון הגדלות הישראלי טופח אחרי ששת הימים- וקיבל גושפנקא אלוהית קצרת ראות + מועד תפוגה העומד לפתחינו. כך הפכה ישראל למשיחית וסהרורית. מתעלמת מבריתות אזוריות אפשריות, מאינטרסים משותפים העולים מההצעה הסעודית ומקיום פצצת הזמן הפלסטינאית. עתה הגדילה לעשות ונושכת בחוזקה גם את היד האמריקנית, ברגע בו זקוקה לליטוף ותמיכה ממנה יותר מאי-פעם- תוך הצגת תובענות צדקנית ריקה. פרופסור דרור אפיין בדיוק כך את "המדינות המטורפות". על כן אנו נותרים ללא דמוקרטיה אמיתית- שהוחלפה בטכסי דמוקרטיה ריקים (כשרב וסטליניסט ממנים נבחרי ציבור- לכאורה חסרי מחויבות ישירה לבוחר), ללא דאגת הממשלה לעם ולחברה- כי הכל נרתם לאגו הלאומי השס(וע) עד כלות. ואם יש אלוהים- הוא ממשיך לגחך ולתמוך במגמה המחזורית של ניתוק עם ישראל מארץ ישראל, בכל כמה דורות- באמצעות ברי-כזיבא כאלו ואחרים. אבדה מורשת הפרגמטיזם של בן גוריון והוחלפה ב"יהיה טוב" הגלותי לדורותיו.

הגיבו לע.ג.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים