הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בספטמבר, 2012 25 תגובות

יש מכניזם כזה

כאשר ספרים אחדים הדנים בקומוניזם נוחתים על שולחן המערכת, מישהו מציע להטיל את מלאכת הביקורת על איקס איגריק. ההיגיון בהצעה הזאת הוא פשוט. X Y היה פעם חבר מפלגה. בתור שכזה הוא בעל המומחיות הדרושה להעריך חומר מדעי-אקדמי בתחום הזה. כך, יש לשער, זכינו בסדרה של שלושה מאמרים מעניינים מאת יצחק לאור ("הארץ", תרבות וספרות, 24 באוגוסט, 31 באוגוסט ו-7 בספטמבר 2012). שלושת הספרים בהם דן יצחק לאור הם: "עלייתו ונפילתו של הקומוניזם" מאת ארצ'י בראון, "כוכב אדום בדגל כחול-לבן" מאת לאה מירון ו"הקפיטל" מאת קרל מרקס.

karl_marx_graffiti

1. ארצ'י בראון מאוקספורד

ספרו של בראון, שראה אור לפני כשלוש שנים, זכה להערכה רחבה. בראון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת אוקספורד, ואישיות מרכזית בממסד האקדמי באנגליה. ספרו של בראון משתייך לגל חדש בכתיבה היסטורית שמתאמץ להשתחרר מההיסטוריוגרפיה שהושפעה מרוח המלחמה הקרה ששלטה במשך שנות דור. כידוע, ביקשו היסטוריונים ממסדיים רבים להציג את הקומוניזם כאוסף של כשלונות ופשעים.

בראון, יש להבהיר, אינו סוטה רחוק מדי מהגרסה הסטנדרטית המתבססת על השוואה שקרית בין סטאלין לבין היטלר, וכל מה שמשתמע מכך. אמנם בראון מרשה לעצמו לדון בהגינות יחסית בפרקים חשובים בתולדות הקומוניזם, ופה ושם הקורא יכול להיתקל במילה טובה על הישגים מסוימים של הסובייטים. ייאמר לזכותו, שהוא שולל את הגישה המבקשת להציג את הקומוניזם כתופעה מונוליטית. למשל, הוא מייחס חשיבות להבחנות בין הארצות שבהן הקומוניזם עלה לשלטון הודות לשורשים עמוקים שלו בעם ובין הארצות שאליהן הגיע המשטר הסובייטי עקב זעזועים גיאו-פוליטיים, כגון נצחון הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.

חשיבותו של בראון כהיסטוריון היא בכך שהוא דן בעומק בתפקידו הטראגי של מיכאל גורבצ'וב בהתמוטטותה של ברית המועצות. בראון שולל בצורה מוחלטת את הגירסה המערבית המקובלת, כאילו ברה"מ התמוטטה בגלל אי יכולתה לעמוד במירוץ לחלל (מלחמת הכוכבים) שיזם הנשיא האמריקאי רונלד רייגן.

לאור מקבל את ההסבר של בראון לפיו סיבות ההתמוטטות היו פנימיות. גורבצ'וב, לפי בראון, הסיק בנקודה מסויימת שאין אפשרות להמשיך בקומוניזם וביקש לסלול את דרך המעבר למשטר סוציאל-דמוקרטי. לאור מאמץ את ההסבר של בראון כי גורבצ'וב חיפש מוצא סוציאל-דמוקרטי לאחר שהגיע למסקנה שהמשטר הקומוניסטי לא יוכל לשרוד. אין חולקים על כך שגורבצ'וב נחל כישלון חרוץ בניסיון הזה. אבל נקודה זו טעונה, לדעתי, הבהרה. ה"הסבר" כי גורבצ'וב פעל בהיגיון ובסבירות כשהפקיר את המשטר כדי להנהיג משטר סוציאל-דמוקרטי אינו מניח את הדעת. רוב הפרשנים הרציניים, ובכללם בראון, סבורים שהמשטר לא עמד לפני קריסה מיידית. מכאן שהיו לגורבצ'וב אפשרויות אחרות כאשר נכנע לכוחות הריאקציה שהתארגנו בחסות ילצין והאוליגכיה הביורוקרטית. נראה שלאור מצטרף לבראון במעין הערצה לגורבצ'וב וביחסו החיובי לכך שגורבצ'וב השלים עם ההפקרות שהובילה לשלטון ילצין ואנשיו "לאחר שלקומוניזם אין תיכלה", כדברי לאור.

 בראון, ולאור בעקבותיו, מאמץ את ההיגיון שהיה בניסיון של גורבצ'וב לשנות את אופי המשטר. אך במהלך הזמן התברר כי תהפוכות הפרסטרויקה עודדו את הביורוקרטיה המשקית להתארגן לקראת ההשתלטות על הרכוש הסובייטי והפרטתו. השינויים התכופים וחוסר היציבות סיכנו את אושיות המשטר בלי ניסיון רציני מצד גורבצ'וב לחסום את הכוחות החותרים להחזרת הקפיטליזם. אפשר לטעון שהתפקיד החשוב ביותר של גורבצ'וב, כמזכיר הכללי של המפלגה, היה לייצב את המשטר ולארגן את משאביו כדי לשמר את הישגי החברה הסובייטית. אך במקום זאת הוא בחר לזרז את קצב השינויים.

אצל ליברלים כמו בראון ולאור (לפחות בנושא זה), נחשב גורבצ'וב לרפורמטור גדול שמילא תפקיד היסטורי בגבורה ובתבונה. נוח לבעלי העמדה הזאת לתאר את המצב בברה"מ דאז כעל סף קריסה. אך בדיקה מדוקדקת של התהליכים והמאבקים מרמזת על שגיאות מצד מנהיגי המפלגה בקריאת המצב. הוחמצו אפשרויות וסיכויים רבים להציל את המשטר וגם לחולל רפורמות כלכליות-חברתיות חשובות. המסקנה היא אפוא שגורבצ'וב מעל בתפקידו, ונהג בחוסר אחריות ביחס לגורל הבסיס הסוציאליסטי של החברה הסובייטית. לפיכך אין פלא שהוא נשאר הגיבור של "המערב הליברלי הנאור", האנטי-סובייטי.

אני מעדיף בנושא זה פרשנות שונה. לדעתי, רצוי יותר לדון בשינויים מבניים. כוחה של הביורוקרטיה עלה בעיקר בתחום המשק. אנו יודעים על התחזקותה של שכבה רבת עוצמה שביקשה לנכס לעצמה את רכוש המדינה. התנועה הרפורמית שהונהגה על ידי גורבצ'וב לקתה בתמימות כאשר היא שכחה את אזהרתם של מנהיגי המהפכה בברה"מ ובסין על כך שגם בעידן הסוציאליזם יש כוחות שמחכים להזדמנות לעלות על דרך הקפיטליזם. פירוק ברה"מ לא הביא לסוציאל-דמוקרטיה, אלא הפך את רוסיה למדינה קפיטליסטית מקרטעת ומושחתת.

ובעניין אחר, שולי למדי: משום מה לאור, הנגרר אחרי בראון, אינו יכול לוותר על דיון בפיסת רכילות חסרת טעם. סיפורי היהדות של אשתו של מולוטוב והסבים היהודים של לנין הנם מסוג המזון המעופש שביקשו להאכילנו במשך השנים במקום דיון בבעיות הקומוניזם ובאתגרים הניצבים לפניו.

2. החטאה מחמת אופקים צרים

יצחק לאור אינו מעריך במיוחד את ספרה של לאה מירון, "כוכב אדום בדגל כחול-לבן". אמנם הוא רואה לנכון לשבח את רמת הביצוע של ההוצאה האקדמית, אך הוא אינו מחמיא לטקסט עצמו. לאור קובל על כך שהחוקרת שגתה כשצמצמה את היריעה ובחרה לדון רק בקומוניסטים היהודים מלפני קום המדינה. מירון אינה דנה כלל בהיבט המזרח-תיכוני והערבי-יהודי של המפעל הקומוניסטי בארץ ישראל. לאור קובע שמדובר "בפיספוס" וכנראה שהוא צודק. כיוון שלאור אינו רואה צורך להתעמק בספרה של מירון, נשאר לו מרחב שבו הוא יכול להציג חלק מהתרשמויותיו מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. מן הטקסט של לאור מבין הקורא שמדובר בדברים השייכים לקטגוריה של "ידע אישי".

לאור מספר על צורות הסיוע של בריה"מ לקומוניסטים בארץ כגון, הקמתן של סוכנויות ייבוא מהארצות הקומוניסטיות, קייטנות לחוף הים השחור לילדי החברים, טיפולים רפואיים למנהיגים וכדומה. אנו למדים שמועדון "אחד העם 70" נרכש בתרומות כספיות של ברה"מ לתנועה לידידות ישראל-ברה"מ. ככלל, הדברים שלאור כותב עליהם מתוך ידיעה אישית נכונים כשלעצמם. הטקסט נכון, אך הבעיה היא בהעדר הקונטקסט ובהתעלמות מהרקע. לאור יודע בוודאי שההקשר חשוב, במיוחד כשדנים בנושאים הקשורים לפוליטיקה רדיקלית.

בתקופת המנדט סבלו הקומוניסטים מרדיפות קשות שכללו מאסרים, עינויים והגלייה. לפני הקמת המדינה, ולאחר מכן הופעלו גזירות קשות, במיוחד נגד האוכלוסיה הערבית-פלסטינית ונגד כל אלה שנחשבו לבעלי בריתם. סך המשאבים שהזרימו הסובייטים לקומוניסטים הישראלים היה בטל בששים לעומת העזרה המסיבית מצד הממסדים היהודים בחו"ל ומצד מוסדות התנועה הציונית ששלטה בארץ. בנוסף, המשאבים הוקדשו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, למפעלים חינוכיים ותרבותיים של התנועה הלוחמת, שפעלה בתנאים של עוני, מצוקה והקרבה אישית של חברים ואוהדים.

רצוי לדון בפרויקט אחד של עזרה סובייטית המוזכר לשלילה על ידי לאור. מדובר בחלוקת מלגות ללימודי רפואה בברה"מ שהוענקו לצעירים פלסטינים. ידוע שהמערב הקולוניאלי ניצל במשך דורות את יכולתו לספק מלגות וחינוך גבוה למוכשרים בקרב הילידים. אף שהדבר נעשה בעין אחת עם רכישת תמיכה רעיונית ופוליטית, כמעט שלא נמתחה ביקורת על עצם העניין. ומה בעצם רע בכך שהתנועה הקומוניסטית נתנה מלגות לצעירים ללימודי רפואה, ושפרויקט הגיוס נוהל על ידי המפלגה שנאבקה על קיומה בתנאים של דיכוי ואפליה? תופעה זו אולי מעוגנת באותו אידיאל שבעקבותיו קובה יוזמת חלוקת אלפי מלגות לצעירים באמריקה הלטינית. זו בסך הכל מסורת נאה המוזכרת אגב אורחא על ידי ארצ'י בראון בספרו.

עניין הרקע חשוב במיוחד כשדנים בתופעה מורכבת כמו טיפוח השותפות היהודית-ערבית במק"י. לאור כותב: "ספק אם המפלגה היתה יכולה לקיים שותפות יהודית-ערבית בלי הדוגמטיקה הפרו-סובייטית". זהו ניסוח פוגעני ומעליב. הנכון הוא שברה"מ והמפלגות הקומוניסטיות עשו מאמצים רציניים, אם כי לא תמיד מוצלחים, ליצור בסיס מעמדי ואינטרנציונלי משותף לפעילות פוליטית. במקום כניעה למגמות לאומניות, דתיות וכיתתיות אחרות, ביקשה התנועה הקומוניסטית לטפח את רעיון האחדות. בארץ דובר במיוחד על אחדות יהודית-ערבית. לדעתי, אין לראות במאמצים (בתיאוריה ובפרקטיקה הפוליטית) להתגבר על פירוד וחשדנות ביטוי לדוגמטיות. הניסיון במציאות הפלסטינית-ישראלית לאחד את המנוצלים והמדוכאים יחד עם הפעילים הקומוניסטים סביב מצע אוניברסלי ואנטי-אימפריאליסטי הוא אידיאל ומפעל הראוי להערכה. למה לירוק גם לבאר הזאת ?

לאור אינו מהסס למצוא את מה שנראה לו כפגמים מיוחדים במינם אצל הקומוניסטים אף כי תופעות דומות קיימות בכל הזרמים הפוליטיים. חברים ואוהדים במפלגות עממיות מביעים הערצה נלהבת לסמלים ולאישים. לפי לאור יש פגם מיוחד בגאווה של השמאל על נצחון הצבא האדום במלחמת העולם השניה. המונים בכל העולם העריצו את ברה"מ על הישגיה ועל עמידתה נגד הפשיזם, בתוכם גם הקומוניסטים בארץ. הערצה זו היא בעיני לאור "תלות רגשית" בזויה. 

3. הקפיטל – פרסום מחדש

יצחק לאור הולך בעקבות ארצ'י בראון ואחרים כשהוא חולק כבוד למרקס ול"קפיטל". רבים כבר שמו לב לכך שיוקרתו של מרקס נמצאת שוב במגמת עלייה. ההתפתחות הזאת קשורה מן הסתם למשבר הממאיר הפוקד את הקפיטליזם. עד היום נשארו מחקריו של מרקס כלי מרכזי להבנת הדינמיקה של הקפיטליזם. כמו כן, זוכה מרקס בהכרה רחבה כענק רוח התופס מקום מכובד בכל דיון הנוגע לחיים המודרניים. לאור מגלה את הערכתו למרקס כאיש תרבות ורוח בהבאת כמה מובאות ארוכות וחשובות מ"הקפיטל". מובאה אחת, למשל, מתארת כיצד למדו הבנקים, כבר במאה ה-17, לחלוב את האוצר הלאומי וכספי הציבור באנגליה. מסתבר שמערכת הנסיבות ההיסטורית ההיא נשארה אקטואלית עד למשבר של 2007, ועד בכלל.

אך מה לעשות, לאור נמנה בימים אלה עם אותם האינטלקטואלים שמוכרחים להציג הסתייגות מהותית מהפרספקטיבה המרקסיסטית. לשם כך הוא מצטט את נועם קמינר (צ"ל מתן קמינר – שהוא, אגב, קרוב משפחה).

לאור מצטט את דבריו של מתן שקובע: "במבט מעמיק יותר נראה שטעותו היחידה של מרקס היתה חוסר הכרתו בכשרונו של ההון לחמוק שוב ושוב מאותה קריסה."

לדאבון הלב, נראה שלאור לא הבין את הציטטה ההיא והוציא אותה מהקשרה. הדברים הובאו מתגובתו של מתן קמינר לסקירה של פרופ' שלמה אבינרי של ההוצאה החדשה של הקפיטל. תוך כדי כך הדגיש מתן קמינר את חשיבותה של הגות מרקס והרלוונטיות שלה עד ימינו אנו.

לאור החליט ש"הטעות היחידה" היא למעשה הודאה באפסות המרקסיזם של ימינו. לשם כך הוא ממציא לקוראיו רשימת דברים שלא היו אמורים לקרות על פי המרקס המדומה שלו. לאור קובע: "ההון מצטבר וקורס וקם גם באמצעות פיזור של אתרי היצור שלו"; וממשיך לקטול את המרקסיזם: "מחשבים, מטוסים… מיוצרים… ברחבי העולם העני". לאור ממשיך וחושף תופעות "אנטי-מרקסיסטיות" כגון, "דיקטטורות נשענות על אוכלוסיה שאין לה כמעט קשר לקפיטליזם",  וכו'. אנו אמורים להשתכנע שההתפתחויות שלאור מזכיר גרמו למבוכה בקרב המרקסיסטים. אך קל לראות באיזו שטחיות מצטרף לאור לקהל המפריכים של המרקסיזם. בקיצור רב קובע לאור שהמרקסיזם נכשל מכיוון שהעולם איננו עוד העולם שהיה נושא מחקריו של מרקס. אך האמת היא שאין לך שיטת ניתוח רגישה יותר לשינויים ולתהפוכות מהמרקסיזם. ההתפתחויות שלאור מסתמך עליהן אינן מפריכות את המרקסיזם שמעולם לא התיימר לקבוע מועד לניצחון הסוציאליזם.

מצדי אבקש להוסיף, שמרקס עסק בניתוח תהליכים ולא בהנפקת נבואות. לאור מתייחס למרקסיזם כאילו מדובר באסכולה בתחום העתידנות (Futurology). במהלך תולדות המרקסיזם התנסינו בשורה ארוכה של תופעות ה"מפריכות" כביכול את המרקסיזם. הופעתם של המונופולים והקרטלים במשק "הוכיחה" שמרקס טעה. עם הופעתם והתפשטותם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם נטען שהמרקסיזם הופרך; הגלובליזציה חוללה תהליכים חדשניים באזורים של העולם השלישי, ושוב היו כאלה שמיהרו להצהיר שהמרקסיזם אינו יכול להתמודד עם התופעות החדשות. גם כיום, כאשר הידע הפך לגורם מרכזי בייצור, ישנם כאלה המסיקים שיש לבטל את תורת הערך של מרקס.

אי אפשר במסגרת זו לקיים דיון מלא על חיוניותה של תורת מרקס, שאין לראותה בשום אופן כאוסף של אמיתות נצחיות. מדובר במפעל רעיוני שנמשך לאורך זמן, תוך התמודדות תיאורטית שבאמצעותה ביקשו חוקרים מרקסיסטים לעדכן, לחדש ולהרחיב מערכת של ממצאים וסיכומים המתייחסים דווקא לשינויים שהתרחשו לאחר מרקס, בעידן החדש.

לאור מניח, ובוודאי בכנות, שאין בכוחו של המרקסיזם להסביר תופעות רבות הנראות לו כסותרות לכאורה הנחות של המרקסיזם המתיישן. אך כשיוצאים ושומעים את השיח המהפכני המגוון, וכשעוקבים אחרי דיונים גורליים המתקיימים בימים האלה, לעומת התוצר הדל שמפיקות האסכולות הממסדיות למיניהן, מתברר שדווקא המרקסיזם והמרקסיסטים תורמים תרומה מכרעת למחקר החדש. יכול להיות שחברנו לאור הוא זה שהפסיק להתעניין, ושהוא פשוט אינו מעודכן בשיח המרקסיסטי הממשיך להתמודד עם האתגרים של תקופתנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    לאור התברך בכשרון לכתוב בסמכותיות על נושאים שאין לו בהם שום מושג. זה כנראה מה שהופך אותו למשורר מוצלח ולפובליציסט שעדיף להימנע מלקרוא אותו.

    מסתבר שלא לאור ולא קמינר אוהבים לקרוא. לא צריך להיות מועדכן "בשיח המרקסיסטי המתחדש", מספיק לקרוא את הכרך השלישי של "הקפיטל", כדי לדעת שמרקס היה ברור שלהון יש כשרון לחמוק מקריסה, ועל הכשרון הזה אנחנו משלמים כעת.

    • אנג'לו איידן הגיב:

      אנחנו לא משלמים על הכשרון הבורגני – הסבל הוא הכרחי.

      אנחנו משלמים על חוסר כישרון של המנהיגות השמאלית – כולל את זה, שאולי קוראים את המרקסיזם-לניניזם, אבל בכלל לא לומדים הרבה.

  2. אנג'לו איידן הגיב:

    "גורבצ'וב נחל כישלון חרוץ"??? לא! הוא נחל הצלחה גדולה! הוא הצליח לממש את ה-"נסיון של חרושצ'וב", ושל אלה ביניהם וביחד איתם, "לשנות" לא רק "את אופי המשטר", אלא את המשטר עצמו בכלל, מסוציאליסטי לקפיטליסטי. בכך, לא היו שום "שגיאות מצד מנהיגי המפלגה בקריאת המצב"; בכך, "התנועה הרפורמית, שגרבצ'וב הנהיג," ל א "לקתה בתמימות" כל שהי! הרי, אתה בעצמך מכנה אותם רפורמיסטיים, ולא רבולוציונרים. הרי שהרפורמיסטיים מחויבים נגד המהפכה כמו הרביזיוניסטיים (ראה את הסדרה של 11 פרקים על 'הרביזיוניזם והקץ של ברה"מ' בבלוג שלי – https://financend.wordpress.com). 'פרסטרויקה: ההתמוטטות השלמה של הרביזיוניזם' עוד לא יצא מהכנה.

    אם בכלל, זה אתה, ראובן קמינר, הוא שלקה בתמימות כאשר חיפשת ולא מצאת את הסיבה, שהיא ברורה מכבר, למה לאור לא מתאפק מ-"לירוק גם בבאר" של "הנסיון במציאות הפלסטינית-ישראלית לאחד את המנוצלים והמדוכאים יחד עם הפעילים הקומוניסטיים".

  3. אנג'לו איידן הגיב:

    לקמינר הייתה גירסה קודמת, בה יצאה לו פליטת פה מאוד נכונה: נסיון של חרושצ'וב. זה במקום "נסיון של גרבצ'וב". אבל, זה משנה עבור התגובה שלי רק בכך שראובן לא רוצה להודות פומבית שהמנהיגות הרביזיוניסטית של ברה"מ (לשעבר) חתרה למען שיקומו של הקפיטליזם בתוך האיחוד הסובייטי – מתקופת חושצ'וב עד הסופה של ברה"מ. וזה גם ברורה הסיבה לכך: כאשר הוא יודה בכך, קמינר ייאלץ להבחין בהצלחות גורבצ'וב וחבורתו. כולם פחדו לנצח, כלמר שהפחד שלהם היה מכך שהסוציאליזם ינצח. כל הרביזיוניסטים פוחדים מהשלטון בידיים של מעמד הפועלים!

    כאן צריך להוסיף למען הבהירות, שחבר השייך למעמד ביניים מחמת עיסוקו המקצועי מסוגל להשתייך פוליטית למעמד הפועלים. אין סתירה בכך כאשר הוא נוהג פוליטית כפרולטר, כלומר, על-פי התפיסה החומרנית-דיאלקטית. כאשר הוא נוהג ככה, הוא לא רק נאלץ להפעיל את המוח שלו כמוח של פועל ייצור, אלא גם נאלץ לשמור על אינטרס המעמדי הפרולטרי, בבחינות אובייקטיביות, משך התפתחות המציאות ומשך השינויי התנאים החומריים לזירוז הקדמה החברתית – מעש שאף מעמד אחר לא מסוגל לבצע, בגלל אינטרסים מתנדנדים.

  4. בחינת קריסתה של ברה"מ בכלים מרקסיסטים הגיב:

    החיוניות של המרקסיזם מתבטאת בכך שבוחן משטרים ולא רק את הקפיטליזם עפ"י הדיאלקטיקה של אופן הייצור ואת קריסתם כתוצאה מבלימת כוחות הייצור (מובא בתמצית בחיבור "מבוא לבקורת הכלכלה המדינית").

    כדי להבין את המשטר הסובייטי (לא כמשטר "סוציאליסטי" אלא במהותו) צריך לבחון את אופן הייצור של המשטר ולא עפ"י הצהרותיו וכוונותיו של אוהדיו. "סוציאליזם בארץ אחת" פרושו המעשי היה להפוך את ברה"מ ממעצמה מפגרת למעצמה תעשייתית מודרנית, זאת ללא כל הצבר הון כפי שנוצרו במערב. זה כל משמעותו של הסטליניזם הנורא והאיום (עם או בלי מרכאות) שביצע את התמורה הזאת ע"י הבירוקרטיה והמשטרה החשאית.
    תפקודה של השיטה נשלם למעשה אחרי שיקומה של ברה"מ ממלה"ע השנייה. תוך כדי כך התבססה הבירוקרטיה המפלגתית כמעמד בעל אינטרסים מצד אחד, מעמד הבירוקרטיה המשקית שכבר פיתח קפיטליזם במקביל מצד שני והעדר דינמיקה פנימית בשיטה שמאפשרת מרחב התפתחות לכוחות הייצור ולהיפך בולמת אותם.
    זאת הסיבה שאפשר לאבחן אותה בכלים של המרקסיסיזם. אבחנה קרובה ביותר למציאות מאבחנותיהם של אחרים שמחפשים את הסיבה בגורבצ'וב וכו' שחשיבותם פחותה מהסיבות המהותיות הנ"ל

  5. אשר פרוליך הגיב:

    אם כי לא נכון לדרוש ממאמר קצר לפתח נושאים כו מורכבים שנכללו בו,בכל זאת אפשר היה לצפות לדיון יותר מעמיק וחודרני ולא לניסוח אפולוגטי של ה"קומוניזם"-למשל,הדיון על נפילת ברה"מ אינו מזכיר את התפקיד האנטי-דמוקרטי של הנהגת ברה"מ שנהלה את הענינינם בניתוק מוחלט מבסיס העובדים וההמונים,תוך משטר של פחד וריכוז אבסולוטי-לא מוזכרת אף היא הגישה של "סוציאליזם במדינה אחת" על חשבון קידום מהפכה עולמית והחשדנות והדיכוי של תנועות מהפכניות בעולם על ידי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות תחת ההנחיות של הקרמלין-נראה שעדיין הביקורת עצמית ועזיבת הצדקנות לגבי העבר לא השתרשו מספיק חזק במאמר זה,ולכן התוצאה רדודה ובלתי מספקת,בעקר לאור המציאות בה אנו חיים היום שהיא,בחלקה,תוצאה של המתואר במאמר

    • ועוד הגיב:

      תמיכתה בקולוניאליזם הציוני ב-47-8 ובנכבה….

      חוץ מזה ההתמוטטות התרחשה דוקא בעקבות השינויים לדמוקרטיזציה שהנהיג גורבצ'וב הפרסטרויקה…

  6. צדוק התקוה הגיב:

    בתקופת המנדט סבלו הקומוניסטים מרדיפות קשות שכללו מאסרים, עינויים והגלייה נכון אבל גם בברית המועצות סבלו הקומוניסטים מרדיפות קשות שכללו מאסרים, עינויים והגלייה ואלה היו קומניסטים נאמנים שנשפטו על לא עוול במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין להתוודות על פשעים שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה, קשר שכלל, גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.

    במהלך השנים 1937 – 1938 נעצרו עד כ-1.5 מיליון איש, מהם כמחצית הוצאו להורג.

    • אנג'לו איידן הגיב:

      בנוגע למה שאמרת בפסקה הראשונה, יש לך תשובה מספקת בבלוג שלי (למעלה נימצא הקישור), בקטגוריה של משפטי מוסקבה.

      התשובה המספקת את השאלב שאתה האלת בפיסקה השניה תוכל למצוא אותה בקטגורית האמת שאבדה.

      בקיצור: כל מה שאתה העתקת שם הוא שקרי ומקורו נמצא בתעמולה הבורגנית.

      • צדוק התקוה הגיב:

        הקומנזים מת וטוב שכך אותה אידולוגיה[נאצית] אותה גברת בשינוי אדרת מה ההבדל בין שני המשטרים אין שום הבדל אלה שני אדיולגיות טוטלטאריות היו מחנות השמדה ואצל הקומניסטים גולאגים שם המנהיג היה האלוהים כך אצל סטאלין וכך אצל היטלר ימח שמו אני לא מבין מה הגעגועים לשלטון קומניסטי שבו אין דמוקרטיה ודווקא "הליברלים השמאלנים" מתגעגעים למשטר אנטי דמוקרטי מילוני אנשיםם נרצחו בגלל אותם אדיולגיות

        • אנג'לו איידן הגיב:

          היה, ויהיו עוד הרבה, מי (בדרך כלל תועלתנים עמידים כלכלית לרעת מעמד הפועלים, ולרוב נגד כל שיכבה מעוטת יכולת כלכלית מאותם התועלתנים, שנהנים מהזדמנויות בחברה של בעלי הון) שתומך בדברים שלך (יכול להיות שגם אתה משתייך אליהם בתמיכתך בעד הציונות, שהיא באמת רוצחת ועוד). מה שנכון הוא שבארץ (של בעלי ההון הגדול) ישראל קיימת מקהלה ענקית שלמדה שירים (ממנגנוני המדינה, וגם מהתועמלנים), והי מבצעת אותם תכופות בלי לבדוק את התוכן המילוי שלהם. תופעה זו מסתכמת בחקיינות (עם כל הרמות של ביצוע – מרע עד טוב) נוחה (ב י נ ת י י ם), על אף שנוחיות זו היא הקשר היחידי עם המציאות הממשית. לפני הרבה שנים, גם אני אורח ברפש הזה. נוח לך להתאכסן שם ולהתעלם מעובדות המציאות, שבבלוג שלי מקבלים התייחסות רצינית? – שייבושם לך! מצידי, אני משוכנע שסוף המקהלה הוא קרוב מאוד.

  7. גדעון ספירו הגיב:

    קמינר נוזף ביצחק לאור על כך שהוא יורק לבאר ממנה שתה. שהרי היה בעברו חבר המפלגה. זה לא

    לעניין. וכי מה היה עליו לעשות, כאשר התברר לו כי במקום באר מים חיים מצא באר חרבה? לאור הגיש

    לקוראי הארץ סדרה של שלושה מאמרים בהם סקר ספרים חדשים העוסקים בנפילת הקומוניזם,

    במפלגה הקומוניסטית הישראלית ופרסום מחדש של הקפיטל. הסקירה מלווה בהערות המאירות את

    הכתוב מנקודת מבטו של סופר ומשורר המעורב בסצינה השמאלית ויש לו מה לתרום בתחומים אלו.

    • אנג'לו איידן הגיב:

      "יש לו מה לתרום בתחומים אלו", אבל, עבור מי? עבור כולם? כי כולם שווים? לכולם תועלת כלל-אנושית משותפת?

      בלשביל מי טובה מתקפה מעורה מבית, אבל מחוסרת בקיאות, באמצעות ביקורת נכה הצעות חלופיות בדוקות נגד השמאל? מתקפה כזאת היא שירות טוב עבור הימין. נכון לבצע ביקורת ללא רחמים נגד השמאל, בתוך השמאל, לטיהור השמאל ולמען התפתחותו והתחזקותו, במיוחד כאשר מתקיימת התעלמות וסירוב לדיון, אבל, בטח לא מתוך בורות, אלא מכוח בדיקות מבוססות – לבלוג שלי יש יותר מדי מתחרים שהם צ'רלטאנים, ובחלקם הם סתם אנשי ימין מחופשים

  8. יוגי אוחיון הגיב:

    הקומוניזם הוא דת שהפכה לכת. למרבה המזל, כוחם של הקומוניסטים מזערי ברוב העולם ולפיכך כוחה המזיק של השיטה שלהם מצומצם. לרוע המזל, הדוגמה המרקסיסטית והמשיחיות האוטופיסטית הבנאלית והפנאטית שלה עדיין משפיעה מאוד על השמאל ועל השיח שהוא מייצר. אני כועס על הקומוניסטים כי הם לא מעוניינים בשינוי אלא בגאולה ואיבדו כל מצפן מוסרי. הם לא מסוגלים לייצר ביקורת כנה ורצינית על פשעי העבר ואינם מתמודדים בשום אופן עם הזוועות שהמודל שלהם משכפל פעם אחר פעם, ופותרים זאת כלאחר יד באומרם "נעשו טעויות", "זה לא הקומוניזם האמיתי", האנשים הלא נכונים השתלטו על המהפכה"… או על ידי התנצלויות רפות באיחור אופנתי של כמה עשורים. התייחסות מעליבה כזו לנוכח פס הייצור של העריצויות הרצחניות והמתועבות שלהם מעידה כאלף עדים עד כמה הם לוקים בעיוורון מרצון, עיוורון דתי, כדי לא לראות את הכשל הבסיסי שעומד בבסיס תורתם, ששבתה אותם ביופיה. ולמען יופיו של הרעיון הכושל הם מוכנים להקיז את דמם של מיליונים ולסכן את החופש של כולנו (הם עסוקים בלעשות דאווינים על עצמם ולא יודו בכך), בדיוק כמו כל פנאט דתי אחר שמונע מתשוקה לגאולה-על-פי-מתכון

  9. אשר פרוליך הגיב:

    צדוק,כל הכבוד

    פשוט נגעתה בנקודה המרכזית והכאובה= המפלגות הקומוניסטיות בעולם כולל בארץ עדיין לא מוכנות לביקורת עצמית פומבית ולא סגורה וסודית-ללא בקורת זו,העובדים וההמונים ימשיכו להתייחס אליהן בחשדנות וברטיעה,-בקורת עצמית אם כי כואבת,היא לא בושה אלא תנאי הכרחי לפרוץ ממצב הקיפאון והדעיכה של מפלגות אלה,הקבולות עדיין בסטליניזם ובפחדים ומצב זה ממש
    נוראי אל מול המתרחש בעולם,
    המאמרים שבנדון,משקפים בדיוק רב מצב מביש ועצוב זה

    • יוגי אוחיון הגיב:

      אני לא צדוק וגם לא מזדהה עם תגובותיו בדרך כלל. אבל תודה אשר, טוב לדעת שיש עוד קוראים שנפשם נקעה מהדבר הזה

  10. שמעון הגיב:

    לאור יודע את שהוא כותב. מביע דעות ועמדות ביחס ל 3 ספרים. הוא איננו כותב ספר רביעי בנושאים,שבהם הוא דן. קמינר מביא ביקורת לגיטימית על הספרים. גם הוא מביא דעות ועמדות. כך גם שלושה הסופרים המדוברים.

    אבל…כיצד מתפרסות 14 התגובות?. אנג'לו אידן מנהל 6 דיאלוגים עם קמינר והופך, כמותית, למגיב ה"משמעותי" ביותר (44%). אשר פרויליך "תורם" 2 תגובות וכך גם צדוק התקווה. יחד ,שלושתם,מהווים 71% מן התגובות. הרי זה ,בדיוק מצבו של השמאל הישראלי ושל ה"גדה" שלו. כותב המאמר, מתכתב, בעיקר עם 3 אנשים.

    האם לא נוצרת כאן ,מעין תחושה, של למי אני עמל?

  11. אשר פרוליך הגיב:

    צדוק:
    הפעם אתה לא צודק לגמרה-הקומוניזם לא היה קיים בברה"מ (היה קיים לפני 8000 שנה ועדיין קיים בשבטים בודדים וניסיון כזה היה גם בקיבוצים בארץ)ההשוואה שלך בין "קומוניזם" לנאציזם היא מוטעית ואפילו עם כל הפשעים של הסטליניזם בברה"מ ההשוואה לא נכונה-בברה"מ היה משטר של קפיטליזם של המדינה (של ביורוקרטיה בלתי דמוקרטית ורודנית)והיתה רחוקה שנות אור מהקומוניזם
    למעשה,מרקס,כותב "המניפסט הקומוניסטי" דבר קודם על שלב של סוציאליזם שיחליף את הקפיטליזם ורק לאחר מכן שלב הקומוניזם-אם אתה רציני,מציע לקרוא לפחות את "המנפיסט"וגם כתובים נוספים של מקרס לפני שאתה מכריז על השוואות מוטעות שכאלה

  12. יואל שם-טוב הגיב:

    מציע לא לקרוא את הליברלואיד "הארץ".
    אז מה אם קוראיו עשירים, או משכילים או סמולנים, או לבנים נאורים (לאורים) יותר מקוראי ידיעות אחרונות (גם לא מציע לקרוא אותו)?
    אז מה?

  13. שמעון הגיב:

    ליגאל שם טוב…אז מה אתה מציע לקרוא? לא "הארץ" לא "ידיעות אחרונות", "מעריב" עומד להעלם, נותרו רק שני החינמונים של ביבי,ו "מקור ראשון" של המתנחלים ו…כמובן גם יואל שם טוב. אז את מי או מה נותר לקרוא?

    כאשר מפסיקים לקרוא, מתחילים ליצר,בייצור עצמי, מידע, עמדות, ערכים וכול מה שנחוץ לאדם …שממליץ להפסיק לקרוא.

    יש עמדות רבות של "הגדה השמאלית", שאינני מסכים איתן. אמשיך לקרוא אותן, בעיקר ,על מנת שאוכל לקרוא גם את שאינני מסכים עימו. כך לעצב את עמדותי שלי, תוך הסכמות ואי הסכמות. שתיהן מעשירות אותי.

  14. אשר פרוליך הגיב:

    ליואל: ה"תוספת" שלך לגבי הקוראים "הלבנים" של הארץ מדיפה ריח גזעני.הרי כולנו בני הקופים שירדו מהג'ונגלים והתחילו לנדוד במדבריות.אל תצפה מ"הארץ" מה שאמור להיות כתוב ב"זו הדרך"
    (אך גם אל תצפה מ"זו הדרך" מה שנכתב ב"הארץ").

  15. יצחק לאור הגיב:

    מישהו בשרשרת הארוכה הזאת כתב שירקתי לבאר ממנה שתיתי. ובכן, מעולם לא שתיתי מהבאר ששתה אותו טיפש, ולא הייתי יורק לו לבאר, אלא בפרצופו. מעולם לא השׂתכרתי מהפעילות בשמאל. לא הייתי חייב לאיש דבר. ואיני חייב לאיש דבר. ביחסים ביני ובין השמאל, המאזן אינו נוטה לחובתי.

  16. איתן קלינסקי הגיב:

    ם אם אינני מסכים עם כל מה שכתב יצחק לאור בשלושת המאמרים , הצטערתי שחלק מהתגובות לעברו של יצחק לאור עלו על שרטון של התיחסות אישית מבזה כלפיו .
    חשוב שנדע לקיים דיון חף מהתיחסויות אישיות , פוגעניות ומעליבות .

  17. אלי הגיב:

    פעילי המפלגה הקומוניסטית אכן סבלו כפי שכותב קמינר מרדיפות הצקות וגירוש מהארץ בתקופות המנדט אך סבל זה הוא כאין וכפס ממה שעלה בגורלם במולדתם הרוחנית ברית המועצות.
    400 כן… ארבע מאות איש ואשה מתוכם קפדו את חייהם בגולאגים של סטלין וחבר מרעיו. על כך קמינר אינו כותב. אנשים אלו מעולם לא טוהרו רשמית על ידי מק"י גם לאחר שפשעי סטלין הוקעו על ידי חרוצוב

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים