הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בדצמבר, 2012 13 תגובות

יותר ויותר מתברר שהשלטון בשטחים הכבושים מקבל צביון של שלטון קבע. המשטר בישראל מתקבע כמשטר אפרטהייד: חוק אחד לאזרחי ישראל, המבוסס על חוקי הכנסת הדמוקרטיים בגרסה "היהודית והדמוקרטית" (המקפלת בתוכה חוקי אפליה כלפי ערבים, הפקעות, נישול, הצרת צעדים על-ידי עיכוב תוכניות מתאר והיתרי בניה, קיפוח בהקצאת משאבים וכו'), וחוק אחר – שיפוט צבאי – לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, שאינו מתיימר אפילו להיות חוק דמוקרטי.

welcome-palestine

מייד לאחר הכיבוש של 67' אפשר היה לחשוב ששלטון הכיבוש הישראלי הוא אכן זמני וההתנחלויות הן מעין "גחמה", דחף של קבוצות ציוניות "חלוציות" ותיקות מהשמאל הציוני וחדשות מהימין הדתי-לאומי, לנסות להגשים חלום שעבר זמנו. בהמשך, הבנייה המוגברת בשטחים, סלילת כבישים ותשתיות והעברת אוכלוסיה ישראלית-יהודית גדולה לשטחים הכבושים, בתקציב ממשלתי עצום של מיליארדים, מצביעה בבירור שפניה של ישראל להתיישבות קבע בשטחים, ויצירת מצב בלתי הפיך שימנע הקמת מדינה פלסטינית ולמעשה יסכל כל פתרון אחר מלבד המשך השליטה הישראלית שם.

הקמת מעלה אדומים, ההתנתקות מרצועת עזה שיזם שרון, וכן בניית הגדר – כל אלה רומזים לפתרון שאליו חתרו שרון ואחרים בשביל האוכלוסייה הפלסטינית: ריכוזם במובלעות אוטונומיות בסגנון בנטוסטאני. ה"סידור" הזה כבר התממש למעשה בעזה, והתוצאה ידועה.

ישראל אינה השחקן היחד בזירה. לא ניתן להתעלם מהתנגדות הפלסטינים לכל פתרון שלא יענה על דרישותיהם המינימליות. עם זאת, הפלסטינים מחולקים בין הפתח לחמאס בשאלת התנאים לסיום הסכסוך: הפתח, תנועה שמייצגת את הבורגנות הפלסטינית, שואפת לפתור את הקונפליקט בדרך של הקמת מדינה לאומית עצמאית שתשתלב בסדר של ארצות-הברית באזור ותזכה בתמיכתה. תנאי לכך הוא הכרה בישראל, ומשום כך הפתח (המנהיג את אש"ף) קיבל זאת.

לעומתם אנשי החמאס, שתומכיהם באים מקרב הפרולטריון הפלסטיני ובעיקר הפליטים, מתנגדים לפתרון שלא יענה על בעייתם. לגביהם הבעיה היא הציונות המנשלת. דרישתם היא אפוא השבת זכויותיהם בכל פלסטין, מטרה שתושג בדרך המאבק.

אלא שאפילו דרישות המינימום המתונות של אנשי פתח – מדינה על בסיס גבולות 67' כולל מזרח ירושלים ופתרון כלשהו לבעיית הפליטים (כזה שיספיק כדי למתן את התנגדותם) – אפילו אלה אינן מתקבלות על-ידי ישראל שממשיכה במדיניות הנישול והבניה בשטחים מה שמצביע על כוונתה האמיתית. הרטוריקה של "חתירה לשלום" לא יכולה להונות לאורך זמן (אפילו לא את אבו מאזן)..

ארה"ב תומכת באופן כללי בפתרון הזה (שמשמעותו היא כאמור השתלבות המדינה הפלסטינית בסדר האימפריאליסטי באזור), אבל אינה מעזה לכפות אותו על ישראל, כדי לא להרגיז את בת-חסותה הראשית ולא לערער את יציבותה מבפנים. מצד שני, ממשלת נתניהו לא רק שאינה מקבלת את פתרון המינימום הזה, אלא אף טורחת להכניס "עיזים" להסכם – תנאים שמסכלים כל סיכוי אפילו להתחיל במו"מ. יש לומר כי גם לממשלה פוטנציאלית בשלטון השמאל הציוני (שלא נראית ריאלית בטווח הנראה לעין) אין סיכוי לממש פתרון כזה, וספק אם יש לה בכלל רצון לכך, עקב המציאות שכבר נוצרה בשטח, ובעיקר ההתנגדות המסיבית של המתנחלים ותומכיהם (שעוצמתם הפוליטית גדולה מכוחם האלקטורלי).

הקיפאון המדיני שנוצר ודבקותה של ממשלת נתניהו בו, נראה כמוליך למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. זהו סופו של החלום הציוני, מזהירים אנשי מחנה השמאל הציוני לגווניו. על פניו נראה שהם צודקים והימין הציוני מוליך לדרך ללא מוצא. אבל גישה כזאת, כאילו כל ממשלות השלטון משקיעות במשך שנים מיליארדים בפרויקט שאין בו כל היגיון ומוליכות בעיניים פקוחות לעבר קיר אטום, היא גישה של התעלמות והכחשה. מי שיהיה מוכן לבדוק את השיטה עד הסוף, יגלה כי "יש היגיון בשיגעון".

מהות הציונות כתנועה קולוניאלית

"קולוניאליזם" ו"טיהור אתני" הם ביטויים שאינם "פוליטיקלי קורקט" בשיח הישראלי-ציוני. יש לכך סיבה כבדת-משקל: הצורך להדחיק ולהתעלם מכך שהפרויקט הציוני הוא ביסודו פרויקט קולוניאלי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מעצם מהותו סכסוך בין מתנחלים קולוניאליסטים לעם ילידי, והדרך ליישומו עוברת בנישול וטיהור אתני.

מרגע שנהגה הרעיון הציוני של הקמת מדינת לאום ליהודים על-ידי הגירתם מאירופה לפלשתינה – ארץ שיושב בה עם אחר ילידי – בבסיסו היה מונח הפרקסיס של קולוניאליזם וטרנספר. הרעיונות הללו עוברים כחוט השני, בגלוי או בסמוי, כמעט אצל כל מנהיגי הציונות. כבר מתחילת הדרך. כשהקולוניאליזם עדיין נתפס כדבר חיובי, השתמשו בו בגלוי. רעיון הטרנספר הוא יותר בעייתי. אחד מהוגי הדעות שדברו על כך באופן בוטה וגלוי היה ישראל זנגוויל, ממנהיגי הציונות הנערצים על בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה. וכך אמר זנגוויל: "אנו מוכרחים להיות מוכנים – או לגרש בחרב את השבטים היושבים בארץ, כמו שעשו אבות-אבותינו, או לטפל בשאלת הגירתם של האוכלוסים הזרים, שהם מוסלמים ברובם…" (מתוך: הסכנה הציונית, 1905, הדרך לעצמאות, 100).

זנגוויל לא היה יוצא מן הכלל בין מנהיגי הציונות שתמכו ברעיון הטרנספר. מהרצל ועד ויצמן ובן גוריון, רוב ההנהגה הציונית תמכה בכך, אלא שרובם הבינו את הנזק הפוליטי והתדמיתי למפעל הציוני הגלום בתמיכה גלויה ברעיון, ועל-כן הסתפקו בהשמעתו או בכתיבתו בדיונים "מחוץ לפרוטוקול". ציטוטים מדבריהם בכתב ובעל-פה, וגם הניסיון להעלים אותם, וכן מידע רב על ביצוע הטרנספר בפועל במקומות אחדים ופשעי המלחמה שנלוו לביצוע, אפשר למצוא בספרו של ההיסטוריון בני מוריס, תיקון טעות.

מטרת הקולוניאליזם הציוני, יש לומר, לא היתה לנצל כוח עבודה זול של הילידים, אלא לנשל אותם ולהנחיל מהגרים יהודים במקומם, בדומה למה שעשו המתיישבים בצפון אמריקה ובאוסטרליה.

רוב החוגים שהנהיגו את ערביי פלסטין לא השלו את עצמם לגבי משמעות התוכנית הציונית לגביהם. מבחינתם הסכנה הפכה להיות ממשית במיוחד אחרי הצהרת בלפור, שפירושה היה תמיכתה של האימפריה הבריטית – השלטון החדש בארץ – בתוכנית הציונית. תגובתם של הערבים היתה כצפוי התנגדות ללא פשרות.

כמו בקולוניות שהוזכרו קודם, גם בארץ הפכו המתנחלים ללאום חדש, ישראלי-יהודי; אלא שלא כמו באותן ארצות, ששם העם הילידי הוכחד פיזית או שכוח ההתנגדות שלו נשבר והוא נדחק לשוליים, העם הילידי כאן, שהוא חלק מהאומה הערבית, הפך לעם בעל תודעה לאומית פלסטינית, שזהותו הייחודית הושפעה מהמאבק נגד העם היהודי-ישראלי המתנחל במולדתו. זאת הסיבה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה כמו סכסוך לאומי על כברת ארץ ושהפתרון לו נראה כפשרה טריטוריאלית.

שני הקטעים להלן, הלקוחים ממאמר המערכת של ביטאון "מצפן" מ-10 לדצמבר 1966, מתארים את מהות המשטר בישראל, והם רלוונטיים היום בדיוק כמו אז:

"מדיניות המשטר הקיים בישראל היא המשך עקבי למדיניות הציונית מאז קמה תנועה זו – והיא יצירת עובדות והגנה עליהן בכל האמצעים, תוך תכנון וחתירה למען יצירת עובדות חדשות".

"מכיוון שהמשטר הציוני הקיים בישראל אינו יכול לכפות את עצמו על העולם הערבי בכוח השכנוע, הוא נזקק בהכרח לכוח הזרוע, אך יודע הוא כי זרועו קצרה מלהכניע את העולם הערבי, לכן מוכרח הוא להיעזר במעצמה או במעצמות – אשר לדעתו ולפי הגדרתו הן הקובעות באזור זה".

הפתרון האולטימטיבי טיהור אתני

הנישול של אריסים-פלאחים ערבים החל עם הפעילות הציונית בפלשתינה – קניית אדמות מידי בעליהם אפנדים שישבו בביירות או בדמשק, וסילוק האריסים שישבו עליה במשך דורות על-ידי המשטרה הבריטית. כך היה בעמק יזרעאל, בעמק חפר, ובכל מקום שאדמה נקנתה וישבו עליה אריסים-פלאחים ערבים. הזעם הערבי המצטבר עקב הפעילות הציונית בתמיכת הבריטים הביאה למרד הערבי נגד השלטון הבריטי והמהגרים היהודים בשנים 1936-1939. המרד דוכא בכוח על-ידי הצבא הבריטי, שהשתמש לצורך זה בטנקים ובמטוסים. התוצאה היתה שבירת כוחם הצבאי, הארגוני והפוליטי של הפלסטינים וזריעת דמורליזציה בשורותיהם. המנהיג הפלסטיני של המרד, חג' אמין אל-חוסייני, ברח מן הארץ (כידוע, בהמשך הוא שיתף פעולה עם הנאצים נגד הבריטים והיהודים) וההנהגה הפלסטינית הוגלתה. כך הגיעו הפלסטינים להתמודדות ב-48' שהמיטה עליהם אסון.

הטיהור האתני המשמעותי, הנכבה הפלסטינית, אירע במלחמת 1948. פעולות הטרור הספורדיות משני הצדדים קיבלו משמעות של מלחמה אחרי החלטת החלוקה בנובמבר 1947 והסלימו בהמשך. צריך להדגיש שככלל האוכלוסייה הפלסטינית לא היה מעוניינת ולא מעורבת בהתכתשות ורק רצתה שקט. אף-על-פי-כן, ולמרות שההנהגה הציונית היתה מודעת לאפסות כוחם של הפלסטינים, היא הפיחה פחד ביישוב היהודי, כאילו הוא נמצא בסכנת השמדה, מה שאיפשר, לאחר כיבוש מהיר יותר או פחות של כפרים וערים מעורבות, לגרש את תושביהם מבלי שיישמע כל "ציוץ" אפילו מצד אלה שתמכו בפתרון דו-לאומי והיו אמורים להתנגד.

חולשת ההתנגדות לגירוש והבריחה המהירה של התושבים אומנם הפתיעו את ההנהגה הציונית, אבל היא ידעה לנצל את המצב בשתי דרכים: מצד אחד, לטעון כי סיבת הבריחה מקורה בדרישה של ההנהגה הפלסטינית, שרצתה לאפשר לצבאות הערביים שטח פנוי לפעולה צבאית, ומצד שני להעמיק את הגירוש, בפרט מהשטחים שנכבשו בדרום הארץ לאחר הפלישה המצרית. עד הפלישה הערבית גורשו כ-400,000 ערבים, ואחריה עוד כ-350,000.

חשוב להכיר את תהליך הבריחה והגירוש כדי ללמוד על מה שעלול להתרחש בעתיד. דוברי השלטון הישראלי וההיסטוריונים של הממסד טוענים כי (א) הערבים ברחו ולא גורשו, ו(ב) לראיה, לא היתה קיימת שום תוכנית לגירוש, כך שעזיבת הערבים נבעה מבריחה ספונטנית או מהוראה/המלצה של ההנהגה הערבית.

לגבי העניין הראשון, אכן, הערבים בדרך כלל ברחו, כי זיהו כבר מתחילת הסכסוך את חולשתה של ההתנגדות הפלסטינית, ואת אזלת-ידה למול הכוח של הארגונים הצבאיים הציונים, וכן ההתקפות הצבאיות על ריכוזים של אוכלוסיה אזרחית לא מוגנת. במקומות המעטים שהיתה בהם התנגדות או שהכוחות הציוניים רצו להאיץ בהם את הבריחה – נערך טבח.

העניין השני חשוב במיוחד לענייננו: תוכנית מסודרת וכוללת לגירוש הערבים והריסת כפריהם לא היתה קיימת – וגם לא היתה נחוצה: הטרנספר הוא חלק אינטגרלי הטבוע בבסיס הרעיון והפעולה הציונית. כל מפקד בגזרתו הבין מה מתבקש, ואם לא היה בטוח -הספיקה תנועת יד קטנה כדי ש"העניין" יהיה מסודר.

אותו דפוס פעולה חזר על עצמו במלחמת 67': מייד כשנכבשו הגדה המערבית ורמת הגולן החל התהליך "הספונטני" של טרנספר והריסת כפרים. עד שהמהלך נבלם בלחץ אמריקאי, גורשו ("ברחו") מהגדה המערבית כ-250,000 תושבים ומרמת הגולן כ-100,000.

העובדות שנקבעו בשטח והקיפאון המדיני שנועד לאפשר את המשך הבנייה בשטחים יוצרים ואקום שלתוכו עלול להישאב הפתרון הציוני הקלאסי-האולטימטיבי – הטיהור האתני. קבוצות מתנחלים שיש להם אידיאולוגיה גלויה של טרנספר יוצרות כבר עכשיו פרובוקציות בשטחים על מנת להבעיר אש גדולה שתאפשר לדבר לקרות. ההימנעות של "כוחות הביטחון" מלעצור אותם מצביעה על הכיוון. עם זאת, ממשלת נתניהו מודעת לכך שעימות שיהיה מוגבל לשטחים, גדול ככל שיהיה, עלול לגרור התנגדות בינלאומית ופנימית שתסכל את המזימה. לצורך זה חייבת להתרחש התלקחות בסדר גודל אזורי, אש גדולה כללית, שתימשך מספיק זמן.

התסריט של הנכבה עלול לחזור: כתוצאה מהפגזה בטילים, הציבור הישראלי עשוי להיכנס לפאניקה עד כדי לתמוך בכל פעולה "לצורכי ביטחון", או לפחות להיות אדיש לה. צריך לזכור שהשמאל והימין הציוני אינם חלוקים לגבי המטרה הציונית – "כמה שפחות פלסטינים על כמה שיותר שטח" – כדי שיתקיים העיקרון של מדינה "יהודית ודמוקרטית". השמאל הציוני תומך בפשרה טריטוריאלית כאשר התנאים אינם מאפשרים לקיים את העיקרון הזה בכל השטח; אבל אם הדבר כן יתאפשר, חלקם יקבלו פתרון כזה בברכה, וחלקם אולי בעצב אבל "בהבנה" (ברוח "יורים ובוכים"). כל התסריט תלוי כמובן בהיווצרות הזדמנות בינלאומית מתאימה, ובהנחה שתהיה עצימת עיניים של הקהילה הבינלאומית (קרי המדינות המצייתות לארה"ב). במקרה כזה, לפלסטינים לא יהיה כל סיכוי.

תפקידה של ישראל בשירות האימפריאליזם והמצב הבינלאומי

הרעיון של הקמת מדינה ליהודים בפלשתינה נהגה במשרד החוץ הבריטי עוד באמצע המאה ה-19, בשיא התקופה הקולוניאלית הבריטית, עשרות שנים לפני הרצל והתנועה הציונית. לבריטים לא היתה אז אחיזה במזרח הערבי. הרעיון היה שמדינה יהודית, זרה לעמים הערביים, תהיה תלויה כל-כולה בפטרונה הבריטי ותפעל בשירות האינטרסים שלו. רעיון זה, שהוצע למונטיפיורי, לא תפס בזמנו אצל היהודים עצמם.

כשנוצרו התנאים בפועל והרעיון התחיל להתממש בפלשתינה, הוא לא פעל בדיוק כפי שהיה אמור לפעול: התמיכה בציונים הערימה קשיים על היחסים בין האימפריה הבריטית (ואחר-כך ארצות-הברית) לבין הפלסטינים, ובין המדינות הערביות שחמדו לספח לעצמם את השטח (הן עצמן תוצאה של חלוקת האזור על-פי האינטרסים של האימפריאליזם האנגלי והצרפתי לאחר כיבוש האזור מידי האימפריה העותומאנית). במדינות אלה גם נוצרה תסיסה פנימית נגד הקמת מדינה ציונית זרה ונגד הנישול של הערבים, תושביה המקוריים של הארץ, תסיסה שגם היא ערערה את היציבות של המשטרים האלו ואת היחסים בינם לבין האימפריה.

מצב אמביוולנטי זה התקיים למעשה עד למלחמת יוני 1967. מאז, ההעדפה של ארצות-הברית, שתפסה את מקומה של בריטניה באזור, נטתה באופן ברור לתמיכה בישראל כמשען העיקרי והיציב ביותר להגמוניה שלה במזרח התיכון. זה קרה עקב ניצחונה החד-משמעי של ישראל על מצרים של נאצר, על סוריה ועל ירדן. הניצחון מוחץ של ישראל גרם להתמוטטות הנאצריזם, האיום המשמעותי ביותר לשליטה של ארה"ב באזור, ובהמשך גם לחיסול ההשפעה הסובייטית באזור. ארה"ב זכתה בכך להישג חסר תקדים בתקופת המלחמה הקרה, מבלי שהשקיעה בו כמעט דבר. הברית עם ישראל היא מאז יסוד מוצק ללא עוררין של מדיניות ארה"ב באזור, והתמיכה במשטר הישראלי, צבאית, כלכלית ופוליטית, היא כמעט מוחלטת. מצד שני, התלות של ישראל בארה"ב הפכה בשבילה לצורך קיומי, ועל כן חיוני לה גם המשך השליטה של ארה"ב באזור.

עם זאת, צריך לזכור שלמרות כל המילים היפות על ערכים משותפים, דמוקרטיה וכו', ולמרות ההשפעה של הלובי היהודי על הממשל, תמיכתה של ארה"ב בישראל מותנית בתפקודה כשומרת הסדר האימפריאליסטי, אבל גם בהשתלבותה במדיניות של ארה"ב באזור. הנחה זו עומדת עכשיו למבחן ומאיימת על מעמדה האסטרטגי והאזורי של ישראל.

משבר הקפיטליזם הגלובלי יצר גלי הדף בכל העולם. בין הנפגעים הראשונים היו המשטרים המושחתים במזרח הערבי. "האביב הערבי", ההתקוממות העממית שפשטה כמעט בכל המזרח הערבי, מערערת את ה"יציבות", כלומר את הסדר האימפריאליסטי – או במילים אחרות: את ההגמוניה של ארה"ב באזור.

לא כאן המקום לנתח את האירועים השונים בארצות שבהן התחולל האביב הערבי, מה גם שתוצאותיו עד היום שונות בכל מקום. מה שברור הוא שהאופוזיציה (המונהגת בדרך כלל בידי מפלגות האיסלאם הפוליטי), שהצליחה בשלב זה להגיע לשלטון, אין לה שום פתרון למצב הסוציאלי של ההמונים, שהוא הגורם העיקרי לתסיסה. לכן, המילה האחרונה מצד המתקוממים טרם נאמרה וחוסר היציבות נמשך. מה שעוד ברור הוא שארה"ב אינה מוכנה לסכן את הרווחים העצומים של תאגידי הנפט התלויים בשליטתה האסטרטגית באזור.

בחירתו מחדש של אובמה לנשיאות ארה"ב, אחרי שהמדיניות הכוחנית של בוש הבן בעירק ואפגניסטן לא זכתה בדיעבד לתמיכה מבית, וכן גם משבר הקפיטליזם והאביב הערבי, יצרו מצב חדש המזמין הערכה מחודשת של מדיניות ארה"ב באזור. לעומת קודמו, אובמה אינו שׂשׂ להפעיל כוח באופן ישיר (אם כי לא היסס לעשות זאת באמצעות שליחים: נאט"ו בלוב, סעודיה בתימן ובחריין, סעודיה וקטאר בסוריה). הוא גם מנסה מדיניות רכה ופשרנית כשהדבר אפשרי, כל עוד אינו מסכן את האינטרסים הבסיסיים של ארה"ב, בעיקר כלפי המדינות הגדולות והחשובות באזור, מצרים ואיראן. במצרים התבטא השינוי בהשלמה עם סילוקו של מובארק מהשלטון והסכמה לעליית האופוזיציה של האחים המוסלמים; כלפי איראן מתבטא השינוי בנכונות ארה"ב להיכנס למו"מ עם המשטר ולהגיע לפשרות מסוימות תוך התחשבות באינטרסים שלו.

השינויים האלה במדיניות של ממשל אובמה עשויים להפחית מעט או הרבה מחשיבותה האסטרטגית של ישראל ולהגביר את חשיבותן של התביעות הפלסטיניות כחלק מהיציבות החדשה שאובמה מנסה לרקוח באזור.

ממשלת נתניהו, החרדה מן האפשרויות האלה, עשתה צעדים חסרי-תקדים כדי לטרוף את הקלפים ולחזור מחדש למדיניות הכוח המסורתית: הכרזה על כוונה לתקוף באיראן ללא הסכמת ארה"ב (רעיון שנבלם ברגע האחרון), וניסיון נואל להתערב בבחירות בארה"ב, בהנחה שממשל רפובליקני יתנגד למדיניות הפשרה נוסח אובמה ויתמוך בהמשך המדיניות הישנה שמבטיחה את מעמדה של ישראל.

הסיכויים שמדיניותו של אובמה תצליח הם 50:50. אובמה התגלה כמנהיג חלש, כך שבהססנותו הוא עלול לסגת מהתוכנית. מצד שני, ההתקוממות בעולם הערבי עלולה להימשך כי פתרון אמיתי למצוקה של העמים לא ייכון מהסדר אימפריאליסטי כזה או אחר. זהו מצב שעלול לגרור את כל האזור לכאוס ולמלחמה. בתרחיש כזה, שישראל אמורה למלא בו תפקיד חשוב, היא תוכל לקבל כבונוס את "ליטרת הבשר" שלה – גירוש נרחב של הפלסטינים החיים בגדה המערבית, ואולי גם בישראל, תרחיש שימיט אסון על שני העמים.

מסקנות

הגשמת הציונות מותניית בשלושה מרכיבים עיקריים שבהם עוסק המאמר: (א) קולוניאליזם (ב) טיהור אתני (ג) חבירה למעצמה זרה השלטת באזור, ללא אחד מהמרכיבים האלו הציונות איננה אלא רעיון ערטילאי. לכן לא משנה איזה זרם אידיאולוגי מנהיג את מדינת ישראל הציונית, תמיד שלושת המרכיבים האלו יקבעו את המציאות שהציונות יוצרת ואת תוצאותיה. זו המהות של הבעיה אלא שבה לא עוסקת הפוליטיקה הישראלית, המפלגות הציוניות והתקשורת, אלא רק בויכוח על פתרון לסימפטומים הנובעים מהמהות.

המסקנות העלולות לנבוע מהתהליך המתואר כאן אינן בגדר נבואה, הן מבוססות על כל ההיסטוריה של הפעולה הציונית בפלסטין. העובדה שישראל מעדיפה את הקיפאון המדיני והמשך ההתנחלות על כל פתרון, ולו חלקי, שינמיך את הלהבות של הסכסוך; יחסי הכוחות הא-סימטריים בצורה קיצונית בין ישראל לפלסטינים, כמו בין האימפריאליזם ו"הקהילה הבינלאומית" לעמים במזרח הערבי – כל אלה מורים על תהליך שעלול להוביל לאפוקליפסה. כאמור, זו לא האפשרות היחידה וכמו כן תמיד יש להביא בחשבון שייתכנו משתנים בלתי צפויים העשויים לשנות את כל התחזיות. אך תהיה זו טעות לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהסכנות.

כך או כך, מה שברור הוא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר במסגרת הצרה של ישראל-פלסטין; הוא כרוך ללא-הפרד בכל המצב הגיאופוליטי באזור. הסדר האימפריאליסטי הקיים, וכמוהו משטרים לאומיים-לאומנים או דתיים, לא יביאו פתרון אמיתי לבעיות של העמים באזור, שבבסיסן הן סוציאליות.

אביב העמים הערבי – התקוממות עממית שתימשך כל עוד לא יימצא פתרון לבעיות שהולידו אותה – הוא המאבק נגד כל הרעות-חולות של האימפריאליזם ושותפיו המשטרים הערביים הריאקציוניים והמשטר הציוני – הוא מעלה מחדש את הרלוונטיות של סוציאליזם אינטרנציונליסטי כפתרון הבעיות הסוציאליות והסכסוכים באזור. ככל שהוא נראה רחוק אין לו תחליף אמיתי.

סוציאליזם (לא בדגם של המשטר הסובייטי שלא רלוונטי יותר) יכול למשוך גם את מעמד העובדים המתרושש בישראל, עובדי צווארון לבן שנדחקים לשורות הפרולטריון יחד עם השכבות במוחלשות, כל אלה שיצאו למחאה החברתית ב-2011, להתנער מהציונות מהקפיטליזם ומהתלות באימפריאליזם המחשקים את העם בישראל למלחמות אינסופיות, מבודדים אותו מעמי האזור ומעמידים אותו בסכנת קיום מול העולם הערבי.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. נפט ודומינציה הגיב:

    בעודי בצבא היתה לי התחושה שכל הסיפור הציוני (הנארטיב מבית הספר) לא מתיישב עם המציאות.
    התחושה היתה שעובדים עליך למרות שלא היה ברור למה.

  2. פלוני הגיב:

    ניתוח מעניין ומדכא. זה בעצם מה שעומד בבסיס חולשתו של השמאל הציוני.
    כנראה שמדובר באוקסימורון.
    הדרך היחידה הפתוחה לפני שמאל יהודי במדינת ישראל היא לחתור לפשרה טריטוריאלית תוך לקיחת אחריות סמלית עם פיצוי כלכלי שיינתן למדינה הפלסטינית על אירועי 1948.
    האם סביר לחשוב שהרוב היהודי יאמץ גישה פרגמטית, מתונה ופשרנית זו?
    למרבה הצער והדוגמאות לכך בהסטוריה הן רבות – רק אסונות כואבים מאוד מניעים עם לסגת מתפיסות לאומניות לתפיסות הומניסטיות…

  3. שמואל אמיר הגיב:

    שלום ישראל, כתבת מאמר מצויין!

  4. פריץ היקה הגיב:

    ישרוליק יקירי.tldrלאמור: ארוך מדי אז קראתי רק חלק. בכ"א מזה זמן רב ברור שהשלטון הישראלי אחרי 67 רחה את את תנאיו של המלך חןסיין לשלום: ישראל יכולה לקבל שלום. ישראל יכולה גם לקבל שטחים,אבל אינה יכולה לקבל את שניהם. ישראל למעט הסכם השלום הנפרד עם מצרים ואם ירדן אחרי שזו נתקה עצמה מהגדה,העדיפה את השטחים כפי שנראה מהנעשה בשטח והמתואר במאמר כל היתר זה רק בירבורים ריקים. והא ראיה. אף אחד מהכוחות הפוליטיים הגדולים לא מתיחס בכלל ליזמת השלום הערבית לסיום הסכסוך בת העשור. יזמה ש לפני יוני67 יכולנו רק לחלופעליה. לו הוצעה אז ,רובנו הגדול היו חושבים שהמשיח בא.

  5. שי- שאלה למגיב פלוני הגיב:

    למגיב פלוני, ב 1947-1948 מדינות ערב והפלשתינים דחו את החלטת החלוקה של האו״ם והכריזו בגלוי שמטרתם היא חיסול היהודים בארץ ישראל, הם כפו על ישראל מלחמה עקובה מדם שרק בזכות אומץ של צעירים רבים הסתיימה בהשרדות של מדינת ישראל, על מה ולמה ישראל צריכה בדיוק לפצות מישהו על מה שקרה ב1948?

    • צדוק התקוה הגיב:

      שי בשמאל היהודים תמיד אשמים מעולם לא קראתי כתבה מאמר של איש שמאל[הבעיה איזה שמאל] שלא האשימו את ישראל בכל הצרות שבעולם כולל הרעב באפריקה הציונים כידוע הם חלק מהמזימה האימפריליסטית האמרקאית לשלוט בעולם וישראל ע"פ השמאל [שוב איזה שמאל איני יודע כי השמאלנים בינהם מאשמים אחד את השני בציונות] היא הנציג במזרח התיכון שנקרא כידוע השטן הקטן בקיצור איך אמר דיין רק חמור לא משנה את דעתו בשמאל מעולם לא שינו את הדעה כלפי השטן הקטן אפילו אריק שרון [שכידוע היה אוכל ערבים לארוחת בוקר] ברח מעזה ועזב את הליכוד
      תקוותי שדברי יפרסמו בבמה לביקורת לחברה ולתרבות

    • פלוני הגיב:

      שלום שי, בשביל לקבל מושג יותר ברור למה ישראל צריכה לפחות ברמת ההצהרה להכיר פומבית באחריות המסוימת שיש לה על עזיבת הפלסטינים ב 1948 אתה צריך לקרוא ספרים בעניין ויש הרבה. ספרים שנכתבו ע"י היסטוריונים ישראלים ולא ישראלים וכולם מגיעים למסקנות דומותכל זה בהנחה שאתה באמת רוצה לדעת מה קרה כאן ב 1948 ואיזו מציאות חברתית גיאופוליטית היתה באזור באותה תקופה.
      זה שלפלסטינים היתה הנהגה קיצונית שלא קראה את המפה הפוליטית, לא הבינה את יחסי הכוחות והמיטה אסון כבד על העם הפלסטיני – זה סיפור אחר. (אני חושש מאוד שגם החברה הישראלית של ימינו תשלם מחיר כבד על התנהגות קיצונית של מנהיגינו ושל חלקים נכבדים בציבור – אבל זה עוד סיפור אחר).
      ישראל השתמשה בכל התשתית והכלכלה של אלו שעזבו/ברחו/גורשו וכמו שהיא דורשת פיצויים ממדינות באירופה – כמו פולין ורומניה – על נכסי יהודים מלפני הגירוש וההשמדה של יהודי אירופה כך היא צריכה להפנים את ההיגיון הזה גם כאן. (בהנחה שעקרונות של צדק הם עקרונות אוניברסלים…)
      אם רוצים לקשור את הפיצויים לפלסטינים יחד עם פיצויים ליהודים שגורשו ממדינות ערב ואיבדו עקב כך את כל רכושם – אני בעד

      • דגנית הגיב:

        בהתייחסות למשפט האחרון בתגובתך – שאין לך בעיה לקשור את הפיצויים לערביי הגדה בפיצויים ליהודים שגורשו ממדינות ערב שאין סיכוי אגב שמישהו ייתן להם – אז אם כבר התחלת, למה לא לקשור כבר הכל בעצם? הרי היה טרנספר בכוח של יהודי ארצות ערב אז טרנספר תמורת טרנספר ופיצויים תמורת פיצויים – איזה קטע יוצא שיוויון ! אז אני אומרת כל מדינה שזרקה יהודים שתקבל כמה פלסטינאים וזה ריאלי בדיוק כמו רעיון הפיצויים שלך.
        אגב, לו היו מקבלים הפלסטינאים זכויות בסיסיות בארצות השכנות מהן הם נדדו לא"י לא הרבה לפני העליה הראשונה – כבר מזמן לא היינו שומעים מהם והם לא היו הופכים ל"עם" בשנים האחרונות.

  6. אשר פרוליך הגיב:

    לכותב המאמר:
    המאמר נכתב באופן כזה שכשמגיעים לצומת בעייתית,פשוט עוברים אותה,אפילו באדום.ולהלן כמה הערות קצרות מחוסר זמן:
    הכותב מדבר על הכבוש של 67 אבל אף מילה מה גרם לכך.האם היה כיבוש קלאסי של כוח אימפריאלי מעבר לים שכבש שטח לשם כבוש אוצרות טבע או היתה תוצאה של איום קיומי של 7 מדינות ערב,כולל לוב ,עירק ועוד שהחליטו לזרוק את היהודים לים,כפי שנאסר אמר בנאום לאומה המצרית?אנא,קצת זיכרון ויושרה היסטורית !.הכותב עוד אומר לנו שהבעייה היא לא החמאס,אלא "הציונות המנשלת".הבנתי:הכותב,איש שמאל עיקבי ופרוגרסיבי,תומך בחמאס,ארגון ריאקציוני פונדמנטליסטי המוביל את עמו לימי הביניים ולאסון ומשמש כחזית דרומית של האמפריה האירנית הנאורה.הכותב עוד אומר לנו שהקמת מדינת ישראל היתה קולוניאליזם טהור ולשמו.שום מילה על כל זכות,אפילו הבסיסי ביותר להגדרה העצמית של העם היהודי .פשוט ולעניין:ישראל,שקמה בפשע,אין לה כל זכות להתקיים(הוא לא אומר לנו "למחוק אותה מהמפה",אבל זה אפשר להבין לבד).ואני שואל:באמת,מה אתה מציע?לבקש מהחמאס וממדינות ערב הרצחניות
    סליחה שאנחנו קיימים?(וכל זה לא שייך בכלל לשמאל הציוני,אלא לכל אדם ישר וכנה.

  7. דניאל קלטי הגיב:

    הפתרון האחד והיחיד: ייסוד רודנות סוציאליסטית אדוקה – בה אך ורק מרקסיסטים, יוגדרו כמבוגרים אחראיים ויהיו רשאים להצביע – על-פני כל המזרח-התיכון ובהמשך: העולם כולו.

  8. אשר פרוליך הגיב:

    עוד פעם לא מפרסמים את תגובתי ?

  9. אשר פרוליך הגיב:

    לדניאל :
    לא הבנתי מה קשור למאמר.אבל,אם בכ"ז,תמתין ל2013 וההמשך,ותגלה לבד מה צפוי לך.אם אין לך דירה,תשכח מלהגיע אליה ותכין הרבה כסף לשלם לשכירות.אם אין לך השכלה,תשכח מללמוד במוסד להשכלה גבוה.אם תהיה חולה,חו"ח,תזדקק לבקש תרומות לטיפולים.אם תגיע לגיל פנסיה,תהיה זקוק לתמיכת הילדים.
    אבל אם לא תזדקק לכל אלה,זה יגיע לילדים ולנכדים.זה רק עניין של זמן.

הגיבו לשי- שאלה למגיב פלוני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים