הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בנובמבר, 2012 12 תגובות

תסמונת הייאוש הטוטאלי שבה אני נתקל בכל מקום, באמת מכרסמת בכוח העמידה שלנו. לא רק בני דורי, אלא גם בני דורם של ילדיי מחצינים סימני מיאוס וחוסר אונים, נוכח הדהירה המוּאצת של דעת הקהל הישראלית ימינה. לא אחזור כאן בפעם האלף על תרופת הפלא הבדוקה שמצויה באמתחתי, שכן אין לה קונים, חרף כל ההפצרות, הנימוקים הרציונאליים וההפנמה האידיאולוגית. הישראלים, גם בשמאל המתון, מסרבים לבנות מחדש את הקואליציה עם האזרחים הערבים שבלעדיה לא נוכל לעולם לשבור את המלכוד הפוליטי-דמוגרפי, שגוזר עלינו שלטון נצחי של שני הפלגים הלאומניים, הקיצוני והמתון יותר.

תוצאות המלחמה הנואלת, שמחרחריה מכנים אותה בשם "עמוד ענן", לא שינו את המצב. חרף הסקרים מפלגת העבודה תשלם במידה ידועה את מחיר ההתקרנפות, ואלפי קולות יזלגו ממנה למרצ ואפילו לחד"ש. את הקולות שביבי נתניהו ייאבד בשל "פחדנותו ורפיסותו" יקבל הימין הקיצוני יותר. המשוואה לא תשתנה הרבה, המערכה בתוך הציבור היהודי הוכרעה לשנים רבות, ובתי ספר ניסויים או יהודים-ערבים לא יגשרו על הפער ולא יסכלו את השפעתו האדירה של החינוך הדתי, החרדי והחילוני-לאומני על כל שלוחותיו. השמאל האמיתי, שמתעב כל גילוי של גזענות, לא יכול לאמץ את המחאה המפונקת של אנשי השמאל הציוני לשעבר, שמסוגלים אפילו להצביע בעד תומכי הליכוד במפלגת העבודה, בראשות היו"ר שלי יחימוביץ'. הלוקסוס לטעון ש"גנבו לנו את הארץ" לא קיים בלקסיקון שלנו, ומי שלא למד לקח מהשנאה ומההתנשאות כלפי ש"ס בהפגנת הניצחון של אהוד ברק בשנת 1999, פשוט לא שייך עוד לשמאל אלא רק למרכז הלאומני.

אלא שגם אצלנו, בשמאל העקבי, מקנן עתה סוג אחר של פינוק, מזיק ואימפוטנטי לא פחות. הנטייה לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים היא ממאירה, מרחיקה מאיתנו את רוב הציבור היהודי וגם את חלק מבני בריתנו הפוטנציאליים, האזרחים הערבים. אם אנחנו לא חשים שיש לנו אינטרס קיומי לא רק בשלום, אלא גם בכינונה של חברה צודקת ושוויונית שתטפח את התרבות של בני שני העמים החיים כאן, אז בעצם הִגרנו מכאן ואין לנו דרך חזרה. איך נתגבר על אובדן הדרך, על ניתוק הזיקה שלנו מהתרבות העברית, מהשירים, מהספרות, מההיסטוריה? האם נפקיר את הכול בידי פשיסטים ומסלפי תולדות עמנו, ונסכים שהשליטים שלנו יביאו חורבן על כל הישראלים בלי קשר להשקפת עולמם ולרמתם המוסרית?

את השאלה הזאת עלינו להפנות רק לעצמנו. לדעתי, אין לשמאל חלק ונחלה בתסמונת האנינה כביכול, הבוחלת בכל דבר ישראלי, הגוזרת עלינו להתחמק מדוברי עברית שבהם אנחנו נתקלים בחוץ לארץ, או מובילה אותנו לשנוא את נבחרת ישראל בכדורגל ולומר, כמו הרשע בהגדה של פסח: "מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לנו". על נכסי צאן הברזל שלנו, ששייכים לעם כולו, לא נוותר לח"כ אריה אלדד או לשותפו הפשיסט מיכאל בן-ארי, וגם לא ליוסי ביילין שלא לדבר על יחימוביץ'. יש לנו ז'אנר משלנו, שאותו נטפח באהבה לצד השיתוף התרבותי והפוליטי עם האזרחים הערבים נגד הלאומנים, השמרנים, המתנחלים והפשיסטים.

pennאת אלכסנדר פן לא נפקיר לידי הפשיסטים (מקור)

בסוף השבוע שעבר יצא לי לצפות שוב בסרט התיעודי הנהדר על עלי מוהר בערוץ 8. חיבבתי מאוד את מוהר כאדם וככותב ולמען האמת אהבתי גם את הקטע הנפלא שהוא כתב על ספרי, שנתיים לפני מותו. הסרט ריגש אותי חרף העובדה שנושא אהבתו של מוהר לכדורגל בכלל ולהפועל תל-אביב בפרט (וגם למנצ'סטר יונייטד) הוזנח במקצת, אולי בשל אדישותם של המפיקים לנושא זה. אבל השירים שכתב, הביצועים שלו עם המלחין יוני רכטר ואזכור השירים של אביו יחיאל מוהר, ריגשו אותי מאוד. נזכרתי בשיחה ארוכה שניהלתי פעם עם עלי באצטדיון הכדורגל הלאומי בפריז, אחרי שצרפת ניצחה את איטליה בפנדלים בדרך לזכייה בגביע העולם (1998). הוא הסתייג מעמדותיי הפוליטיות ונשמע לי קצת כמו שמאל ורדרד, אולי בנוסח מרצ הישנה, שקדמה לזהבה גלאון. בכל משפט שהוציא מפיו זיהיתי את תנועת "מחנות העולים" שבה התחנך ואת רוחם של יצחק טבנקין וישראל גלילי. המכנה המשותף האדום של שנינו היה שריר וקיים, אבל הוא בכל זאת דהה במקצת. השיחה גרמה לי אכזבת מה. אחרי זוועות אוקטובר 1973 ציפיתי שאנשים כמוהו יבינו שרוח הקיבוץ המאוחד ואחדוּת העבודה הרסה את התקווה שתקום אי פעם חלופה ציונית סוציאליסטית לליכוד. למען האמת, לא חלמתי אז שיחימוביץ', יורשת מובהקת של דרכה הפוליטית של גולדה מאיר (שבאה אמנם ממפא"י אבל הייתה מושפעת מאוד מרעיונות גלילי-יגאל אלון) תשלוט במפלגת העבודה.

הפגישה בפריז מלפני 14 שנים וחצי לא מנעה מלחלוחית קטנה לבצבץ בקצות עיניי כאשר ראיתי שוב בסרט את מוהר, והפנמתי את האותנטיות התל-אביבית והישראלית שלו, שדיברה גם אל לבי הירושלמי. מובן שלא רק אשכנזים שלמדו בבית חינוך של זרם העובדים נמצאים בקבוצת ההתייחסות שלנו. בני משפחה ממוצא מרוקאי וחאלבי, או אוקראיני, הם חלק מהמורשת הישראלית הירושלמית השונה כל כך, וזה נכון גם לגבי חברי המנוח רמי גול, בוגר "תחכמוני" שאביו ואמו השתייכו למשפחה אפגאנית שהגיעה לקאבול ממשהד הפרסית, העיר שגזרה על יהודיה להתאסלם בנוסח האינקוויזיציה הספרדית. הזיקה שלנו לישראל היא משפחתית ושבטית, ויחסנו למדיניות המרושעת של הממסד או אפילו להיסטוריה של התנועה הציונית ולנישול הפלסטינים מארצם איננה מעיבה על אהבת המולדת הפשוטה והמובנת מאליה שלנו.

מטבע הדברים אני מפנה את רוב מאמריי כאן ובמקומות אחרים כלפי היריבים הרעיוניים של השמאל, ובעיקר מול ההתקרנפות של אנשי השמאל הציוני, כולל תנועת "שלום עכשיו", שכמה מפעיליה מצאו מקלט אצל יחימוביץ', חרף שותפותה הרעיונית בעמדות נתניהו כמעט בכל הנושאים. אלא שעתה אני מנסה ללכת בדרך קצת יותר קשה, ולערוך את חשבון הנפש שלי ושל חבריי הקרובים ביותר. את הגבול הדק שבין התנגדות עזה לכל מעשיו והתבטאויותיו של הממסד לבין אדישות תהומית לגורלם של אזרחי המדינה אסור לנו לעבור.

נקודת מוצא כזו תוכל לאפשר לנו להסביר מדוע ייתכן שנתמוך בכל כוחנו בהקמת מדינה אחת לשני העמים. זוהי אפשרות, לא ודאות. את החלופה הזו יכפו עלינו אחרים, כיוון שכסוציאליסטים והומניסטים לא נסכים לתמוך במשטר אפרטהייד ונילחם נגדו בתוקף. מי שהכחיד את הסיכוי להקמת שתי מדינות לשני עמים, תיעל אותנו לעמדה הדמוקרטית היחידה שעומדת לרשותנו. גם את המערכה הזאת נעשה מתוך אהבת העם והמולדת.

  • פורסם בכל העיר, 30/11/12
תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ורדרדון הגיב:

    לדעתך כל הערבים אזרחי מדינת ישראל הם מיקשה אחת? כי איך שאני רואה את זה דין מוחמד ברכה שמוכן לשותפות יהודית-ערבית אינו כדין חנין זועבי ואפילו אחמד טיבי שכל דרכם היא לטפח לאומנות ערבית מקבילה לזאת היהודית. עם שני השמות האחרונים שהזכרתי אני מסופק מאוד אם לשמאל העקבי יכול להיות מכנה משותף כלשהו.

  2. אשר פרוליך הגיב:

    באמת,מאמר כנה ומרגש.מאוד צודק הכותב על ההבחנה בין המדיניות המרושעת של הממסד בישראל לבין אהבת המולדת "הפשוטה והמובנת מאליה שלנו",אבחנה שלא תמיד מוסברת בבקורת השמאל או שלא "מובנת מאליה" בימין או שבלתי נתפסת אצל המטורפים הריאקציונים מכל הסוגים.
    בדבר אחד אני חולק עם הכותב:
    שהכול תלוי בנו.
    לא,לצערנו,לא הכול תלוי בנו. גם המעצמות הבוחשות באיזור כאילו זה המגרשם משלהם,או משחק שח,ארה"ב לצידה של נסיכויות הנפט המושחתות,רוסיה בתמיכתה בשליט סוריה הרוצח ההמוני,סין וצפון קוריאה בחימושה של אירן,וגם השליטים הרודנים והאכזריים של מדינות ערב המשתמשים בסיכסוך המקומי להשרדותם.
    וגם,לא נשכח,את המנהיגות הלאומנית,האיסלמיסטית,החשוכה,של העם הפלסטינאי.
    כן,לצערנו,אין עדיין בעם הזה,כמו שאין בעם בישראל,אלטרנטיבה ראויה,סוציאליסטית והומניסטית שמסוגלת להוביל את שני העמים לכבוד הדדי,לקידמה ולשלום.
    כן,לצערנו,לא הכול תלוי בנו.

  3. ק.א. הגיב:

    עם כל הלך הרוח (ה"לא סולידרי") הנדון, להרחיק, כפי שנדמה שברעם עשה כאן, עד לכדי -"אדישות תהומית לגורלם של אזרחי המדינה" – קיימת עוד כברת דרך.. כמי שחי מעבר לים כמעט 20 שנה, ללא תוכנית לשוב, פרשנות כזו אולי לא פוגעת בי אך אפילו במקרה שלי אני דוחה דיאגנוזה כזו. עצם העניין וגם הרוגז שאנשים חשים, למצב הנראה כחסר-מוצא, מראה שהם לא אדישים, גם אם מוצהרת "אדישות".

    הבעיה שברעם חש בה היא גם בעיה כללית בעולם. אזרחים רבים חשים שהעולם סוגר עליהם. התחושות הסוציאליות שהיו מנת חלקם, עד לפני אפילו 20 שנה, חולפות מהר ומפנות את מקומן לעולם חדש ומאיים. ילדים מבלים פחות בחוץ ובמגרשי המשחקים, מלחמת הקיום היומיומית נעשת אכזרית יותר, הנכונות לגלוש לאלימות קשה מתגברת, ונוצר רושם שהמערכת הסוציאלית נאכלת מבחוץ ומבפנים ושאין לנו יכולת להשפיע ולשנות כלום. מסתבר שלא רק המוסלמים הם תחת מתקפה חיסולית, גם החברה הלבנה (על כל מרכיביה) משלמת מחיר כבד במציאות ההשחתה. אם העולם משלים עם פשעי האמפריה אז כולנו מתועלים לסופינו כחברה אנושית מתוקנת. האם זו אינה בעצם זריקת התינוק עם מי האמבט?

  4. ק.א. הגיב:

    הערה: "החברה הלבנה" = כלומר הלא מוסלמית, דהיינו החברה המערבית.

  5. אבנר מרט הגיב:

    אהלן חיים

    למדתי עם עוזי בבית הכרם (כיתות א'-ה') ודומני שגם היינו יחד בתנועה המאוחדת סמוך לביתכם. גם אני לא אוהב את נכונותה של ימינוביץ' לשבת עם השטן הגדול ואת סרובה לגנות את ההתנחבלויות. שלא כמוך אני לא תוקף ולא מגנה אנשים בשמאל ובטח לא במרצ שהיא תנועה זכה וראויה, שלום עכשו או , רחמנא ליצלן, קומוניסטים למיניהם. האמת – אני, שברל כצנלסון החזיק אותי על ידיו (ראה אצל אניטה שפירא) מתנגד חריף להסתדרות של היום. מכל מקום עסקינן בדבר אחר – כיצד מביאים להקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67 עם תיקוני גבול.

    שלא כמוך, אינני רוואה בקלפים שום שיתוף עם אזרחי ישראל הערבים ואף אם יהיה כזה המאזן הפוליטי לא יתהפך. אנחנו חייבים היום לחצות לא את הגבול הדק שאתה מדבר עליו אלא את הגבול בין התנגדות פסיבית לכנופיית נתניהו בנט ליברשטיק ולבין סיוע אקטיבי לפלשתינאים. כיצד עושים זאת מבלי להענש – זה לא לטלפון

    בברכה
    אבנר מרט

    • צחי הגיב:

      למרבה הפלא עם ישראל בחר "בכנופיה", ואת האידיאולוגיה הצחה שלך ושל חיים היא דחתה .
      בעוד חודש עם ישראל יהיה בקלפי ושוב יבחר "בכנופיה " {ככל הנראה}………….ואתם תתבוססו במירמור אופיני….חבל שאתם כל כך שונאים .

  6. דניאל קלטי הגיב:

    למרבה-הצער, אתה מתעקש להתעלם, בהתמדה ובהפגנתיות, מתיקוני (גם בתגובה למאמרך מן השבוע שעבר) לעיוות החמור בדבריך, באשר לקריאות "רק לא ש"ס", ב-17 במאי 1999. חבל, מעיד הרבה מאד עליך.

    יחד-עם-זאת….בכל הנגע לשאר הדברים….קשה, קשה מאד. אינני יודע אפילו, אם בכלל נוכל להוסיף ולחיות כאן; אמנם, לאחר השבוע שחלף, אני מעט יותר אופטימי: אולי אנשים שפויים, שעוד נותרה בהם, איזושהי מידה של הגינות, יימלטו מתנועת הפייגלינים, החשוכה והמתועבת, כל-עוד נפשם-בם ויצביעו ל"עבודה" – או אולי, אפילו, למר"צ. אולי עשרות-אלפי מצביעים, יעברו מן ה"עבודה" למר"צ, כתוצאה מעמדות-יחימוביץ', בעד המתנחבלים מזה – ונגד הפלשתינים, מזה. אולי נרוויח מנדט או שניים ממר"צ, של אנשי-שלום שיבינו, שאין ולא יכולה להיות, חלופה לחד"ש. אולי אנשי "שמאל~מרכז~ווט-אבר", יתפכחו סוף-סוף מאשליות לבני/לפיד ויחזרו הביתה, למר"צ או לאן-שלא-יהיה. אולי ב"עבודה", ימצאו די-קולות, על-מנת לעצור את יחימוביץ', בדרכהּ להתחבק עם ביברמן. אולי מספיק מדינות בעולם, יהיו מעוניינות גם לכפות, על ממשלת ישראל, לכבד החלטת-או"ם משלשום. אולי….עוד יש איזושהי תקווה.

  7. הציבור חולה בתסמונת הכיבוש וההיסמכות על תומכתו העיקרית - ארצות הברית הגיב:

    איך נרפא את "תסמונת הייאוש הטוטאלי"? וממה היא נובעת? בעיקר מההרגל הציוני להישען על מעצמה אימפריאליסטית תורנית (בהתחלה האימפריה העותומנית, אח"כ האימפריה הבריטית, בשלב ביניים את צרפת שניהלה מלחמת חורמה בתנועות השחרור במאגרב –וזה הביא לשמעון פרס ולנו את מתנת "הסוציאליזם" הצרפתי -את הכור הדימוני- ומאז על ארה"ב שלה אינטרסים אחרים ושונים לחלוטין מאינטרס הקיום שלנו באיזור). על משענת הקנה הרצוץ הזה על ארה"ב …
    אמר כבר הנביא ישעיהו: "… מה הביטחון הזה אשר בטחת? … הנה בטחת על-משענת הקנה הרצוץ הזה על-מצרים [ = היום ארצות הברית], אשר יסמוך איש עליו ובא בכפו וּנְקָבָהּ".

  8. רונן תדהר הגיב:

    בתור אזרח שגר בחו"ל כבר קרוב לחמש שנים, קשה שלא להרגיש איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם של השמאלנים הליברליים. בתור אחד שכזה, הבנתי כבר אז שאין לי אפשרות להמשיך לגור בישראל תוך כדי החזקה בעמדותיי הליברליות. באותה נקודה עזבתי את הארץ, ומאז אני שומע על עוד ועוד חברים וחברים לשעבר שעשו כמוני. מי היה מאמין שראש מפלגת העבודה יצודד בהתנחלויות. זו הוכחה עיקשת לכך שהמתנחלים אכן התנחלו בלבבות. גם בלבבות המרכז-שהיה-פעם-שמאל. גם ההורים שלי כנראה כבר איבדו את חוש הטעם, והם ממשיכים משום מה להצביע ל"עבודה", כנראה בגלל עולם הערכים שהיא ייצגה עבורם פעם. לישראלים היו כמה וכמה נקודת היתפקחות אפשריות לאורך ההסטוריה הארצישראלית, אך כולן פוספסו. נקודות כאלה היו למשל כמעת אחרי כל מלחמה-יזומה של ממשלת ישראל הימנית מאז ומעולם. שלא נדבר על נקודת היתפקחות פוטנציאלית בדמות רצח של ראש ממשלה. תוצאות המחאה בקיץ האחרון, בתור אזרח ישראלי לשעבר שרק צפה בכל מרחוק, גרמו לי להבין כמה השמאל הישראלי התפספס. הרעיונות הליברליים שמאליים לא קיבלו עור וגידים, אלה נשארו בדמות המאבק השולי על קוטג ויוקר המחיה.

  9. אוהד הגיב:

    בכל העולם יש התקוממויות אדירות מימדים נגד הקפיטליזם הדורסני.(בישראל כמובן מצנזרים את עוצמת ההתנגדויות האלה ואנשים פה אינם מודעים כלל למה שמתרחש).
    מה שקורה בישראל הוא עוד עימות שמכוון מלמעלה על ידי תאגידי הנשק הגדולים והמעצמות הגדולות ואנחנו כלי משחק בידיהם….
    תקוותינו היא שההשפעות הכלל עולמיות שילכו ויגדלו יתחילו לחלחל גם לפה. שאזרחי ישראל יתחילו להבין שמצבם הכלכלי והחברתי העגום והמייאש ניתן לפתרון בקלות הרבה יותר גדולה ממה שנראה. שלחיות עם הערבים בשלום, זו לא כזו אופוריה רחוקה ,אלא אפשרות ממש ממש ברת קיימה וראלית לחלוטין.
    איך שוברים את מחסום הבועה שישראל בתוכה ואינה מאפשרת לאזרחיה לראות נכון מה שמתרחש?
    שוב, נקווה שמה שמתרחש בכל העולם לבסוף יפוצץ בועה זו ונתפלל לריבון עולמים (ששם בידי אדם את הבחירה החופשית) שזה יקרה כמה שיותר מהר….

  10. חיים ברעם הגיב:

    דניאל קלטי, אני לא מתעלם ואף נדרשתי לנושא הזה פעמים רבות. הכרזת המלחמה על ש"ס הייתה הרת אסון ומיותרת. זה לא אומר שאני מסכים למצע ש"ס, או ליחס שלהם להומואים, שהוא מחפיר. היו היבטים באידיאולוגיה של הרב עובדיה ושל המנטור שלו, הרב שך, שחשבתי שהיו ראויים לעידוד של מחנה השלום.
    תמיד הייתי עקבי בהתנגדותי לתמיכה בלאומנים חילונים רק כדי להילחם בחרדים. לכן התנגדתי לניר ברקת בירושלים ולאהוד ברק ברחבי המדינה.
    אני מאוד מכבד את דיעותיך אבל יש לי ז'אנר משלי

    • דניאל קלטי הגיב:

      אוקיי, אבל צריך לזכור, איך באמת התגלגלו הדברים ומה באמת קדם למה:
      אביב 1990: שמעון פרס וחבריו, מפרקים (בשעה טובה), את ממשלת-האחדות השנייה ומנסים להקים, ממשלת שמאל-חרדים. ר"צ, מפ"ם ו"שינוי" מסכימות. חלק מן הפוליטיקאים החרדים מסכימים. הרב שך משתולל ונואם את "נאום השפנים". העניין מטורפד.
      קיץ 1992: רבין מקים קואליציה, עם מר"צ מזה ועם ש"ס מזה.
      קיץ 1993: תוך בגידה קשה, בערכיהם-שלהם, בולעים, אנשי-מר"צ, וואחד צפרדע *ענקית*, בהצביעם נגד הסרת-חסינותו, של ח"כ פנחסי מש"ס. מעט אחר-כך, ניאותה חברת-הקואליציה ש"ס ש*לא להתנגד*, להסכם אוסלו א'.
      סתיו 1995: על-אף כל נסיונות ה"עבודה" ומר"צ להתחנף אליה, מצביעה ש"ס *נגד* אוסלו ב'.
      בחירות 1999: ש"ס כולה, בהובלת ה"רב" שבראשה, פוצחים במסע-הסתה מטורף, נגד מר"צ, נגד הלהט"ב, נגד בג"ץ – ובקיצור: נגד כל מה, שאינו ש"ס. בבחירות עצמן, *על המצע המסית הזה ועל השתוללותם המטורפת*, זוכה ש"ס, ל-17 מנדטים = כמעט כמו ה"ליכוד" (19). עקב ההלם הרב, מהישגי מפלגה טאליבאנית, קיצונית, מסיתה והומופובית זו, יוצא הציבור בקריאות "רק לא ש"ס!!" הברח, למרבה-הצער, מתעלם מכך >

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים