הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באוקטובר, 2012 6 תגובות

את העונש הקל יחסית שאהוד אולמרט ספג לא רק "בראש מורם" אלא גם בשחצנות אופיינית, בחנו פרשנים משפטיים ופוליטיים לפי אמות מידה תמוהות וכמו פרשני כדורגל גרועים במיוחד הם התייחסו בעיקר ל"מבחן התוצאה". הפרקליטות עמלה קשה כדי למסמר את אולמרט אל עמוד הקלון, ולעתים עבדה בלהט שהאפיל על שיקול דעת נאות. בעיקר הפליאה הבחירה המוזרה והקצת חובבנית בעדי מדינה ובעדים ביזאריים אחרים, שפרקליטיו הממולחים היקרים של אולמרט לא התקשו לחשוף אותם במלוא עליבותם השקרית.

olmertאהוד אולמרט (צילום: משרד התעשייה והמסחר)

כך איבדנו גם אנחנו את שיקול הדעת הנאות. מרוב התעמקות בנושאים משפטיים ובמחדלים אנושיים חדרה לדיון נימה שהייתי מגדיר אותה כפואטיקה דמגוגית. התיאורים קורעי הלב על סבלו של אולמרט נוכח התנהגותם הגחמנית של בכירי הפרקליטות, ובראשם משה לדור, הסיחו את דעת הקהל מהעבירות הכבדות שבהן הואשם ראש הממשלה לשעבר. הטיפול התקשורתי בפרשה הידרדר והלך. כמו בפרשת קצין המשטרה משה מזרחי היו עיתונאים ששכחו את האינטרס הציבורי העמוק בביעור השחיתות. כמעט כולנו פעלנו גם בהשראת צופן פנימי שהדריך אותנו להבחין בין המושחתים בהתאם לדעותיהם הפוליטיות.

כאשר מאשימים מושחת שקרוב לנו באידאולוגיה אנחנו נוטים להאשים את הפרקליטות או את המשטרה באטימות, בשרירות לב, בחדירה אלימה לתחום הפרט, בהתעלמות מתרומת החשודים לחברה ולמדינה; כאשר חוקרים פוליטיקאים שנואים עלינו נוח לנו לשיר שירי תהילה לאוכפי שלטון החוק.

במהלך המשפטים עסקנו רבות באישיותם של אנשי הפרקליטות, במניעיהם ובסיבות לעוינות שלהם כלפי ראש הממשלה לשעבר. גם שונאיו של אולמרט פעלו לעתים ממניעים זרים. רבים מהם רצו ורוצים ביקרם של אהוד ברק ושל בנימין נתניהו, ונרתמו למסע יחצני כדי להצדיק את התוקפנות באיראן שעליה נתניהו מתעקש בכל מחיר. פרשנים שמטפחים תדמית עצמית מתונה ושפויה, רואים באולמרט נכס למאבק נגד ביבי נתניהו ונוטים להדגיש את הזיכויים או את העונשים הקלים ולהתעלם מדברי הגינוי החמורים של השופטים כלפי אולמרט.

ייתכן שהשימוש במערכת אכיפת החוק כדי להתנכל לפוליטיקאים מזן מסוים הניב גם את תגובת הנגד, שמאפשרת לכל מבקר להשמיץ את הפרקליטות. רק מעטים מקרב העיתונאים דגלו בקו עקרוני תקיף ועקבי שדחה לחלוטין את האִתרוּג ודרש צדק שווה לכל. רק אחרי שמְאמצים קוד אֶתי שעשוי לשכנע את הציבור ביושרם של הפרשנים ניתן לבקש יחס הומני יותר לנאשמים, לדרוש התחשבות בסבלם או להפגין מידה של חמלה אנושית. אין להדביק לאף אדם תווית של קלון לכל החיים ולא צריך לרדוף נבחרי ציבור עד לקבר. אבל לכל זה אין קשר לתביעה להפוך זיכויים חלקיים, קנסות קלים ועונשים זניחים לחלק מהרזומה שמקנה לאיש כמו אולמרט זכות להיות ראש ממשלה. ייתכן שהוא התקרב לדעות של ישראלים מתונים מבחינה מדינית במשך השנים; רבים הגיעו לזה אחרי שאיבדו כל השפעה על קבלת ההחלטות. עם זאת, הנזיפות שסופג אולמרט בכל משפטיו מקעקעות את הבסיס המוסרי לבחירתו מחדש לראש הרשות המבצעת, או אפילו להיות שוב חבר כנסת.

מוטב לו לשבת בביתו כמה שנים, אולי לעזור לחברו אורי לופוליאנסקי ב"יד שרה", ורק אז לבקש שוב את אמון הציבור.

בולט בעליל שהיו גם עיתונאים שביקשו להיפרע מאולמרט באורח אישי, כמו דן מרגלית, שפועל כמו אדם שסובל מתוצאותיה הקשות של אהבה נכזבת. האהבה לאיש ציבור לא הייתה במקומה, והיושרה המקצועית של מרגלית נפגעה קשות בשל ההגנה הטוטאלית שהעניק לידידו לשעבר במשך שנים רבות מאוד. באותה מידה נפגעת יושרתו גם היום, כאשר שנאתו השוצפת מדריכה כל מלה שהוא כותב. ייתכן שמרגלית, שהיה פעם איש חביב מאוד וגם מקצוען ככתב (אבל פחות כפרשן) הוא מקרה זניח, אבל מגִניו של אולמרט, ממש כמו תוקפיו השיטתיים, יצרו זילות בעצם העבריינות השיטתית, וכפרו בבנאליות של המובן מאליו: מי שמועל, דינו להוקעה; מי שמאשימים אותו על לא עוול בכפו ראוי להגנה בדיוק כפי שעשה אמיל זולא בפרשת דרייפוס ("אני מאשים", ינואר 1898).

יש לראות בחומרה רבה חריגות כאלה של עיתונאים, כאשר המקצוע שלנו מותקף מכל עבר ואזרחים מן השורה מריעים בכל פעם שאחד מעמיתינו מאבד את מקום עבודתו.

למתי המעט שכתבו ביקורת מדויקת בזמן אמת קשה לשאת גם את הפרשנויות המדיניוֹת בימים האלה. לפתע נזכרו פרשנים מכובדים שגולדה מאיר הביאה את מדינת ישראל אל עברי פי פחת במדיניותה בין השנים 1969 ל-1973, עד שנאלצה להתפטר ב-1974. בשנים אלה ולאורך עשורים רבים חיו רבים מאיתנו בשולי המקצוע, רק משום שאמרו, וחזרו ואמרו, את האמת על 1973: המחדל המדיני היה העיקר והמחדל המודיעיני והצבאי היה פועל יוצא ממנו. כאשר חברי המנוח אמנון קפליוק כתב על כך מיד אחרי המלחמה, נידו אותו וכמעט פיטרו אותו מ"על המשמר" (!) של מפ"ם, שהייתה אז שותפה נאמנה של גולדה.

אני כבר לא מדבר על עבודת האלילים לכבוד שר הביטחון הכושל משה דיין בכל התקשורת הישראלית. מבקריו החריפים (המעטים עד לכאב) של הנרי קיסינג'ר, לא רק בעבור פשעיו בצ'ילה ובקמבודיה אלא גם בגין מעורבותו הפעילה במלחמת 1973 שגרמה להרג של אלפי ישראלים ומצרים, לא זכו לאוזן קשבת. "הנרי היקר" היה ונשאר פרה קדושה עד החודש האחרון. לפתע גילו גם עיתונאי המרכז את תככיו של קיסינג'ר ששירת אינטרס צר של השמרנים בארצו במחיר כבד לאלפי משפחות שכולות. איש מהם לא משלם את חובו המוסרי לאנשי השמאל העקבי, שכתבו ודיברו אמת כל אותן השנים.

אבל לא לפירעון החוב אנחנו זקוקים, אלא למידה של הבנה והפקת לקח. עיתונאי מכובד אחד, ידידי עקיבא אלדר מ"הארץ", מטיף עתה מוסר לשמאל שזנח כביכול את פתרון שתי המדינות לשני עמים ותומך במדינה דו-לאומית אחת. כדאי לאלדר לזכור שכל הממסדים שבהם תמך כל השנים, כולל ממשלות יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, בנו בהתנחלויות יותר מקודמיהם בליכוד. גם אם בשעות של רדיקליזציה קיצונית אלדר הצביע מרצ, זו עדיין איננה סיבה מספקת להתנשאות. הממסדים קובעים עמדות בשטח, לא אנחנו. ארץ ישראל השלמה נוסדה בידי המרכז הלאומני ובני בריתו בימין הדתי והחילוני, בניגוד למחאותינו (שאליהם הצטרף לעתים גם אלדר). לא זנחנו את חלום דו-הקיום, אבל הממסדים ששלטו כאן רמסו אותו והשאירו אותנו לבחור בין אפרטהייד גזעני לבין מדינה משותפת אחת, שהיא חלופה סבוכה וגורלית.

  • המאמר התפרסם ב"כל העיר" ב-5 באוקטובר 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    בציונות קיום זרימת נפט (בזול) אל האימפריה חשוב מהדו-קיום.
    בעצם זה שקר, בציונות לא היה קיים כלל דו-קיום (וגם לא יתקיים).
    מדובר בהפכים. כשם ששדידה ונתינה הם הפכים.

  2. ע.ג. הגיב:

    גם אתה טועה מרוב התלהבות. בית המשפט לא אמר שהעדים הביזארים לא אמרו אמת. ההיפך הוא הנכון, ביהמ"ש קבע שכל מה שאמרו העדים אמת אבל קבע גם שלקבל מעטפות כסף בלי לרשום זו לא עבירה ושאם בני משפחתך נוסעים לחו"ל על נקודות וכסף שנשאר ממה שהמדינה הקצתה לך גם זה לא עבירה. בגלל הפסיקה המוזרה הזו העתונאים משתוללים ולא כי הם אוהבים/שונאים את אולמרט. כרגיל טעית גם בענין קיסינג'ר שניסה להביא שלום בין ישראל למצרים כבר בתחילת 1973 ונדחה ע"י גולדה גלילי ואלון. קיסינג'ר בהיותו שר החוץ של המעצמה הגדולה בעולם אחראי למותם של רבים אבל באופן אישי הוא אחראי להצלתם של רבים יותר ולסיומן של מלחמות רבות שאחרים התחילו. ויטנאם למשל.

  3. נוקדן הגיב:

    המאמר התפרסם בכל העיר ב-5 באוקטובר, לא 5 בנובמבר.

  4. רמי יובל הגיב:

    בעניין דן מרגלית יש לציין שהוא מראיין הטלויזיה היחיד (למיטב ידיעתי) שגירש בעזרת מאבטח מרואיין מהאולפן, לאחר שהמרואיין הביע את דעתו, די בצדק לדעתי, על שר בממשלה. יום לאחר שמרגלית גירש במילים גסות ובכוח ממש את חה"כ זחלקה, מהאולפן הוא המציא בדיה שכאילו זחלקה השווה בין אהוד ברק להיידריך, והרי לו באמת זו היתה הסיבה, הוא היה מביעה אותה בעת מעשה ומה גם שדברי זחלקה על הפסנתרן ממגדל G לא רמזו לכנר הנאצי הרוצח. מרגלית נהג אפוא באלימות באולפן טלויזיה ממלכתית ולאחר מכן המציא תירוץ קלוש והתוצאה – הוא ממשיך לחמם את כסא המראיין.

  5. אלכס מסיס הגיב:

    חיים ברעם הוא מטובי הכותבים באתר שלנו אלא שלכתוב שאולמרט הוא מאלה ש "קרוב לנו באידיאולוגיה"- זו הגזמה-רבתי.
    האידיאולוגיה היחידה של אולמרט היא חשבונות הבנק שלו, העטים היקרים והסיגרים היקרים יותר

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים