הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בדצמבר, 2012 5 תגובות

פרופסור דיוויד הארווי הוא הוגה מרקסיסטי מעמיק, אשר מלמד גיאוגרפיה פוליטית במרכז ללימודי מוסמכים של האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. הגותו, ספריו והרצאותיו מבוססות על קריאה אוהדת אך ביקורתית של הטקסטים של קארל מרקס, אשר מבחינה בין המתודה הכללית של מרכס לבין הניתוחים ההיסטוריים שלו – גם במקרים הרבים בהם השניים שזורים זה בזה. ההפרדה הזאת והדבקות בעקרונות היסוד הביקורתיים (של מרקס) עוברת כחוט השני בהרצאותיו וספריו של הארווי אשר עוסקים בקריאה פרשנית של "הקפיטל" וכן בספריו אשר עוסקים בעידן הניאו-ליבראלי הנוכחי.

David_Harvey2דייויד הארווי (מקור: ויקיפדיה)

הספר הנוכחי, אשר נכתב השנה, כולל מספר רב של אבחנות חשובות אשר מתייחסות ליישום של התיאוריה המרכסיסטית על המציאות הנוכחית, ובפרט למקום המרכזי של העיר ביישומים כאלה. הסקירה שלי מתייחסת לחלק מאבחנות אלו ואינה עוקבת באופן צמוד אחר מבנה הספר.

הרחבת מושג היצור, הפרולטריון, הניצול והנישול

טענה מרכזית ראשונה הוא שבמציאות הנוכחית הפעילות הכרוכה בשעתוק (reproduction) המבנה החברתי הינה מרכזית יותר מאשר בעבר. המרכסיזם האורתודוקסי מדגיש את הפעילות היצרנית בתעשייה, שהיא המוקד הברור ביותר ליצירת ערך (ובפרט ערך עודף) ולניכוס הערך העודף ע"י ההון. גישה אורתודוקסית זאת נוטה להתעלם מהפעילות המשנית במסחר ושירותים (אשר כביכול לא יוצרים ערך אלא  רק מזיזים ומחלקים אותו). אלא שגם ב"הקפיטל" נאמר ששירותים מסוימים (לדוגמה: הובלה) מייצרים ערך משום שהם חיוניים למימוש הערך של הסחורה (למשל ההובלה של  הסחורה ממקום היצור אל מקום השיווק/צריכה). יתר על כן, כל השירותים המודרניים (למשל חינוך ובריאות) מספקים צרכים אשר נחוצים חברתית. זאת אומרת, הם נחוצים לשם קיום העובדים או לשם שעתוק מעמד העובדים, ולכן יש לראותם כחלק מיצור כוח העבודה – כחלק מתהליך היצור. בפרט, בהקשר של העיר, כל פעילות המייצרת את הסביבה הפיזית והחברתית העירונית היא פעילות יצור, משום שהסביבה העירונית הופכת לסחורה.

טענה זו קוראת לזיהוי מחדש של מעמד העובדים ושל הזירה של היצור (והמהפכה פוטנציאלית). לדעתו הפרולטריון בימינו אינו זהה לפועלי היצור אלא מכיל אותם ואת כל העובדים בפעילות ה"משנית" של סיפוק צרכי האוכלוסייה ושעתוק החברה. קרי: הפרולטריון כולל את כל עובדי השירותים, ואף את כל העובדים ב"תעשיית התרבות".

החלת הטענה על העיר מצביעה על פעילות נוספת שיש בה יצירה של ערך וניסיון של ההון לנכס אותו. הכוונה היא למכלול הפעילות התרבותית (בכל רמות התרבות) אשר מייצרת סביבות עירוניות: התושבים של שכונה מסוימת מייצרים את הסביבה השכונתית (כיחס חברתי דינאמי), והם עושים זאת באופן קולקטיבי מתוך מטרה ליהנות מן המוצר הזה. כאשר נוצרת שכונה מקסימה (או בעלת אופי ייחודי) ההון ("היזמי") מנסה לנכס את הערך שנוצר, דבר שכרוך בדרך כלל בנישול חלק מן התושבים המקוריים אשר יצרו את השכונה הזאת. בסופו של התהליך, השכונה מאבדת את אופייה וערכה יורד, אלא שההון כבר עבר הלאה…

ראיית התהליך כתהליך של ניכוס ערך הנוצר ע"י עובדים (יצרנים) אבל נשלל מהם לטובת ההון (היזמי) מבהירה שמדובר כאן בתהליך קפיטליסטי קלסי, שיש לראות את היצרנים (ז"א התושבים) כחלק מן הפרולטריון, ושיש לראות את המאבק כנגד ניצולם ונישולם כמאבק אנטי-קפיטליסטי.

באופן כללי יותר, ב"הקפיטל" מוצג הנישול כשלב פרימיטיבי (או ראשוני) של צבירת הון, וניתן להבין מכך שבשלבי התפתחות מתקדמים יותר של הקפיטליזם זונח ההון את האסטרטגיה הזאת לטובת האסטרטגיה של ניצול העובדים על ידי ניכוס הערך העודף שהם יוצרים בתהליך היצור. אלא שרוזה לוקסמבורג העירה שהון לא זונח את הנישול הגס והאלים וממשיך להשתמש בו, לצד הניצול מתוחכם יותר, גם בשלבים הבוגרים יותר של הקפיטליזם. הטענה שלה ברורה מאוד במציאות הנוכחית בה אנו רואים, לצד נישול בפריפריה הגלובלית (ע"ע ניאו-קולוניאליזם אשר מחליף את הקולוניאליזם שעליו דיברה רוזה לוקסמבורג), גם נישול במרכזי הקפיטליזם (ע"ע התעלולים החוקיים של השתלטות על נכסים של בעלי חוב אמיתי או פיקטיבי).

אכן, תהליך הנישול הוא תופעה בולטת בערים הגדולות: פינוי של "אוכלוסיות חלשות", קרי: תושבים מעוטי-הכנסה, לצורך "פיתוח" ו"שיקום" שכונות לטובת "אוכלוסיות חזקות", קרי: אנשים אמידים, היא תופעה יסודית. הפינוי נעשה במגוון של אמצעים ישירים יותר או פחות, כגון: הפקעה, הסדרי פינוי-פיצוי, עיקולים בשל חובות, תפיסת נכסים באמתלות שונות, ועד ללחץ כלכלי של מחירי שכירות ואחזקה עולים.

תפקיד העיר בהקשר הקפיטליסטי ועניין דמי שכירות

טענה מרכזית שנייה מתייחסת לתפקיד של העיר בכלכלה הקפיטליסטית, ובפרט לתפקיד של השקעות (בדרך כלל ספקולטיביות) בבנייה עירונית: ההשקעות הללו מאפשרות לספוג את הערך העודף שנוכס ע"י ההון, ובכך עוזרות להתמודד עם צד אחד בסתירה היסודית של הקפיטליזם. יש לזכור שתהליך צבירת ההון (על חשבון הערך העודף) מרושש את העובדים ולכן עשוי להגיע למצב שבו אין יותר טעם להשקיע בהרחבת היצור (משום שלא יהיה ביקוש ליצור המורחב). מכיוון שהון שאינו מושקע הינו הון מת, וסופו להעלם, יש צורך מהותי במטרות חדשות להשקעה. הפיתוח העירוני (והפרברי!) עונה על הצורך הזה.

במהלך כל תקופות הצמיחה המואצת הקפיטליסטיות נספגו עודפי ההון בצורה זאת. לדוגמא: פיתוח של פריז במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הפיתוח הפרברי בארה"ב בעשורים שלאחר מלה"ע השנייה, והבנייה המואצת בערים בעשורים האחרונים של המאה העשרים. שאלת המפתח היא, כמובן, האם השקעות אלו נושאות רווחים, וזה תלוי בביקוש לנכסים שנבנו (כאשר יש פער זמנים משמעותי בין זמן ההשקעה לזמן השיווק). כאשר הביקוש קטן מן ההיצע, נוצרים משברים פיננסיים מן הסוג הנוכחי. כאשר הביקוש עולה על ההיצע, ניתן לגבות דמי שכירות מופקעים (כי נוצר מונופול של בעלי נכסים) ומחירי הנכסים עולים.

הנושא של דמי שכירות מופקעים הינו מרכזי לערים. מדובר כאן בעוד מנגנון של נישול: מעוטי-האמצעים שאין ביכולתם לרכוש מקום מגורים נאלצים לשכור אותם במחירים אשר נקבעים על ידי המונופול של בעלי הנכסים. גם כאן מדובר בהעברה של "ערכים" (קרי: כספים) מידי מעמד העובדים לידי מעמד בעלי ההון והעובדה שכאן מדובר בהון פיננסי ולא בהון יצרני אינה משנה דבר.

האחדות המעמדית של מנגנוני הניצול והנישול יוצרת שותפות אינטרסים אובייקטיבית בין המנוצלים והמנושלים כנגד בעלי ההון. לכן, דרושה אסטרטגיה פוליטית אשר תיצור תודעה סובייקטיבית של שותפות אינטרסים ותהווה בסיס למאבק משותף כנגד שלטון ההון על כל צורותיו: יצרני, מסחרי, ופיננסי.

הניתוחים המרקסיסטים האורתודוקסיים מתמקדים בניכוס הערך העודף (בתהליך היצור התעשייתי), ויתכן שמרקס "אשם" בהדגשת יתר של עניין זה וזאת בגלל שתי סיבות היסטוריות: הראשונה היא שבתקופתו צורת צבירת הון זו היתה מאוד דומיננטית והשנייה היש שאחת ממטרותיו ב"הקפיטל" הייתה להראות שתחת הנחות הליברליזם ("השוק החופשי") המערכת מובילה להתרוששות של העובדים ואף להתמוטטות המערכת עצמה, ולא "למיקסום התועלת החברתית". אלא שמרקס היה מודע לכך שבמציאות ההיסטורית הקפיטליזם גם משתמש באמצעים כוחניים (או למצער כפייתיים) כגון נישול אלים ומונופולים. הקפיטליזם בעידן הנוכחי מתבסס יותר על אמצעים אלו, משום שהבעיות המבניות שעליהם הצביע מרקס חוסמות את האפשרות שלו להמשיך להסתמך על הניצול הכלכלי הישיר – ניכוס ישיר של ערך עודף תעשייתי. בכל מקרה, רווח מונופוליסטי ונישול אלים הם אמצעים מרכזיים של העידן הקפיטליסטי הנוכחי.

הרווח המונופוליסטי דורש יצירת מונופולים, ובהקשר העירוני הצורה הבולטת שלהם היא יצירה של מונופול על בעלות קרקע בעיר. המונופול הופך ליותר משמעותי אם מצליחים לייצר לעיר ייחודיות כך שקרקע בה אינה ניתנת להחלפה בקרקע בעיר אחרת: העיר הזאת שונה, מיוחדת. מנגנוני יצירת הייחודיות (או ההבדל) שמדובר בהם כאן הם אותם מנגנונים אשר בורדייה מדבר עליהם בהקשר האישי. אלא שכאן מדובר בייחודיות או התבדלות ברמה של חברות, שכונות, ערים. כמובן שהייחודיות האמורה צריכה להיות ברת-תרגום (לכסף, הערך האוניברסאלי): יש כאן מתח בין הייחודיות לבין האוניברסאליות.

מכאן הסובלנות של הקפיטליזם לתת-תרבויות שונות, ואפילו לתרבויות-נגד המתנגדות לו (כל עוד ההתנגדות הזאת לא מסכנת את הסדר הקיים): הקפיטליזם ניזון מריבוי תת-תרבויות אשר משמשות בסיס להתבדלות, ליצירת מונופול, ולרווח מונופוליסטי. זה כמובן דבר שניתן לנצל לטובת יצירת התנגדות: כל עוד "תאי ההתנגדות" לא מסכנים את השיטה, היא לא תפריע את פעולתם אלא תנסה לנכס אותם ובפרט לעקר אותם מכל פוטנציאל מהפכני – כגון צמיחתם של הארגונים הלא-ממשלתיים.

מעמד בעלי ההון גם מסוגל לתזמר שינויים תרבותיים (ע"י שכירה של יוצרים מתאימים). המעבר ל"תרבות הצריכה" והדגש על אינדיבידואליזם הם שינויים תרבותיים, אשר תוזמרו כך. דוגמאות ספציפיות יותר הקשורות להתפתחות הערים כוללות את העלייה בנחשקות של בית בפרברים לפני מספר עשורים והעלייה הנוכחית בנחשקות של בתים ישנים במרכזי הערים. בהקשר זה אפשר גם לציין שההתנגדות לקפיטאליזם בשנות הששים נוקזה למהפכה תרבותית תוך עיקורה מן המימד המעמדי. מתקופה זאת והלאה יש הקפדת יתר על נחשקות של סחורות והסוואה טובה יותר של אספקטים מדכאים, מלבד קיומם של עבודות דלות-שכר אשר מובנות כרע הכרחי אשר מדכא בעיקר "אחרים". לשינויים תרבותיים יש תפקיד חשוב בהגדלת הפיצול, התחרות והעימות בין עובדים.

* מחר יפורסם חלקו השני של המאמר

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    גולדרייך צודק. הארווי מאוד ביקורתי כלפי מרקס. למעשה, החל משנות השבעים, בכל ספר שהוא פרסם הוא מתרחק ממרקס יותר ויותר עד שזה כבר כמעט בלתי-אפשרי לבדיל אצלו בין מרקס וקיינס. לא ברור אם קודם הארווי זנח את הפוליטיקה המהפכנית של מרקס ואז עזב את התיאוריה המרקסיסטית או שמא היה זה להפך. הבעיה היא שכמו שהוא התרחק ממרקס, הוא גם התרחק מהמציאות ובמקום לנתח ברצינות את התפתחות הקפיטליזם לאחר מלחמת העולם השניה, הוא עסוק בפיקציה של האופן בו ה"נאו-ליברליזם" שינה את הקפיטליזם.

    וגולדרייך צודק. זה באמת לא מרקס. אם הקפיטליזם אכן מסוגל להתגבר על משבר עודף-היצור באמצעות "צבירת הון ראשונית", שזו הטענה עליה חוזר הארווי בספריו האחרונים, אזי הקפיטליזם יכול להתגבר על המשבר גם באמצעות הגדלת הצריכה הממשלתית – קיינס עם חותמת כשרות מרקסיסטית.

  2. אנג'לו איידן הגיב:

    עודד גולדרייך,
    כבר עכשיו, ולא צריך להמתין לחלק "השני של המאמר", ניכר כי אתה זקוק דחופות לקרוא באמצעות תשומת לב מרבית את הקפיטל, פן תישאר במלכודות מבלבלות דומות לזו של פרופסורים בורגניים בסגנון דייויד הארווי. אבל, יתכן שאתה היגעת לשלב בו הרבה אינטלקטואלים אבדו במבוך המלכודות האלה. במקרה כזה, נותר רק לרחם על גורלך לשירות האינטרס המעמדי של בעלי ההון הגדול ביותר: ההון שהוא מיזוג של הבנקאי עם היצרני – ההון הרב-לאומי, ההון הפיננסי, זה שעוסק בייצוא הונו.

    אנג'לו איידן

  3. ק.א. הגיב:

    הקריאה לזיהוי מחדש של מעמד העובדים ושל זירת היצור נראית במקומה. מאז תחילת הגלובליזציה אפשר בעצם לראות כ"פרולטריון" חברות שלמות (מדינות, תרבויות). כאשר כוח האדם המקומי במדינה מסוימת הוא המשתנה היחיד בהליך היצור העדיפות ניתנת לכוח העבודה הזול – לשם מועתק (זמנית כמובן) הייצור – לא ע"מ שהסחורות ימכרו שם אלא בכדי להיות מוחזרות לשווקים באותן החברות שנותרו מובטלות. בראיה זו הכלכלה אינה עניין כספי כלל או מסחרי אלא היא-היא התשתית האנושית-תרבותית הבסיסית בחברה. המבנה החשוב הזה על משמעויותיו המגוונות לכל תתי-הקבוצות – מבנה זה מרוקן מתוכן הן למי שנותר מובטל וכן גם בצד המועסק. התאגידים משולים אז ל"שואב אבק" (זר) נטול כל מחויבות המורשה לעבור כרוח סערה ולהותיר חורבן היכן שסיימו את סחיטת הרווח, ואז פשוט עוברים הלאה. ה"פרולטריון" – היחידה הלאומית מאבדת את משמעותה ובמקום נוצרת תרבות חדשה עבור אותה המדינה או לחליפין, אם זה לא מסתייע, אז מלחמת אזרחים. כשזה קורה הכסף כמובן כבר ממזמן במקום אחר.

    • אנג'לו איידן הגיב:

      אתה חף מפשע. אתה לא היחידי. החברה הישראלית התרגלה לכך שמדי פעם איזה נטול ידע בכלכלה מדינית מפרסם תיאוריה על הנושא הזה. וזה לא קורה בהקשר לנושא הזה בלבד. למה נטולי ידע אלה לא מנסים ללמוד משהו לפני הפרסום שלהם? לרוב, אין להם כוונות שליליות. אולי הם עצלים מדי. מה שבטוח הוא שזה אחד המינהגים המקובלים אצלנו. לכן, אין אשמים באמירת שטויות אצלנו.

  4. ועוד הגיב:

    הפרולטריון החדש הם צעירים משכילים עובדי צוארון לבן – מעמד בינוני מתרושש ועובר תהליך של פרולטריזציה.
    הפרולטריון הישן פעלי התעשיה הם כבורג במכונה משוללי כל פוטנציאל מהפכני עצמאי אלא כ"המעמד השלישי" לפרולטריון החדש.

הגיבו לאלמקייס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים