הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בספטמבר, 2012 11 תגובות

אני נוטה לחבב ולהעריך את נחום ברנע מ”ידיעות אחרונות” יותר מאשר את רוב העיתונאים מהמרכז הלאומני. אחרי הכול, באנו מאותו הכפר ויש לנו עולם אסוציאציות דומה. עם זאת, תמיד הצטיין יותר בתיאור המציאות מאשר בניתוחה. היומרה שלו להיות איש האמצע הופכת ללא רלבנטית מיום ליום. זה נכון שדן מרגלית עשה ממנה קריירה במשך שנים, עד שזנח את תדמיתו כאיש מרכז לשעבר והפך לעיתונאי מטעם. הכתיבה המבויתת של מרגלית בשירותו של שמרן קיצוני כמו שלדון אדלסון דִרדרה אותו לשולי מקהלת מעריצי בנימין נתניהו. אבל ברנע איננו זהה למרגלית כאיש מקצוע: הוא יודע לכתוב.

barneנחום ברנע, 2008 (צילום: עידו קינן)

כדי להבין את עיקרי תפיסת המציאות של ברנע, כפי שהיא נחשפה שוב ביום שישי שעבר, מוטב לנו לסקור את הצהרת הפתיחה שלו, שמגלמת גם את תדמיתו העצמית. ברנע סונט בשמאל העקבי, ומוקיע (אמנם בעדינות אופיינית) את "היהודים", שנהנים לקום כל בוקר ולהרגיש אשמים כלפי הערבים. לעומתם, הוא נוזף גם ב"יהודים האחרים" שנוהגים להטיל את כל ההאשמה למבוי הסתום בסכסוך על הצד השני. "יבושם לאלה ויבושם לאלה", מטעים ברנע בסגנון מרגליתי קלאסי.

מכל זה משתמע שברנע עצמו לא חטא באימוץ השקפת עולם כלשהי והוא במצב אידיאלי לשפוט ביושר את חטאי כל הצדדים לסכסוך.

כך הוא מאמץ את עמדתם של גולדה מאיר ואולי גם של אבא אבן, ובעצם גורס שהפלסטינים מחמיצים את כל ההזדמנויות המדיניות שהפתיחוּת הישראלית מציבה בפניהם. הוא טוען כלפי שכנינו בזו הלשון: "הפלסטינים עושים זאת שוב – מוכנים לעלות על הרכבת רק לאחר שהרכבת עזבה את הרציף".

כל זה, משום שמישהו מדוברי השמאל הציוני לחש באוזני ברנע, אחרי עוד פגישה עקרה ברמאללה עם אבו-מאזן וסאאב עריקת, שהוא התרשם שעכשיו הם מוכנים לקבל את "מתווה אולמרט". זה כבר מספיק כדי לחזור לתיאוריה התעמולתית על אודות החמצת הרכבת. וזוהי גרסתו הממסדית של ברנע: שוב שטחו הציונים המתונים הצעה נדיבה כלפי הפלסטינים, ואלה דחו אותה ובכך גזרו את דינם לעוד שנים של התנחלות שחצנית על אדמתם. אם כך הוא הדבר, אל לנו לחוש אשמים ולטעון שישראל "נולדה בחטא; קיומה הוא פשע". חזית הסירוב אשמה ולא הממסד של נתניהו ואהוד ברק (שברנע הוא חלק, אמנם ביקורתי, ממנו) שעושק, מתנחל, מנשל, ומכין מלחמה הרת אסון לדורות נגד איראן.

דווקא הדוגמה שברנע מביא כהוכחה ניצחת לצִדקת דרכה של ישראל מול האויב שאינו מסוגל להתנהל באורח רציונלי, מערערת לגמרי את הטיעון שלו. "מתווה אולמרט" לא היה הצעה מדינית לשכנים, אלא בלון הסברתי ללא בסיס כלשהו במציאות ששררה ישראל לפני ארבע שנים. אולמרט הגיע למשא ומתן כאיש נרדף, סבוך בקורים מעובים של האשמות כבדות בשחיתות ובלי מנדט פרלמנטרי, ממשלתי או אפילו מפלגתי לבצע את הצעדים הדרושים להשגת הסכם שלום. מאז אוסלו 1993 בנתה ישראל בשטחים ללא הרף, סיבכה את כל המגעים והפכה אותם לבלתי אפשריים. האופוזיציה לאולמרט במפלגה, בקואליציה ומצד ידידי המתנחלים סיכלה כל התקדמות אמיתית. אולמרט הביא אולי "מתווה", פיסת נייר חסרת ערך כלשהו, אבל היה אז ברווז צולע, בסוף דרכו כראש הרשות המבצעת ואולי לקראת קץ הקריירה הפוליטית שלו בכלל. שום אדם רציני ברשות, גם אם האמין לאולמרט חרף הרקורד הימני שלו, לא היה יכול להמיר את ההון הסמלי שבידי הפלסטינים (ההכרה הבינלאומית והערבית בזכותם למדינה ריבונית) בהצעות שאינן בנות מימוש.

ייתכן שהגיע הזמן להפריך גם את ההכפשה המגוחכת כלפי השמאל ואת הפקפוק במניעיו. שאלת האשמה היא כמובן חשובה, וכל זמן שהפלסטינים נתונים תחת כיבוש הם גם הצד הצודק בסכסוך באורח בסיסי. זה בשום פנים לא אומר, שכל מעשה וכל צעד שלהם הוא מוצדק. הם טעו בטקטיקת המשא ומתן בעיקר כיוון ששגו שנים ארוכות באשליה שמחנה השלום הישראלי הוא כן ועוצמתי ושראשיו שולטים במנגנוני קבלת ההחלטות. ברנע עזר לברק להציג את עצמו כ"ראש מחנה השלום", לא בתמיכה גלויה באיש אלא באמצעות הלגלוג המסורתי כלפי השמאל העקבי שחזר על עצמו גם השבוע. ברק הוא גדול סייעני המתנחלים בתולדות הסכסוך, וכל הקשקושים על מגרון, כפי שגם ברנע מבין, אינם אלא כיסוי למגמות האמיתיות של הממסד: להנציח את המצב בשטח ולמנוע כל פתרון שיחייב עימות עם המתנחלים ועם בני בריתם במחנה הדתי ובעשור האחרון גם החרדי.

הניתוח הפסיכולוגיסטי של השמאל וההשוואה הנואלת בינו לבין העמדה הבלתי מוסרית בעליל של הימין, מחבלים בכל סיכוי להביא לשינוי רדיקלי בתפיסה ובעמדות הפוליטיות המתחרות ביניהן בחריפות בתוך החברה הישראלית.

השאלה המוסרית, תפיסת הצדק וחיבוטי הנפש הם חשובים, כמובן. השבוע כתבה אמי קאופמן רשימה מרגשת ב"גארדיין" הבריטי ובו תיארה את יחסם של רוב הישראלים לפעילי זכויות האדם ברחבי העולם, בהקשר ליחס המחפיר של כל הרשויות ושל רוב האזרחים לרייצ'ל קורי ז"ל. במקרה הטוב אנחנו רואים אותם כ"מטרד"; במקרה הגרוע אנחנו מתייחסים אליהם כאל אויב. אלה הם דברי אמת, ומיותר להדגיש את הפגמים המוסריים בעמדה כזו. אבל לאנטיפתיות שלנו כלפי מיטב האנושות (הלוחמים למען זכויות ונגד דיכוי בכל מקום בעולם) יש גם מחיר מדיני. בעולם קלטו שיצרנו בישראל זן חדש של לאומנים עם נופך דתי, שמתעב כל דבר שאיננו יהודי. זה מתחיל באלי ישי ומגיע עד לגורמים הקובעים בהחלטות גורליות לחיינו כאן.

הניסיון השחצני של אנשי הממסד להתנהל כאילו העולם כולו הוא הדום לרגליהם (אתם זוכרים כיצד הושפל השגריר הטורקי במסדרונות משרד החוץ, ובכך נגרם נזק בלתי הפיך לישראל?) הוא מטופש ומסוכן. אבל גם הפוזה של ברנע כלפי השמאל העקבי היא מסוכנת. ההסתגרות המפחידה של החברה הישראלית בגטו דתי-לאומני היא סכנה קיומית וניתן לסכל אותה רק בברית עם האזרחים הערבים. לרגשות האשמה שברנע מייחס לנו אין שום תפקיד בחזון המדיני הזה.

לא עולה כלל על דעתנו להתנצל בפני אנשים טובים (באמת) כמו ברנע בשל העובדה שחזינו את כל מה שיקרה כאן כבר לפני עשרות שנים, כאשר כל דוברי המרכז הלאומני בפוליטיקה ובתקשורת נשבעו בשמם של אנשים כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהביאו אותנו עד הלום. האופוזיציה העקבית שלנו נובעת מתוך דאגה עמוקה לבני עמנו, לכלל אזרחי ישראל ולדמות החברה שאותה נוריש לילדינו ולנכדינו הגדלים כאן.

  • פורסם בכל העיר 7/9/12
תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. בטטה הגיב:

    בישראל נוצר זן חדש של יהודים מהסוג המכונה יגעי"ם (יהודים גאים ועילגים,זכות היוצרים שמורה ליוסי גורביץ),שמה שמאפיין אותם זה שנאת המין האנושי בכלל .

  2. צדוק התקוה הגיב:

    בברית עם האזרחים הערבים איזו ברית?מה ליהודי מאופקים קרית שמונה או באר שבע לערבי ישראלי [הם קוראים לעצמם ערבי 48 סימן שהם לא מכרים בישראל כמדינה כך הם מתבטאים כאשר הם נפגשים עם ערבים בחול או מופעים בתקשורת בחול ]אין שום חיבור ליהודי ולערבי שחי כאן לא שכחנו את נסיון האיתפאדה שלהם והקריאות בדם ובאש נפדה את פלסטין אולי פרט להכנסת הרכב למוסך זול דבר נוסף בהקשר לעיתונאים מהמרכז הלאומני אבוי לנו אם כל העתונאים היו בעלי גוון אדולוגי אחד וצבע אחד האם מי שלא הולך בתלם [השמאלני] הוא מיד לאומן ? אני מקווה שתגובתי תתפרסם תודה

    • דני הגיב:

      ומה בדיוק הקשר בין מי שגר ברמת אביב למי שגר באופקים? אני חושב שהעולמות האלה רחוקים פי כמה מעולמם של הערבים העשוקים לתושבי הפריפריה העשוקים …. ומה לגבי המרחק בין הוילה המפוארת של ביבי בקיסריה לתושבי שדרות החיים תחת מתקפות קאסמים בלתי פוסקות?

  3. רונן הגיב:

    הציבור הישראלי הוא אוסף של אנשים שונים מעדות שונות ומתפיסות עולם שונות. אבל נראה כאילו הדבר המאחד את תפיסת עולמם יותר מהכל, זו ההצדקה בדבר הרעיון של עליונות יהודית על העם הפלסטיני. בין אם הבסיס לאותה התפיסה מגיע מתחושות של פחד וחרדה קיומיות (דור ההורים האשכנזים שלי לדוגמא), בין אם הבסיס הוא דתי, ובין אם הבסיס הוא דתי-שנאתי-גזעי (תמצית האדיאולוגיה המתנחלית) הדבר המשותף הוא האמונה שהקיום שלנו פה מותנה בדבר אחד פשוט: מחיקת העם הפלסטיני מבחינה רעיונית תחילה, ואחר כך מבחינה פיסית. כי לולא כך, כאילו אנו מתסכנים בסכנת חידלון.

    אם התפיסה המעוותת הזו הייתה רק נחלת המתנחלים הארורים, מילא.
    הבעייה היא שממשלות ישראל לדורותיהן עשו שימוש ציני בתחושת הקורבנות היהודית לטובת רווח אלקטורלי. מאז קום המדינה, וביתר שאת מאז מלחמת 67, מטופח בארץ אקלים קיצוני יותר ויותר, שדוחק לשוליים אנשים מתונים, ומאיץ למרכז הבמה, לאור הזרקורים את הפאשיסטים, הגזענים והשונאים למנהם. ומה טוב אם כל אלו נשזרים זה בזה לתוך שנאה ערבית. כך המקום של השונא במרכז מובטח.

    ולכן אין די אנשים טובים שיעמדו בפרץ הפאשיסטי של ישראל 2012

    • צדוק התקוה הגיב:

      רונן "האהבה" של הפלסטנאים לישוב היהודי היא מעל מאה שנות טרור עוד לפני "הכיבוש" של 67 היו כאן פיגועי טרור של פלסטנאים את השינאה על עצמם הביאו הערבים/ פלסטנאים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה צריךלטפח את האקלים הקיצוני הוא טופח לאורך כל שנות המדינה עי הערבים / פדיאונים/ פלסטנאים את השינאה הביאו על עצמם מדוע הטרור קיים היה לפני 67 מדוע לאחר הכרזת המדינה ואי הסכמת הערבים לחלוקה פרצה מלחמת השחרור אתה מאלה שעל כל צרה מאשמים את עצמם[היהודים]הערבים זכים וצחים גם לשיטתך גם הקבוצים והמושבים נקראים אולי ארורים? רובם קם על אדמות ערביותגם אוניברסיטת תל אביב קמה על אדמות ערביות וכנ"ל שכונות צפון ת"א

  4. דינו הגיב:

    את ההכפשה כלפי השמאל העקבי אי-אפשר להפריך באופן גורף.
    הפלסטינים אכן נתונים תחת כיבוש פסול ומביש, אבל חלק לא מבוטל מהשמאל העיקבי הוא אנטי-ציוני ולשיטתו לא רק הכיבוש הופך את הפלסטינים לצודקים, אלא גם עצם קיום מדינת ישראל.
    הדבר מזכיר, להבדיל (סליחה ומחילה על ההשוואה) אנטישמים הטוענים שהם "רק" אנטי-ציונים,
    דהיינו: טענה לגיטימית שמאחוריה אג'נדה קיצונית ואף פסולה.

  5. גדעון ספירו הגיב:

    טוב מאד. להוציא את הטיפול בברנע שהיה לטעמי עדין מדי .

  6. שירה הגיב:

    אז מה יעשה בן אדם שרוצה לשמור על המשרה שלו ועל התחת שלו ועל אופציות קידום בעתיד אבל עדיין רוצה להיראות נאור?

  7. דורון הגיב:

    טור מצוין. תודה חיים.
    זו רק תחושה שלי, או שאנחנו נמצאים בפתחה של תקופה חשוכה בהרבה מכל מה שידענו עד כה?

  8. אלכס מסיס הגיב:

    לא כל קוראי "הגדה השמאלית" כמוני למשל, קוראים את ידיעות אחרונות – אנו צריכים לנחש מה כתב
    ברנע ועל מה חיים ברעם מוכיח אותו.

הגיבו לשירה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים