הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 באוקטובר, 2012 15 תגובות

יש לכמה אלפי אזרחים ישראלים אינטרס מוּבנה בהצגת הבחירות בתחילת שנת 2013 כאירוע גדול מהחיים, כמבחן לדמוקרטיה הישראלית וכהזדמנות להכריע בנושאים גורליים לעתידנו. תהיה חגיגה קצרה אבל משתלמת למשרדי פרסום, ליחצנים, לעסקנים ואולי גם לכלי התקשורת. כולם יצברו רווחים שיתנו להם אוויר לנשימה לעוד כמה חודשים.

politica

השבוע קראנו אלפי מלים בכל העיתונים והאתרים כדי לעמוד על הלכי רוחם של הכותבים, יותר מאשר על הנושאים שבהם הם דנו. המכנה המשותף הברור הוא הייאוש, אבל זה לא חל על כולם. יועז הנדל מ"ידיעות אחרונות", למשל, כתב בעיתונו טור מנוסח היטב שבו חגג את ניצחונו של הימין ואת מפלתו של "השמאל" (מונח המתאר את הימין המתון בעיני הימין הקיצוני) אבל בעת ובעונה אחת ניסה להיפרע מראש הממשלה בנימין נתניהו, שבשמו נשבע רק לפני פחות משנה. יש כאן מקרה מאובחן וחד-משמעי של חשבונות אישיים במסווה של ויכוח רעיוני. נראה שכדי להבין את הכתוב יש לדעת משהו על הכותבים. במסדרונות הפוליטיים, בעיקר במשרדי הממשלה ובמשכן הכנסת, מסתובבים מאות עסקנים קטנים ושקופים, שמנסים להעביר לנו את המסר המעליב שלהם בשירות אדונם הקבוע או המתחלף. לכן, קשה מאוד להגיע למסקנות נחרצות בנושא הבחירות. התוצאות ברורות מראש: נתניהו, שמיזג בכישרון לא מבוטל את אינטרס ההון בזה של השלטון, פורר את התקשורת הכתובה לטובת חינמון חנפני והשתלט ברגל גסה גם על התקשורת האלקטרונית, שולח את הנערים ואת הנערות לשחק לפניו, כדי לברור את שותפיו העתידיים בשם העקרונות הדרוויניסטיים החביבים עליו. מי שישרוד (אולי אפילו אהוד ברק) יזכה בפירורים כלשהם לפי אמות מידה שייקבעו על ידי נתניהו. כבר עתה מלמדת אותנו שלי יחימוביץ', מנהיגת מפלגת העבודה, שהיא מועמדת למשרת המשת"פית הבכירה של ביבי, ושיש לה כלים להתפשר גם עם הימין המתנחל, בהתאם לפרגמטיזם הקדוש שהפך אצלה מטקטיקה לאידיאולוגיה.

המרכז הלאומני, עם או בלי אהוד אולמרט, שרוי בתהליך של התפוררות. יאיר לפיד יזכה בכמה מנדטים, אבל כיוון שהאידיאולוגיה והפוליטיקה שלו מסתכמות בקונפורמיזם מוחלט בכל הנושאים הוא יהיה קוריוז, בדיוק כמו אביו, טומי לפיד. כל מפלגות המרכז, החל מד"ש דרך שינוי ועד לקדימה נכשלו כיוון שדגלו בניאו-ליברליזם בנושא הכלכלי-חברתי, ובפשרה טריטוריאלית (שאיננה רלבנטית כלל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני) בנושא המדיני. לפיד, שאול מופז ויחימוביץ' הולכים באותה דרך סלולה, שאינה מובילה לשום מקום. למשקל היחסי שלהם בקואליציה של נתניהו אין לייחס חשיבות ייתרה. בפני כל אחד מהשותפים לעתיד יציג ביבי, מיד אחרי הבחירות, את התקציב שינציח את ניצחונו של הימין הכלכלי במלחמת המעמדות. ייתכן שיחימוביץ' תשיג משהו עבור השכירים, פחות או יותר בסגנון ובעוצמה של עופר עיני. זה לא נושא שכדאי לעלות על מתרסים בעבורו.

ניתן לטעון שנושא המתקפה על איראן (ששׂר הביטחון ברק הודה השבוע שיש עליו הסכמה בינו לבין נתניהו) לא יוכרע בבחירות האלה אלא בבחירות לנשיאות ארצות הברית. אפשר להטיל ספק גם בהנחת היסוד הזאת. ראשית, ייתכן שנתניהו ושותפו ברק יחליטו לתקוף עוד לפני הבחירות; ושנית, גם אם מיט רומני ינצח הוא עשוי להחצין מגמות חדשות, אולי אפילו מפתיעות, שמבוססות על האינטרס האמריקאי בעולם הערבי והמוסלמי. הימין השמרני האמריקאי מסכים אולי עם ביבי שהעולם המתועש ישיג יציבות וביטחון רק באמצעות דיכוי מאות מיליונים בעולם בשם "הלוחמה בטרור", אבל רבים בתוכו מחפשים פשרה עם החוגים השליטים בכל המדינות האיסלמיות. ראינו תופעה כזו בזמן שלטונו של ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה שלו ג'ורג' בייקר.

קדימה על פלגיה, שלא לדבר על לפיד ועל יחימוביץ' הביטחוניסטית, לא ימנעו את המתקפה על איראן אם נתניהו יחליט לבצעה (עם או בלי ברק, שהופך בהדרגה לקריקטורה מעוררת גיחוך). כל אלה, וגם ש"ס ושאר החרדים, לא ישנו את החלטתו הנחרצת של נתניהו לבצע כאן מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בלתי הפיכה, בנוסח אוגוסטו פינושה בצ'ילה החל בספטמבר 1973. פינושה נזקק לאמצעי דיכוי פשיסטיים, כיוון שהשמאל החזק בצ'ילה לא רצה לוותר על הישגיו בתקופת שלטונו של הסוציאליסט סלבדור איינדה, שפינושה רצח בסיוע אמריקאי סמוי.

נתניהו צריך רק ללחוץ, לאיים ובעיקר לפתות. גילויי מרי אמיתיים יתחילו רק אחרי שנסבול באמת מתוצאות מדיניותו הכלכלית והביטחונית של הימין השולט. בינתיים, הייאוש הכללי שפוקד את האזרחים החושבים הוא תיאורטי. ראינו את תוצאות הבדיקות, בחנּוּ את צילומי הרנטגן ואת הסריקות המשוכללות יותר, אבל תסמיני המחלה טרם פקדו אותנו. גם אם אחד משותפיו של נתניהו בממשלה שלאחר הבחירות (סיעת אריה דרעי?) יבחין במהירות יחסית שביבי מוביל אותנו לאסון טוטאלי ויברח מהספינה כמו העכברים המיתולוגיים, לא יחול שום שינוי משמעותי. זה רק יצטייר טוב באוטוביוגרפיה העתידית של העסקן, שבה ננבור אולי כאשר נשב אבלים על חורבות חיינו.

כמו קאטו הזקן מהסנאט הרומי ניאלץ להזכיר שוב, שעשרים אחוזים כמעט מכלל אזרחי ישראל הם ערבים. ייתכן שאביגדור ליברמן והמתנחלים הגזענים הצליחו זמנית לדחוק אותם מעבר לגדר, להתעלם מכללי הדמוקרטיה הליברלית ולסווג אזרחים על פי דתם ומוצאם האתני. אבל לא מדובר בעובדה שלא ניתן לשנותה. הדרתם של האזרחים הערבים איננה מצב בלתי הפיך. כדי ליצור מהפכה מחשבתית אמיתית חייב השמאל להקדיש לקשר ולברית עם האזרחים הערבים את עיקר מעייניו. את הקואליציה בין המרכז הלאומני לבין האזרחים הערבים הרס ברק בכוונת מכוון; תוך כדי מעשה הגדיל והרחיב את ההתנחלויות ועדיין מצליח לשכנע כמה תמימים מהנוער העובד או מהתנועה הקיבוצית שהוא האנטי-תזה לביבי. התפקיד העיקרי של מפלגת העבודה היה אמור להיות איחוי הקרע שעשה ברק בשירות הימין. אלא שיחימוביץ' איננה מתאימה לתפקיד הזה. כמו ברק היא החליטה שהשותפות עם המתנחלים עדיפה בעיניה על פני הברית עם הערבים. זוהי טעות מוסרית, רעיונית אבל גם אסטרטגית. המתנחלים יעדיפו תמיד את הימין העקבי על מפלגת העבודה, הקרע עם האזרחים הערבים יישאר בעינו ולכן אין הרבה משמעות לבחירות לכנסת.

כולנו נגיע לצומת הזה בעוד כשנתיים. את המאבקים שמהם נמנענו ניאלץ לערוך בתנאים הרבה פחות טובים; את השותפים הערבים שמהם נרתענו נצטרך לחפש שוב, במצב שבו יהיה קשה להתגבר על פער האמון וההתנסויות הקשות; את אהדת העולם לא נוכל עוד לשקם במלואה. כנראה צריך לטעות, ולטעות הרבה, כדי ללמוד לקח.

  • פורסם בכל העיר, 19 אוקטובר 2012

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. ע.ג. הגיב:

    בקצור, כל מי שלא מאמץ את האידיאולוגיה של החמאס הוא פשיסט וכל מי שלא מוכן להתאבד למען האידיאל הפלשתיני הוא ימני קיצוני. כמובן שהאנושיים, החכמים, בעלי ההבנה המעמיקה ויודעי הדרך בלי שום היסוס הם אנשי השמאל החום. אלה שאבותיהם הרעיונים תמכו בהסכם מולוטוב ריבנטרופ וקראו לסטלין שמש העמים. כשחושבים על ההיסטוריה המדינית והאנושית של השמאל החום ברור לחלוטין שצריך להקשיב להם רוב קשב ולעשות בדיוק הפוך ממה שהם ממליצים. רק כך תנקוט ישראל עמדה הומנית, שומרת זכויות אדם ובעלת הגיון מדיני.

  2. שמעון הגיב:

    מה נשאר אם כך ? או באנגלית מרמזת "מי נשאר(left) ,שמאל ,אם תרצה?". נותרו "הארץ",שמפרפר על חייו. "ערןץ 10" ,שנושם בקושי. "חד"ש" זערורית ו"מרץ" ,עוד יותר . הו כן יש גם עשרת הכותבים ב"גדה השמאלית", 20 המגיבים.ואורי אבנרי. האם שכחתי מישהו? כאשר כול אלה יכלו מן הארץ,כדברי ה"צבר הלבן", המתפכח, ישארו,אולי הזיכרונות של יורם קניוק מתש"ח, המוני אלבומי נצחון ב"כול" המלחמות. הנורא מכול הוא הייאוש. הנורא מן הייאוש…הוא כאשר מתרגלים אליו.

  3. ברל הגיב:

    חיים,
    האם אתה חושב שחד"ש היא האופציה הטובה ביותר
    כרגע לאיש השמאל?

    אגב, מזמין אותך לכתוב ניתוח על חד"ש.
    בטח יהיה מעניין לקרוא.

    בברכה,

  4. אפשר לרמות את הציבור הרבה זמן הגיב:

    הסוציאל דמוקרטיה שלאחרי מלחמת העולם השניה באירופה המערבית היא נספח לתור הזהב הקפיטליסטי שהתקיים עד סוף שנות השבעים. קיומה של הס"ד מותנה בקפיטליזם משגשג.
    לכן טוני בלייר היה יותר תאצ'ריסט ממרגרט בנסיון להחזיר עטרת הקפיטליזם ליושנה בתקופת המשבר של הקפיטליזם הגלובלי.
    לא נראה שלשלי יחימוביץ' יש מושג מכל זה אך בחושיה הפוליטיים היא צועדת באותו נתיב: מפריחה סיסמאות נבובות ("אידיאולוגיה") מצד אחד ומכוונת את צעדיה לתוך ממשלת ימין ניאו ליברלית אכזרית.

    הציבור הטובע יאחז שוב בחלקו בקש שמספקת לו יחימוביץ' כחבל הצלה.

  5. צדוק התקוה הגיב:

    איזה ברית? כאשר ערבי 48 [כך הם קוראים לעצמם כשהם נפגשים עם ערבים/ פלסטנאיםבחול או בשטחים] מנפים דגלי אש"ף בהפגנות הזדהות עם "האחים" השאהידים [ראה בירכתו של אחמד טיבי על השאהידים]http://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY&feature=player_embedded#!או ביפו מחלקים תעודות הוקרה למחבלים שרצו לזרוק רימון על אוטבוסhttp://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4166569,00.html
    עם מי אתה רוצה לכרות ברית

  6. שירה הגיב:

    כשלמדתי פעם קורס לעסקים מתחילים במט"י, לימדו שם שכל עסק, גם אם יש רבים כמוהו, צריך למצוא לו נישה ייחודית כדי להתבלט ולקבל את חלק השוק שלו בים גועש של מתחרים ועסקים דומים. וכך גם בכנסת. שם העסק: ממשלה ימנית מושחתת. והנישות: יחימוביץ'- זכויות עובדים, ברק- ביטחון, ביבי- נלחם בפצצה האיראנית, ישי ודרעי- רווחת הדוסים + ישמרו עלינו מפני הסודאנים, ליברמן- ידאג שלא יהיה כל הסדר עם הפלסטינים או כל החלטה דמוקרטית שתתפלק פתאום לבגץ או למישהו שלא עמד על המשמר, יאיר לפיד ונועם שליט- קישוטים נעימים לעין.
    אז הפיתרון פיקטיבי? סו וואט. מאז שמקדונלד בריא ואולמרט זכאי, הכל אפשרי.

    • דניאל קלטי הגיב:

      "מאז שמקדונלד בריא ואולמרט זכאי, הכל אפשרי" ==> ברשימת הקביעות, האורווליאניות וההזויות, של תקופתנו, שכחת להוסיף "ואין כיבוש". ;-))

  7. אבי הגיב:

    שיא הבדיחה הוא שנתנייהו כבר מנהל משא ומתן להחזרת השטחים במשך השנתיים האחרונות אבל בוחריו עוד חיים בסרט -הגרזן ירד על הבקעה והשטחים הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים ,והמאסטרו יופיע עם עוד פלקט שיסביר מדוע הפלשתינים פראיירים שהם מקבלים את השטח

    • צדוק התקוה הגיב:

      ואז אבי נתחיל לקבל רקטות לעבר מרכז גוש דן ולעבר שדה התעופה וכך " נחיה בשלום" אם הפלסטנאים

  8. ק.א. הגיב:

    למרות הגושים המערכת המכוערת כבר לא מתקלחת. פעם (נניח) היא היתה מתביישת קלות בסרחונה. היום כבר חבל לה על המים והסבון וגם על הזמן. מדי פעם עוצר מטורף יהודי בפינת רחוב, מסניף את הריח ונותן גם לילדים שלו לזהות את הריח. שחלילה לא ישכחו.

  9. דני הגיב:

    בואו נהיה כנים לרגע, האם מישהו מכיר איזשהי ממשלה של מדינה בעולם שבאמת ובתמים פעלה ושינתה את חיי אזרחיה לטובה בצורה הניכרת לעין וראויה לציון? בא נדבר על 20-30 השנים האחרונות? הרי בסופו של דבר לא מדובר כל כך באידיאולוגיה, או בהשקפות עולם – אלו משתנות עם הגיל, עם נסיון החיים, בהתאם למצב, ולעיתים נקנות בכסף. מה שחשוב באמת הוא המוסריות, העוצמה הרוחנית והנפשית של המנהיג, יכולת ההנהגה שלו, והדוגמה האישית שהוא מהווה בחייו האישיים. ובכל אלה – אין נביא בעירו. כל הפוליטיקאים שלנו, ושל שאר אומות העולם, פרט לאי-אילו יוצאי דופן חריגים כמו גנדי – שדאגו לחסלם מהר – הם אנשים אפרוריים, שאינם מהווים מקור השראה לאיש, רובם אינם אנשים ישרים, ובוודאי לא מנהיגים שמהם ניתן לשאוב הדרכה רוחנית ומוסרית. ולכן, מה לנו לצפות מכאלה אנשים?! שיקבלו החלטות אמיצות ולא פופוליסטיות? שיראו מעבר לקצה אפם הגזעני-פחדני? אולי באמת הפתרון זה לחכות למשיח מכפר חב"ד .. יאללה נחמן מאומן – בא כבר! אודרוב!

  10. צדוק התקוה הגיב:

    יש לי כאן שאלה למה ואיך מתחבר יריב אופנהימר לעבודה

  11. דניאל קלטי הגיב:

    טוב, ברור שכל זה נכון (אוקיי, ברור לכל מי, שאינו בעל-בסטה נבער משוק מחנה-ביבי, או פעיל "דרור ישראל", עיוור ואולטרא-נאיבי, מאוהל מחנה-שלי). אבל ברור גם, שכל מי שנכנס לאתר הזה – לא כטרול (כ"צדוק" וכ"ע.ג."), אלא כחבר במחננו – ממילא, אינו יורק, אפילו, בכיוון כל מה, שמשלי ימינה.

    מה כן רלוונטי לנו? רלוונטית חד"ש, פחות מכך המפלגות הערביות (אם-כי – לחושך הברית הבוגדנית, שכרתה "יאפא" עם אוייבנו החולדה – הן די-מחוקות, בגדול, מבחינת כל פעיל-מחאה וסוציאליסט אמיתי בכלל…), במידה מוגבלת מאד מר"צ, אולי גם "התנועה הירוקה" (אם-כי, הימור שלי: הם יֵשבו *גם*, עם הימין הקיצוני!!!!!) ומלבדן: כל אותם זערוריים, דוגמת דע"ם, המשמשים, אך ורק, לאבד קולות למחננו.

    בוא נדבר עליהן, אם-כן…

    • שירה הגיב:

      אני כבר לא מצביעה למפלגה אלא לאנשים. אין שום סיכוי שהייתי שוקלת להצביע למרצ אם היה שם שריד אבל זהבה גלאון שכל הקדנציה עבדה למען נושאים לא פופולריים ושלא מתורגמים לכוח אלקטורלי (כמו הגנה על פליטים) היא אופציה טובה השנה. גם חנין זועבי לא ישבה בשקט ואני מחבבת אותה, אבל בזהבה גלאון אני מאמינה יותר. היא בוגרת יותר מזועבי. דע"ם מפלגה מצוינת שמגינה גם על זכויות עובדים והקימה את ארגון מען שעושה מה שההסתדרות מעולם לא עשתה. אני מתלבטת בין שלושתם בעיקר ונוטה למרצ, לא בגלל ציונות (מילה לא מובנת) אלא בגלל זהבה גלאון. חד"ש היתה מנומנמת מידי בקדנציה הזאת אז השנה לא אצביע עבורם.

הגיבו לצדוק התקוה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים